לא רק יין זול, 28.8.14

סליחה, חם מוות. המאוורר זוחל את המסלול הקבוע שלו משמאל לימין, מפזר את האוויר, והאוויר עצמו רווי מים, ויוצא שהמאוורר הזה מיואש כמו נרקיסוס מעל האגם, עושה עם הפה מדי כמה רגעים ככה בתקווה שיקרה משהו, וכלום, שוב ושוב המים מסתבכים לרגע, נפרמים ומחזירים לו את דיוקן עצמו המוכר.

כל אורח טורח להזכיר לי את קיומו של מזגן, החוצפנים שביניהם מציעים לקנות לי אחד, כשנחה עלי הרוח (איזה ביטוי מופרך) אני מסבירה בסבלנות שאוויר מזגנים מרעיל אותי, בדוק, כשלא נחה אני מזעיפה פנים עד שהיועץ התורן ממלמל לעצמו.

וכמו ההלימה הכפייתית בין תוכן לצורה, ביום נטול נשימה כזה יוצא שמהבוקר כל מחשבה שעולה קורעת מעליה מהר את כל הבגדים ונשארת רק עם הפרדוקס הפנימי שלה, כלומר עם השלד המילולי שלה, מה לה ולמשמעויות, לאפשרויות, כלום, השפה משתברת על גדות עצמה, אה, איזה דימוי, אה.

אפילו את המשפט הראשון הייתי צריכה לרצוח לפני שכתבתי אותו: סליחה, חם מוות. מה סליחה? למי סליחה? לדיבור הגדול? למקום הקדוש? או שזו סליחה בהפוך על הפוך, כמו זה שעוקף אותך בפקק או בתור ואומר, סליחה, גם נדחף וגם סוגר את בסטת המשא-ומתן עם שורה תחתונה.

ומה זה חם מוות? מה נדחף המוות בשביל לתאר חום קיצוני, או בכלל כל דבר קיצוני? אולי הוא שארית משיחה שהיתה לי בצהריים, עם א’ שמחכה לתוצאות של האם.אר.איי, שאמרה, אני לא רוצה למות, תגידי מי רוצה למות. וסיפרתי לה על הבוקר שהיה לי, מול הראי, שהסתכלתי ממושכות בשערות לבנות שנהיו לי וחשבתי, איזה מלך הזמן, איך לפני עשרים שנה המחשבה על שערות לבנות היתה מחרידה אותי, והנה עכשיו אני מתבוננת בהן בעניין.

ואז חשבתי, אה, אבל המוות, אליו לא התרגלת! ופתאום הבנתי שגם זה יבוא, שמה שנראה לי עכשיו לא סביר ולא צודק, המוות, לא הגיוני בכלל, אם לא אמות בחטף, לפני שיהיה לי זמן להתרגל, אז גם המוות יהיה קרוב, ידיד, נטול הבעתה שמכסה אותו עכשיו. וא’ אמרה, כן, ובכל זאת רק תגידי ואני קונה לך מזגן. ואמרתי, החום כמו המוות, א’, מה לו ולסבל, תעברי שנייה לצד שלו ותראי.

מה שאני כן עושה מבצבץ כמו ראשי איים זעירים בנהר של מה שלא עשיתי, ומעל המים תקתוקו קצר הרוח: זה חייב להיגמר! יש לשוב בהקדם לזמן הקצוב, המציית, של המעשים, זמן עוגנים, זמן היענות. אלא שלתקתוק חיים משלו והזמן אדיש אליו וצץ רפה מרוב שנסמך רק על מנוע עצמו, ובאמצעו מתנשא איש חסר שיניים נושא על גבו תמונת נוף מחוקה שגודלה קיר דירת שיכון קטנה, ושר: תתביישו! תתביישו!

אני מתכננת עליו כבר חודשים. אתמול הגעתי כשעמד בפתח החנות, בדיוק נועל, לצדו שתי מזוודות ענקיות, מה לעשות, להמשיך ללכת ולוותר או לברר אם יסכים לפתוח שוב, הוא חדל מסיבוב המנעול, הסתכל עלי ואמר, אני סגור כבר שלושת רבעי שעה!

עוד לא הימהמתי והוא כבר פתח מחדש באנחה, נעמד בפתח הקטן ששתי המזוודות הצרו אותו עוד יותר וסימן לי עם היד להיכנס. אמרתי, כנס אתה קודם, הוא סילסל את כף ידו באוויר שוב, הפעם במחווה מלכותית מלווה בקידה. נדחקתי ונכנסתי.

בפנים חושך של חנות סגורה ואוויר מעופש של מזגן שנכבה ומחילות מדפים מלאות בדברים הקטנטנים שמוכרים בחנויות האלה, סרקתי את החלל מהר, מסמנת עמדות קלות למנוסה, והוא בינתיים גרר פנימה את המזוודות אבל השאיר את הדלת פתוחה.

אמרתי מהר מה אני צריכה ושוב ושוב הוא עבר ככה שהייתי חייבת להיצמד למדפים, על פניו היתה הבעה חתומה לגמרי, הוא כולה שירת אותי, כמו שאומרים, והחנות בנויה ככה שאין פינה לעמוד בה בלי להסתכן בחיכוך, ואני אומרת, קרסים, אני אומרת, מחטים, חוטים, ויש לו ואין לו ושוב ושוב הוא נדחק מצדדי, מאחורי.

מה לעשות, פשוט לצאת, והרי הוא עושה לי ג’סטה, פתח במיוחד כשכבר היה בדרך הביתה, והאפלולית כבר התפזרה אל הרחוב, האוויר עדיין עומד, ובסוף כשאני כבר משלמת והוא כבר עומד ומונה מטבעות עודף הוא אומר פתאום: אולי את רוצה משחיל מחטים?

אני מתבלבלת, זה נשמע נהדר, משחיל מחטים, מתה לראות איך נראה משחיל מחטים, אבל מה אני צריכה משחיל מחטים, וממילא זה אומר ששוב יעבור ויתחכך, ועד שאני עונה הוא כבר מתקרב, אני כמעט מפילה את קיר המדפים שמאחורי, אלא שהפעם הוא עובר בלי לגעת, ושולף מין לוחית עגולה זעירה שיוצא ממנה משולש מתכת דקיק, לסבתא שלי היה כזה, מעולם לא הבנתי איך משתמשים בו. והוא אומר, את רואה טוב? כן, אני כמעט צועקת, אני רואה מצוין, אז לא צריך, הוא מודיע לי כמו רופא שפוטר חולה שבבת אחת התברר שהוא בריא.