פרשנות חופשית

הפרויקט “חשיפה כפולה” מביא בפני הצופים מגוון סרטונים, שבכל אחד מהם מוצגות שתי פרשנויות ליצירת אמנות אחת. בכך מבקש  פרויקט לנסח מהלך־על הנוגע לעצם רעיון הפרשנות, ובפרט לזו העוסקת בצילום. הפרשנויות הבודדות מתקבצות לכדי מצבור כולל, המאפשר לחשוב על המשמעות שיש לפרשנות – ובכללה שיח האמנות והצילום – במרחב הציבורי.

השיח הפרשני משגשג בימינו לא רק בשדה האמנות והתרבות, כי אם בשלל שדות שיח נוספים, בהם פוליטיקה, כלכלה, ספורט, תחומי האקטואליה למיניהם ועוד כהנה וכהנה. מתוך כך, עולות ביתר שאת שאלות הנוגעות לפעולת הפרשנות: האם זכות הפרשנות עומדת לכל אחד? האם מדובר בשיח מומחים מדיר, או דווקא בשיח פתוח שכל אחת מוזמנת ליטול בו חלק? האם התרבות הפרשנית משליכה על אופני ארגון המציאות החברתית שבה אנו חיים? אני מבקשת להציע כי ריבוי פרשנויות הוא בעל ערך לא רק מבחינה תוכנית או אסתטית, אלא עשוי להיות לו ערך אמנציפטורי של ממש, בזכות חתירתו תחת המבנה ההיררכי של המשמעות הרווח בהקשרים רבים בחיינו. הערעור על המבנה ההיררכי של המשמעות עשוי, בתורו, להיות חתרני גם ביחס למבנים החברתיים ההיררכיים הנובעים ממנו.

חירות, שוויון ופרשנות

על מנת להבין מדוע הפרשנות היא פרקטיקה שמניחה – ובמובן מה אף מקדמת – שוויון וחירות, ניתן לשוב אל רעיונותיו של ז’וזף זָ’קוֹטוֹ, פדגוג בן המאה ה־19 שתורתו המהפכנית נזכרת גם בכמה מחיבוריו של ההוגה הפוליטי־האסתטי המרתק בן זמננו ז’אק ראנסייר.

ז’קוטו, מרצה לספרות צרפתית, גלה ב־1818 ממולדתו צרפת והגיע להולנד, שם הופקד על כיתה של תלמידים דוברי פלמית והתבקש ללמדם ספרות. ז’קוטו עצמו לא ידע כלל פלמית, ואילו תלמידיו לא ידעו ולו מילה אחת צרפתית. על מנת להתמודד עם הסיטואציה התמוהה והמטרידה, רכש ז’קוטו עבור כיתתו מהדורה דו־לשונית של הרומן הרפתקאות טלמאכוס מאת הארכיבישוף פרנסואה פנלון, שיצאה לאור בבריסל באותם ימים1. בעזרת מתורגמן, הורה ז’קוטו לתלמידיו לקרוא את הטקסט הצרפתי בעזרת זה שבפלמית –ולאחר שהגיעו בערך למחצית הספר, ביקש מהם שיכתבו חיבור בצרפתית על מה שקראו. לתדהמתו, לא רק שתלמידיו היטיבו להתמודד עם קריאת הרומן, הם אף הצליחו לכתוב חיבורים ראויים ביותר, בשפה שאך שבועות מספר קודם לכן לא ידעו כלל.

כתוצאה מחוויה זו, פיתח ז’קוטו את מה שכינה תורת “השוויון בין האינטליגנציות” (l’égalité des intelligences). הוא הסיק כי כל אדם יכול ללמוד וללמד אחרים כל דבר שהוא, שכן כל האינטליגנציות שוות באופן עקרוני. מכך הגיע למחשבה כי תפקיד המורה אינו להעביר ידע. לדידו, מורה שמבקש ללמד את תלמידיו על ידי כך שהוא מוסר להם את המידע ה”נכון”, לכאורה במטרה לצמצם את הפער בין ידיעתם לידיעתו, בפועל דווקא מנציח את הפער בינו לבינם. זאת מכיוון שפרקטיקה לימודית שעיקרה פיתוח הבנת התלמיד באשר לגוף ידע “נכון” מטמיעה, כתנאי להצלחתה, מבנה היררכי של ידיעה, כמו גם של יודעים. בכך היא תורמת לשימור בפועל של אותו פער שהיא מתיימרת לסלק, עד כדי כך שלבסוף היא הופכת אותו לבלתי ניתן לצמצום. הדבר הראשון שתלמיד לומד במסגרת זו, מתוך היחס בין מורו לבינו, הוא שאין הוא יכול ללמוד בעצמו. משום כך, למורה מן הסוג הזה קורא ז’קוטו ״המורה המסכל״ (le maître abrutissant), שכן פעולתו מרפה את ידי התלמיד ומביאה אותו להמעיט בערך עצמו ובהיקף יכולותיו. תחת זאת, ז’קוטו מציג אידיאל חינוכי הפוך, בדמות ״המורה הנבער״ (le maître ignorant). זה אינו מבקש למסור את הידע ה”נכון”, אלא דורש מן התלמידים ללמוד בכוחות עצמם, ללמד את עצמם. הוא מבקש מהם להתעמת עם העולם הסובב אותם, על שלל אתגריו, ולבאר אותו לעצמם באופן שיהיה נהיר להם. כלומר, הוא מציע להם להפוך לפרשנים פעילים של המציאות הסובבת אותם.

חשוב להבין כי בחשבון אחרון, המטרה שניצבה לנגד עיניו של ז’קוטו לא הייתה לימודית כי אם פוליטית־אמנציפטורית. לא את דור העתיד של המדע הוא ביקש לכונן ולפתח, אלא בני אדם שיפנימו עמוקות כי בינם לבין זולתם מתקיים שוויון עקרוני וכי לכל אחד מהם נתונה הזכות הבסיסית לעשות שימוש בשכלו כרצונו ולפרש לעצמו את העולם סביבו כראות עיניו. מתוך הכרה יסודית זו בשוויון בין האינטליגנציות, הוא ביקש לטפח יצורים חברתיים שיעמדו על חירותם ועל זכויותיהם ולא יבקשו לשלול את חירותם וזכויותיהם של אחרים. במובן זה, החלפת ההוראה המסורתית בפרקטיקה שבבסיסה פעילות פרשנית היא מהלך שהלגיטימיות שלו כרוכה בהנחה של שוויון עקרוני. בד בבד, זהו מהלך שמטרתו היא לקדם שוויון, לממש ולהנכיח בפועל אותו ואת החירות הנובעת ממנו. בכך, המהלך של ז’קוטו מאיר את החשיבות החברתית הגלומה בפעולת הפרשנות ואת הפוטנציאל הפוליטי האמנציפטורי שעשוי להיות לה.

אמת וריבוי: הבנה מול הבנה אפשרית

אבל האם זו פעולתה של כל פרשנות – ובפרט, האם כך פועלת הפרשנות בשדה האמנות? מה בין המהלך של ז’קוטו לבין פרשנות האמנות, או אפילו הפרשנות הכלכלית והפוליטית שהזכרתי בראשית דבריי? האם לא מדובר ברעיונות שונים ובלתי ניתנים לגישור? לכאורה, פרשנות מהסוג המוצג בפנינו מדי יום בשלל אמצעי התקשורת – תהא זו פרשנות ספורט, פרשנות צבאית או כלכלית – היא בבחינת מסירת מידע בידי מומחה, המתווך את ההבנה ה”נכונה” של המציאות להדיוטות. הפרשנות ממין זה אכן נולדה כשיח של מומחים. בהקשר זה, יותר מפרשנות יש בדבריהם משום שיפוט ופעולתם דומה לזו של המורה המסכל. ואולם, בד בבד עם יומרתה של הפרשנות בכלי התקשורת להיות שיח־מומחים הטוען לבלעדיות, היא הובילה גם לתוצאה ההפוכה, כלומר לריבוי פרשנויות ההולך וגדל. לא בכדי נקשר כיום שמה בתופעות דוגמת תרבות הטוקבק, ואף במופעים מעודנים יותר של דמוקרטיזציה של השיח. כיצד יש להבין אפוא מהלך סתירתי שכזה? אני סבורה שתופעה זו קשורה קשר הדוק במבנה העקרוני של הפרשנות – וליתר דיוק, בהנחות היסוד המונחות בבסיסו, שעל חלקן כבר עמדנו מתוך הדיון בתורתו של ז’קוטו. להבדיל מלימוד המניח גוף ידע אחד, שאותו יש להנחיל לכל המבקש לדעת, הפרשנות מעצם טיבה אינה אמת שאין בילתה. פרשנות היא הבנה אפשרית של המציאות. היא מבקשת להתמודד עם המציאות סביבה על ידי ארגון משמעותה באופן קוהרנטי. הפרשן נוטל פרטים מתוך מה שנתון לו, יוצק בהם סדר מסוים ומבקש מתוך כך לייצר אמירה בהירה ובעלת תוכן. אין מדובר אפוא בהתחקות אחר “דברים כהווייתם”, אלא בניסיון לאסוף חלקים מן השפע הסובב אותנו לכדי סיפור בעל פשר, תסריט אפשרי אחד מני רבים. מעֶמדה כזו ביחס למציאות, לא רחוקה הדרך לקביעה הניטשיאנית הידועה, לפיה אין עובדות, יש רק פרשנויות.

מכאן נובע, שכל תביעה של הפרשן לבלעדיות היא בעייתית ביסודה, שכן עליו להיות מסוגל להראות כי הסדר שלו הוא הסדר הקוהרנטי והלגיטימי היחיד, משימה שסביר להניח שלא יעלה בידו להגשים. אלא שמכל זאת אין להבין שגישה פרשנית כלפי המציאות היא בהכרח גישה פלורליסטית ופתוחה המאפשרת ריבוי פרשני, כשם שאין להסיק מכך שמרחב ציבורי עתיר פרשנים יהיה חף מהדרה ומדיכוי. על אף הבעייתיות העקרונית הכרוכה בכך, פעמים רבות (למעשה, לרוב) טוענת פרשנות מסוימת למעמד הגמוני ומבקשת לפסול ולנדות כל הבנה אחרת של המציאות זולת זו שהיא עצמה מציעה. אלא שגם במקרים כאלה, היות שהפרשנות מושתתת מעצם טיבה וכתנאי לאפשרותה על יחסיות, הריבוי ממשיך להתקיים כפוטנציאל ומתוך כך כ”איום” תדיר על המונופול של סדר משמעות אחד ויחיד. האתגר הניצב בפני חברה השואפת להיות חופשית הוא להוציא את הריבוי פוטנציאלי מן הכוח אל הפועל, ולהכיר בלגיטימיות של מגוון הפרשנויות או שִׁפְעַת האופנים שבהם ניתן לארגן את המציאות הנתפסת. כדברי הפילוסוף הצרפתי ז’אן־לוק ננסי: “המרחב המשותף […] מכיל גישות מרובות לסדר המשמעות – וכל אחת מהן בפני עצמה יש בה ריבוי, כמו המגוון של האמנויות, החשיבה, התשוקה, הרגשות וכן הלאה. המשמעות של ‘דמוקרטיה’ בהקשר זה היא קבלת […] כל הריבויים הללו לתוך ‘קהילה’ שאינה מאחידה אותם, אלא להפך, מנכיחה את הריבוי שהם מהווים ועמו את האינסוף, שבו נוצרות הצורות הרבות מסְפוֹר, שלעולם אינן יכולות להגיע לכלל מיצוי”2.

הצילום כפרשנות

האתגר שבפניו ניצב הצילום, טוען נועם יורן באחד מסרטוני “חשיפה כפולה” (בדברו על עבודתו של עודד בלילטי), הוא כיצד יוכל לומר משהו חדש “כשיש לו רק את מה שיש. איך אפשר להגיד משהו מעבר למה שיש, רק עם מה שיש”. להבדיל ממדיומים אחרים של אמנות – שחופשיים לגמרי לברוא את עולמם מבראשית, שיכולים ורשאים לתכנן ולעצב את התכנים שלהם מן היסוד – הצילום לעולם מתמודד עם חומר נתון, ובעזרתו הוא מבקש לומר משהו חדש. בין שמדובר בפוטוגרמה המציגה היטל של אובייקט ובין שזהו פאזל המורכב מאינספור פיסות צילום זעירות; תהא זו מניפולציה אופטית כזו או אחרת, קל וחומר צילום בלתי־מטופל – הבסיס הוא דבר־מה נתון, משהו שהופקע מהקשרו הקודם, הונצח והפך לחלק מיצירה חדשה. הצלם אינו יוצר את חומריו מבראשית, אלא, כפי שמעיד על עצמו דוד עדיקא בסרטון נוסף בסדרה, “גונב” אותם מן היומיום. במובן זה, לצילום כמדיום אמנותי יש היגיון פנימי דומה לזה של הפעולה הפרשנית. בשני המקרים, מדובר במעשה של סלקציה וארגון; סידור חדש של פרטים מתוך מציאות קיימת, שמביא עמו משמעות חדשה.

הצלם, בעצם מעשה היצירה שלו, הופך לפרשן. הוא נוטל חומרים מן המציאות סביבו, מארגן ומציג אותם בסדר מסוים ובאופן מסוים ובעשותו זאת מביא לעולם תכנים חדשים, מייצר משמעות חדשה. כך, משפחה ערבית על רקע ספינת דיג ברמת־אביב מצליחה להציג סצינה אוטוביוגרפית של העפלה ציונית (שמחה שירמן), דיוקנאות שסולקו מתוך ספר הופכים לחלליה של מלחמה לא ידועה (אסף שחם), ואילו דיוקן שנגזר מן העיתון מעורר שאלות באשר ליחסים בין שוליים לבין מרכז (דגנית ברסט). עולמות תוכן שונים נשזרים אלו באלו וחיבורם יוצר משמעויות מקוריות, התבוננויות חדשות בדברים ותיקים. אם הצילום הוא אמנות שביסודה יש פעולה פרשנית, מה מעמדה של פרשנות הצילום, למשל פרשנות כגון זו שמציעים הדוברים בסרטוני “חשיפה כפולה”? האם זוהי פרשנות של פרשנות? האם ניתן להוסיף ולשרשר את ההתבוננות הפרשנית עד אינסוף? ממה שנאמר עד כה עולה ומסתמנת תשובה ברורה: בחברה שהיא חופשית, אין סוף לפרשנות. בחברה חופשית יכולה כל אחת להציע פרשנות משלה למציאות סביבה, ובכלל זה גם לפרשנות סביבה – בין שהפרשנות היא יצירה צילומית ובין שהיא דיון באותה היצירה. סרטוני “חשיפה כפולה” נענים להיגיון זה בכך שהם מביאים בפני הצופה כפל פרשנויות מלכתחילה. בכך, הם כמו קוראים לה להמשיך את השרשרת הפרשנית, שאין לדעת לאילו מחוזות תגיע. אמנים, כמו חוקרים, יוצרים בימת פעולה שבה התגלמות והשפעת כישוריהם מוטלות בספק משום שהם ממסגרים את סיפורה של הרפתקה חדשה בשפה חדשה. השפעת השפה אינה ניתנת לחיזוי. היא דורשת צופים שהם פרשנים פעילים, שיוצרים תרגום משל עצמם, שמנכסים לעצמם את הסיפור ובסופו של דבר יוצרים מתוכו את הסיפור שלהם. למעשה, קהילה חופשית היא קהילה של מספרי סיפורים ומתרגמים.

הטקסט מופיע בקטלוג התערוכה ״חשיפה כפולה״ במכון שפילמן לצילום, 2014

הערות:

1 François Fénelon,  Les  aventures de Télémaque
רומן דידקטי זה מגולל את סיפור מסעותיו של טלמאכוס, בנו של אודיסאוס, כשהוא מלווה במורו־ מדריכו (לקראת סוף הרומן נחשפת זהות המורה כמינרבה, אלת החוכמה היוונית).
2  Jean-Luc Nancy, “Finite and Infinite Democracy,” in Giorgio Agamben et al., Democracy in What State? New York: Columbia University Press, (2011), p. 72.