מראית אין

תארו לעצמכם שיום אחד הייתה מתפרסמת הודעה המבשרת שבעליה של הוצאת ספרים גדולה החליט לתרום סכום כסף לחוג לספרות באוניברסיטה. במסגרת ה”תרומה”, מספרת ההודעה, חלק מהקורסים בתוכנית הלימודים יועברו ע”י עורכים וסופרים המועסקים בהוצאה, ולתלמידי/ות התוכנית “תינתן הזכות” ללמוד את ספרי ההוצאה בעותקים חדשים ממקור ראשון. עם הפרסום היתה מושמעת ביקורת, אולם זו הייתה נהדפת באמצעות שלל הסברים הגיוניים. הרי מצבו הכלכלי של החוג לא טוב, אין תקנים למרצים חדשים, אין תקציבי מחקר, אין מלגות למצטיינים ותלמידים חוששים להירשם. יתרה מכך, חלק מספרי ההוצאה ממילא מופיעים בסילבוסים, ובסה”כ עכשיו אפשר יהיה ללמוד עליהם מטובי המומחים של ההוצאה (שבעצמם התחנכו בחוג “בימיו הטובים”), ובכלל, ההוצאה לא משתלטת על כל תוכנית הלימודים אלא רק על חצי ממנה, וגם זה רק לכמה שנים ואח”כ כבר נראה מה הלאה, וחוץ מזה למה להגיד “משתלטת” כשמדובר בתרומה, וחבל שמתלוננים כל הזמן וכל כך ציניים במקום לומר תודה.

כל הסבר לכשעצמו עשוי להישמע סביר, ובכל זאת, אני מניח שכל העניין נשמע מופרך, ושאפילו בימינו הרעיון שתוכנית אקדמית מקצועית תוכפף למרותו של גוף חיצוני, לא-אקדמי, בעל אינטרס כלכלי וכוח רב, לא יעלה אפילו לדיון ראשוני באוניברסיטה. אולם מה שאינו עולה על הדעת כשזה נוגע לתוכניות לימודים מסורתיות, הופך פרוץ לגמרי כשמדובר בפעילות אמנותית.

לאחר שנים רבות של דשדוש, לאחרונה הורגשה פריחה בגלריה האוניברסיטאית. שתי תערוכות קבוצתיות גדולות שהוצגו במקום בשנה האחרונה, אחת באוצרות גלילי שחר ומנחם גולדנברג והשנייה באוצרות הדס קידר, סימנו כיוון של עשייה מחקרית משותפת, מקורית ומעניינת, החורגת מנוסחת תערוכת הנושא השגורה, מחברת בין מחקר עיוני לעבודה אמנותית ומנסה לפרום את גבולותיהם המוגדרים של שני העולמות. ב-4 השנים הקרובות פעילות כזו לא תוכל להתקיים במתכונתה הרגילה, משום שעיקר שטחה של הגלריה יוקדש לתצוגות מאוסף האמנות הפרטי של איש העסקים יגאל אהובי, באוצרות שרית שפירא. כפי שמתארת גליה יהב בכתבתה, חלל התצוגה הגדול הושכר לאהובי ללא מכרז, במסגרת הסכם שהצדדים מסרבים לחשוף את פרטיו.

הגלריה האוניברסיטאית אינה תוכנית לימודים רגילה, אולם בדומה לכל מכון מחקר גם היא מהווה מוסד אוניברסיטאי שנולד במטרה לשמש מקום לפעילות אקדמית לכל דבר. ככזה הוא אמור לשרת את חוקרי האוניברסיטה ואת התלמידים, ולעמוד בסטנדרטים האקדמיים הראויים ממוסד שכזה. למושג “סטנדרטים אקדמיים ראויים” יש שתי משמעויות. האחת היא רמה מקצועית מתאימה, והשנייה קשורה בשקיפות, מנהל תקין ופעילות מחקרית עצמאית, שבניגוד לנעשה בגלריות ובחללי תצוגה פרטיים אינה כפופה לצרכי מסחר והשבחת ערך.

רק לפני זמן קצר התגאה ד”ר אסף פינקוס, ראש החוג לתולדות האמנות, כשסיפר על הגידול המשמח במספר הנרשמים לחוג בשנים האחרונות, על הכפלת מספר תלמידי/ות המחקר ועל פתיחת קורסים חדשים המועברים ע”י דור חדש ומוצלח של מרצים. פינקוס הוא גם חבר בצוות ההיגוי של הגלריה האוניברסיטאית, שאמור לאשר את תוכנית התערוכות שתוצג במקום. אפשר לתהות מה היה אומר לו אספן כלשהו היה משתלט על חלקים נרחבים מתוכנית הלימודים בחוג שלו, והאם עדיין היה מוכן לשבת בצוות הנהלת החוג בתנאים שכאלה. אולם בנוגע לגלריה פינקוס לא אמר דבר, לפחות לא בפומבי, וכמוהו גם יתר המעורבים בסיפור. אהובי עצמו סירב לדבר, כאילו אינו חייב דין וחשבון לציבור שעל חללי התצוגה שלו השתלט זה עתה, ומן האוניברסיטה נמסרה ליהב תגובה עמומה שמבשרת – כמה צפוי – ש”סטודנטים יוכלו לראות וללמוד ניתוח יצירות ממקור ראשון וייחשפו ליצירות שאליהן לא היתה להם עד כה גישה”. אך הבעיה בהסכם בין אוניברסיטת ת”א לאהובי כלל אינה איכות האוסף שלו, שכבודו במקומו מונח, וגם לא מקצועיותה של שרית שפירא, שגם מי שאינו שותף לתפיסת עולמה לא יחלוק על אבחנותיה החדות והמקוריות ועל נסיונה הרב. הבעיה היא שמוסד אוניברסיטאי ציבורי שאמור לקיים פעילות אקדמית, סוגר עסקה סמויה עם עסקן חיצוני, שבניגוד לעבר לא מבקש לקרוא למקום על שמו, להקים קתדרה או לזכות בכיבודים ויוקרה ושלל ההטבות הנלוות לפעילות פילנתרופית, אלא לשלוט בתכנים עצמם.

אל הדרישה הזו, שככל הידוע לי היא חסרת תקדים, נוספת השמועה (שאי אפשר לאשר או להזים בשל האיפול שהוטל על ההסכם), שלא רק שהאוניברסיטה סגרה את העסקה ללא מכרז, היא גם עשתה זאת במחיר מגוחך. במידה והדבר נכון, המשמעות היא שההנהלה אישרה עסקה שלא רק שהיא מפוקפקת מבחינה אקדמית, ולא רק שאישורה מבוסס על פעלולים בירוקרטיים עוקפי נורמות ראויות של מנהל ציבורי תקין, אפילו תועלתה הכלכלית זעומה. ועד מנהל של אוניברסיטה לא אמור להתערב בהחלטות אקדמיות, אלא לדאוג לניהול כלכלי נבון ויציב של המוסד. השתלשלות האירועים התמוהה ואי הנכונות לחשוף את פרטי ההסכם מעוררות סימני שאלה. נדמה שאהובי, שמבין דבר או שניים בעסקי נדל”ן, עשה לאנשי האוניברסיטה בית ספר, או לחילופין שאנשי האוניברסיטה פשוט קפצו על ההזדמנות להיפטר מכאב הראש הזה שנקרא גלריה אוניברסיטאית, ובלי לבדוק דבר ולתת את הדעת על ההשלכות מיהרו לעשות לו מיקור חוץ במחיר מציאה. איזה סדר יום אקדמי מפואר.