המרוץ לתחתית

“העיר התחתית אינה מקום ריק. אין מדובר בשכונה ללא תושבים עבור תושבים ללא שכונה. ברחובות כמו מעלה-השחרור, המגינים ויפו מתגוררות מאות משפחות ערביות, כמעט כולן ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, וכמעט כולן חיות שם בהעדר ברירה אחרת”. אורי וולטמן על שיקום העיר התחתית. מאמר מגיליון “חיפה. מרחב מעורב“, 2013

איש לא יכחיש שהעיר התחתית בחיפה היא שכונה הצמאה להתחדשות עירונית. במשך שנים עמדו בשכונה בניינים נטושים, הרחובות החשוכים סבלו מהזנחה, ובמקום שררה – ועדיין שוררת – תחושה של העדר ביטחון אישי. לכן התגובה הראשונה למשמע היוזמה של עיריית חיפה לחדש את פני השכונה – שבעבר היתה חלק מהלב ההיסטורי של העיר – היא שמחה.

העירייה הקימה את “מתחם 21”, שבמסגרתו פועלים פאבים וחנויות בוטיק, ומארגנת הופעות של אמנים ואירועי רחוב שונים במתחם השוק הטורקי, שעבר שיפוץ נרחב. במסגרת הפרויקט “קמפוס הנמל” נעשה ניסיון למשוך סטודנטים וצעירים להתגורר בשכונה, הן במעונות ייעודיים שהוקמו והן בדירות שכורות הפזורות בסביבה.

על פניו אלה צעדים מתבקשים שנועדו להפיח חיים בשכונה ריקה ונעדרת חיים. אלא שהעיר התחתית אינה מקום ריק. אין מדובר בשכונה ללא תושבים עבור תושבים ללא שכונה. ברחובות כמו מעלה-השחרור, המגינים ויפו מתגוררות מאות משפחות ערביות, כמעט כולן ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, וכמעט כולן חיות שם בהעדר ברירה אחרת, מפני שעלות המגורים שם נמוכה בהרבה מאשר במקומות אחרים.

האם עיריית חיפה מביאה בחשבון את המשפחות האלה כשהיא יוזמת את מה שהיא מכנה “התחדשות עירונית” בעיר התחתית? האם הצרכים שלהן נתפסים כשווי ערך? האם העובדה שחייהן עתידים להשתנות היא דבר שנערך עליו דיון רציני?

אנה לוקשבסקי – אופנת סוף העולם, 2013

“רעש המכוניות מחריש היום את אנחות הר הכרמל, הנושא על גבו את משאות הציביליזציה. היכן נפגשים היום הצעירים והצעירות של חיפה? ‘עמק האוהבים’ היה לזפת ופיח. לפנורמה בנו תקרה. נווה האורנים שהשקיף לפנים על גני הבהאים היה למדבר של שיכונים. בניין משפחת סווידאן, שמט לנפול עוד בטרם קמה המדינה, עדיין לא נפל, אבל הוסתר בקופסאות מגורים… את כיכר אל-חַ’מְרָה (היין) הפכו לכיכר פריז, כדי שלא ינדוף ממנה ריח של בארים מפוקפקים ולא יידעו שאל-ח’מרה הוא שמה של משפחה ערבית ותיקה” (“אח’טיה”, אמיל חביבי)

דובר העירייה, עידו מינקובסקי, התראיין בתוכנית “סודות הנדל”ן” בערוץ 10, וניסח במלים פשוטות את הצד האפל של התהליך שעוברת העיר התחתית: “יזמים פרטיים התחילו להעלות את כל נכסי הנדל”ן”, וכתוצאה מכך “בונים מגדלים ועולים המחירים” (22.6.2013). כלומר, עיריית חיפה פורשת שטיח אדום בפני כרישי נדל”ן – רבים מהם כלל אינם חיפאים, וחלקם הלא-מבוטל מגיע מתל-אביב – שרוכשים בניינים, משפצים אותם ומשכירים לופטים ודירות קטנות לסטודנטים או לאמנים. אלה האחרונים מגיעים לשכונה כי נחמד לגור בין הגלריות והפאבים ומפני שבמעמדם הכלכלי הם מסוגלים לשלם את שכר הדירה היחסית-גבוה שבעלי הדירות דורשים מהם. אולם תהליך זה מקרין על כל הסביבה, ומביא לעליית מחירי הדיור גם עבור מי שאינם אמנים צעירים, וגם עבור מי שלא מתגוררים שם בגלל חיי הלילה, התרבות והאמנות, אלא בגלל מצוקה כלכלית.

אין מדובר במציאות שייחודית לעיר התחתית בחיפה. מדובר בתהליך קלאסי של ג’נטריפיקציה בעידוד העירייה, שניתן לזהות גם במקומות אחרים. המקרה של העיר התחתית מזכיר את מה שקורה בשנים האחרונות ביפו, שכן בשתיהן מדובר בדחיקה מסודרת של אוכלוסיות מוחלשות בעידוד העירייה. דחיקה שצבועה גם בצבעים של נישול על רקע לאומי.



”הנה רחוב אל-נאצֶרָה (נצרת) היה לרחוב ישראל בר-יהודה, וכיכר המלך פייסל, בפתח תחנת הרכבת החיג’אזית, היתה לרחוב חטיבת גולני. בערבית נכתב השם, כמו ברוב השלטים במדינה, בכתיב ערבי לקוי ומשובש, לאמור, ‘חַ’טִיבַּאת ג’וּלאני’, שפירושו ‘הארוסות של גולני’. ואני, עוד בטרם קניתי לי את הידע הצבאי הדרוש, סבור הייתי שגולני זה הוא דון ג’וּאַן עברי שיש לו מאהבות הרבה ומפאת הנימוס הן נקראות ‘ארוסות'” (“אח’טיה”, אמיל חביבי)

שחר סיון – דקלוש, צבע וחציבה בקיר בלוקים, 2009

כך דוחק כלכלי ודיכוי לאומי נכרכים זה בזה. אך אין זו גזירת גורל. מול הפיתוח המנשל שמנהיגה העירייה בעיר התחתית, ניתן וצריך להעמיד מודל של פיתוח מקיים. התחדשות עירונית אמיתית בעיר התחתית לא תיתכן בלי להביא בחשבון את האנשים החיים שם כיום, בלי לראותם כשותפים שווים לתהליך ובלי לוודא שהם משתלבים בו. אסור שכמה מתושבי העיר ייהפכו שקופים ויידחקו החוצה. שהרי בידי העירייה יש כלים לפתח את העיר התחתית תוך הבטחת פתרונות דיור גם לאוכלוסייה המוחלשת המתגוררת שם כיום.

העירייה היתה יכולה להתערב בשוק הפרטי ולחייב יזמי נדל”ן הבונים בנייה חדשה בשכונה, או המשפצים בניין קיים, להקצות אחוז מסוים מכלל הדירות בבניין לדיור בר-השגה. העירייה היא גם בעליה של מחצית מחברת שקמונה, חברה לדיור ציבורי, והמחצית האחרת בידי המדינה. מדוע לא תפעיל העירייה מנגנון זה כדי לייצר פתרונות דיור ייעודיים עבור אותו ציבור שעלול להידחק החוצה מהשכונה בגלל התהליכים העירוניים שהיא עוברת? תפיסת פיתוח המונחית על-ידי ערכים סוציאליסטיים היא כזו הנותנת מענה לצורכי אנשים – כל האנשים – ובכך מקדמת הן צדק חברתי והן שוויון לאומי.

אורי וולטמן הוא מורה ופעיל חברתי, תושב שכונת הדר בחיפה. בבחירות המוניציפאליות האחרונות התמודד על מקום במועצת העיר ברשימת חד”ש.