כרמל (הלא) מזרחי


ישי ברגר מיוסלס איי.די נזכר בסצינת הפאנק של חיפה בשנות ה-90

. מאמר מגיליון “חיפה. מרחב מעורב“, דצמבר 2013

אני זוכר את הרוק שהיה בחיפה לפני שאני וכל החבר’ה שלנו פתחנו סניף של פאנק-רוק בעיר, ואני רואה אותו גם עכשיו, 20 שנה אחרי. אני לא יודע להגיד עד כמה הוא השתנה, ואם כן, מה השתנה בזכותנו, אבל אני בטוח שהחיים שלי ושל הרבה מהחברים שלי השתנו באופן טוטאלי בעקבות התקופה הזו, שנות ה-90 שלנו בחיפה, בתור פאנקיסטים.

אני שמעתי על הפאנק שהיה בחיפה בשנים שקדמו “לנו”. חלקו התבוסס במסתורין, וככל הנראה גם היה מבוסס עליו; לקילר הלוהטת היה תקליט שאי-אפשר היה להשיג בשום מקום, ולשרמוטה מעופפת בהרים היתה קלטת מיתולוגית, גם אותה לא ממש יצא לי לראות, עד היום. אבל לא היינו צריכים רקע והיסטוריה בשביל להתחיל את המציאות וההווה שלנו מאפס.

חיפה היא די ענקית, ככה שפריקים יצא לנו לראות פה ושם. במדרחוב נורדאו בהדר היו הרבה חבר’ה מקועקעים ויחסית מלחיצים, במרכז הכרמל היתה התקהלות של שנים של פריקים מכל מיני סוגים – אנשי מטאל, גותיים, פאנקיסטים וסתם זרוקים. ובאמת ששום דבר לא הרגיש מוזר, כלומר, מאז ומתמיד חשבתי שבכל מקום בעולם, לא משנה איפה, חייבת להיות קבוצה של אנשים שלא רק מרגישים “נגד הזרם”, אלא באמת חיים ככה. חיפה עיר כל-כך גדולה ומיוחדת, ויחד עם זאת כל-כך מנותקת, כך שבאמת הספיק לנו לראות במרכז הכרמל פריק מבוגר מאיתנו עם חולצה של הקיור כדי שלא נרגיש לגמרי לבד.

בשביל חבורת ילדים בני 13 שמתחילים לנגן בלי הרבה תובנות בעניין או דרישות כלשהן, חיפה היתה עיר “רוקית” למדי. היו חנויות לכלי נגינה, חדרי חזרות וערבי להקות מכאן ועד מוצקין. לפני שהיה MTV הדרך לראות אנשים מנגנים על כלים היתה ללכת לראות את מאיר בנאי בקונכייה, להיתקע שעה בחנות חלילית ולהעמיד פני לקוח – או להקים להקה. אני הייתי בלהקה הרבה לפני שידעתי איך לנגן על הבס הראשונה שלי, שקניתי ב-300 שקל והייתי מחבר למערכת סטריאו של ההורים.


הלהקות היחידות שעיניינו אותנו בחיפה היו להקות מטאל, ולדעתי, בתחילת בשנת ה-90  היו בחיפה יותר להקות מטאל מאשר כל דבר אחר. ההרגשה הכללית היתה תמיד שהלהקה שניגנה הכי הרבה הופעות וקיימת יותר זמן היא השליטה, וכך גם אנחנו הרגשנו. אווירה כללית של כאילו אחד מאיתנו גר באותו בניין עם אקסל רוז (וההורים שלו, כמובן), ואח של מישהו מאיתנו מכיר את פרדי מרקיורי (הם היו יחד בצופי ים).

אני זוכר שלהקת הטראש פרדטור היתה להקה חלומית בעינינו, למרות שהיינו באותה שכבה, רק בבתי-ספר שונים. היה להם דמו, הם הופיעו ברוקסן וניגנו בחיפה לעתים נדירות – מה שעשה את ההופעות הספורות שלהם פה (שם) למאוד אינטנסיביות, אלימות ובלתי נשכחות.

המקבילה ללהקה הזו, רק בסגנון שונה, פ-א-נ-ק, היתה יוסלס איי.די. הכי מבוגרים = הכי טובים. בתחילת שנות ה-90 בחיפה כל הופעות הרוק הגדולות התקיימו במועדון העיר-השנייה, שלימים הפך למועדון הסיטי-הול. אני לא יכול להתחיל לספור כמה פעמים היינו נוסעים בתור ילדים אל העיר-השנייה כדי לראות להקות מתל-אביב. את פורטיס-סחרוף, לדעתי, לא פיספסתי אף לא פעם אחת כשהם באו לנגן.

בסביבות גיל 15 שלי הגיעו אלי טפטופים של הארד-קור פאנק-רוק אנרכיסטי בצורה של קלטת של ה-Dead Kennedys, מגזין שנקרא “Maximum Rock&Roll” ושכן אחד מופרע עם סקייטבורד. אני והשכן המדובר הקמנו להקה שקראו לה 911 Pigs, ומהר מאוד הכרנו את כל הפאנקיסטים בישראל, פחות או יותר. הוצאנו דמו ופתאום גם לנו היו הופעות ברוקסן, היינו מנגנים בהמון חורים משונים בצפון הארץ, ובחיפה היו מגיעים מאות פאנקיסטים להופעות שלנו. לפעמים פחות. אחרי שהחבר’ה מיוסלס איי.די ראו את 911 pigs באיזו הופעה גדולה בקריות, הם הציעו לי להצטרף אליהם ללהקה. מהר מאוד להקת הבית שלי התפרקה, ומאז אני עם יוסלס.


בזמן שאנחנו פעלנו בחיפה היו בארץ להקות כמו נכי נאצה מהגליל העליון או מפגרת מיהוד, שהיו באופן חד-משמעי להקות פאנק פוליטיות בטירוף. אני זוכר שנדהמתי מהטקסטים של הלהקות האלה וכמובן הרגשתי שאנחנו לא עשויים מאותו החומר, ושהלהקות שלנו, איך נאמר, הרבה פחות בעצבים. 

אם פעם היה לי ספק, היום אני יודע להודות – היינו מאוד שבעים ביחס לחבר’ה של נכי נאצה, שהיו מסתובבים עם ארגזים מלאים בפלאיירים והיה להם ואחאד שם – “הבריגדה האנרכיסטית של הגליל העליון”. אני מתאר לעצמי שהשם שלנו, אם היה אחד, היה כנראה “ילדים עם סקייטבורד”.


בכל מקרה, המוזיקה שאנשים עשו בתל-אביב היתה פחות הקטע שלנו, הלהקות והקהל ממרכז הארץ היו מורכבים בעיקר מערסו-סקינהדס עם “משהו להוכיח”. תמיד נרתענו ממעילי העור, הראסיות, הבקבוקים השבורים, הפוגו של 30 גלוחי ראש בלי חולצה. זו היתה תמצית כל מה שחרא בפאנק, ולא רצינו את זה אצלנו.

סביב הקהילה שלנו בחיפה היתה הילה קצת שונה. כולנו היינו יותר בעניין של צמחונות/זכויות בעלי-חיים, הפוליטיקה שלנו היתה באופן חד-משמעי אנטי-דתית, היינו לוקחים חלק באירועים שמתרימים לאנרכיסטים ולאקטיביסטים, ותמיד תמיד הקפדנו להיות מאוד פתוחים וחברותיים בלי שום התחשבות בגיל, מוצא, גזע, מראה או ריח. היום אני כבר יותר חשדן, אבל בשונה מהפאנק שהיה קיים בארץ עד הנקודה הזו, היתה לנו מנטליות חיובית, ולא כזו שמתכסחת עם העולם כולו.

 הפער בין הפאנק החיפאי (שאנשים מהמרכז היו קוראים לו בלעג “פאנק אמריקאי”) לפאנק התל-אביבי (לא נשארנו חייבים – “פאנק אנגלי”) היה, כמובן, מייצר פיצוצים כאשר להקה חיפאית היתה מנגנת בתל-אביב או להפך. אני זוכר הופעה של יוסלס איי.די במרתף מעופש ברחוב הירקון שבמהלכה הקהל ירק עלינו מאות יריקות עוד לפני שהתחלנו לנגן. מצד שני, כשלהקת קוקו בלוף והיתושים ניגנו בחיפה, כולנו עמדנו מחוץ למועדון וחיכינו עד שיסיימו ונוכל להרשות לעצמנו לחזור פנימה. בסוף כולנו נהיינו חברים, כן?


גם בנהריה והקריות היו להקות מטאל ופאנק, ובשלב מסוים אפילו נוצרה “חבורת הארד-קור” בתוך “חבורת ההארד-קור” שכבר היתה קיימת ממילא, והחבורה נקראה HTK Crew, יענו “הארד-קור חיפה-טירה-קריות”. בעיני זה היה מצחיק.

ככל שהלהקות שלנו מאסו בכל מיני “גיגים” משונים בבתי-הספר שלנו, בשומר-הצעיר או בשבט צופים זה או אחר, התחלנו לקבוע הופעות משלנו בכל מיני מקומות מאולתרים בעיר. היינו מופיעים באינדיגו בדניה, מה שהיה סוריאליסטי, 250 פאנקיסטים עם “קראסט” מכל הארץ מרוכזים בפינת רחוב בכניסה לשכונה הכי יקרה בפאקינג חיפה. 
היינו מופיעים בבר מפוקפק במרכז חורב ששמו היה קלואה, שם כבר היינו מסתבכים במכות עם חבורות מקומיות, אבל לא לאורך תקופה ארוכה, שהרי המועדון הפך לחנות ירקות לא הרבה אחרי ההופעה האחרונה שהיתה בו (שלמיטב זכרוני היתה גם ההופעה האחרונה של נכי נאצה).

במהלך השנים קמו עשרות להקות פאנק בחיפה, כולן היו בקשר חיובי זו עם זו, ובנקודות שיא אלה ואחרות גם היינו מצליחים לנגן הופעות בסיטי הול, שהיה מועדון גדול ומפואר בעיר, אחד שנותן במה לאביב גפן ולהקות חו”ל בסגנון פיית נו מור וכו’. היתה לנו אמונה שאנחנו לא שווים פחות מהאמנים ה”גדולים”, ושעוד טיפה מאמץ ונוכל לייצב את הפאנק-רוק בתור היצוא העיקרי של העיר שלנו.


ובאמת למשך זמן מסוים (15 דקות? חודשיים? שנה?) הפאנק החיפאי היה יותר גדול ומשמעותי מכל תנועה מוזיקלית אחרת שהיתה סביבנו בארץ. להקות הנויז והמוד התל-אביביות היו מנגנות בגדה-השמאלית מול 20–30 חברים, בזמן שאנחנו היינו מסתובבים בחמולה של 500 איש.

בלתי נמנע שבשלב מתקדם יותר, כמו עם הרבה מאוד “סצינות”, האנרגיה והדינמיקה של הדבר התחילו להיעלם, נהיו מחנות קטנים, דעות שהתנגשו, אנשים התחילו למצוא את עצמם בשלל אירועים שהם “לא פאנק”, ופלא – ליהנות בהם. אבל בעיקר, הרגיל: אנשים התגייסו לצבא, נרשמו ללימודים גבוהים, הקימו משפחות ונהיו מה שנקרא “מבוגרים”.


חיפה עיר סוסה, ענקית כמעט. אבל ברגע שאין פריקים במרכז הכרמל, אין הופעות מטאל או פאנק בעיר התחתית ואין גרפיטי של להקות על האודיטוריום… זה לא טוב בשבילי. לתקופה מסוימת הייתי מופתע וכנראה מאוד מבולבל ביחס לאנשים מסוימים. הפוטנציאל הגבוה שאני ראיתי בהם בתור “מוזיקאי פאנק”, לעומת הפחד שלהם שלא להצליח בחיים. עם הזמן אני מבין יותר ויותר שישראל היא בהחלט מקום שקשה להיות בו פריק. אין הרבה פאנקיסטים שעברו את גיל 30 אצלנו. המדינה שלנו מצוינת בפס הייצור שלה, וזה משום שהמרכיבים משובחים. המקום קטן מדי בכל מקרה, הסיטואציה הפוליטית-חברתית קיצונית ביותר, והפחד, הפחד שולט בכל.

אז גם אנחנו לא נשארנו הלומים והזויים לעוד הרבה זמן וברחנו בזה אחר זה לתל-אביב, קנדה, אירופה וכו’. פעם בכמה שנים נהיה עניין חדש ואלטרנטיבי בחיפה, וכשהשמועה מגיעה אלי, אני מתרגש בכל פעם מחדש – אבל יכול רק לדמיין את ההנאה והמתנה של להיות חלק מאנדרגראונד בעיר כל-כך מיינסטרים. אני לא חושב שאני בא למסיבה הזו, בכל מקרה. אני רכבתי על הסוס הזה למשך עשור, וממש, אבל ממש, נשבר לי התחת.

ישי ברגר נולד בסוף שנות ה-70 בחיפה מסתובב בעולם עם להקת יוסלס איי.די מאז אמצע שנות ה-90. גר בדיזנגוף, עובד באוזן השלישית בת”א. לא נגע בטיפת אלכוהול כבר 9 חודשים. פאנק As פאק