הוויקינג וחוק הגנת הפרטיות

האינטרנט הוא פלטפורמה אדירה להצגת עבודות אמנות. אמנים רבים מקימים אתרים עצמאיים, מעלים עבודות לגלריות אונליין ואף לאתר השיתופי יוטיוב. אין ספק כי בעזרת האינטרנט ניתן להגדיל את החשיפה של העבודות לקהל גדול פי כמה מונים מכל תערוכה פיזית בכל מקום שהוא. האינטרנט יכול גם לסייע במכירת עבודות ולפרסם אמנים בן-רגע.

כשסרטון הווידיאו “Kneecam No. 1” הועלה לרשת בשנת 2006, הקריירה המקצועית של הצלם והאוצר הגרמני מטיאס פריטש נסקה. הסרט, בן ארבע דקות, צולם במסגרת פסטיבל ה-Fuckparade שהתקיים בברלין בשנת 2000. במשך דקה נראית בסרט קבוצה של אנשים רוקדים ברחובות ברלין לצלילי מוזיקת טכנו, כאשר לפריים נכנס אדם בעל מראה ויקינגי – חזהו חשוף ושרירי, שיערו בהיר, ולצווארו תליון האופייני למיתולוגיה הוויקינגית.

בתחילה נראה האיש מאיים על אדם שדחף אשה ומפנה אליו אצבע מאיימת. לאחר מכן הוא ממשיך להוליך את קבוצת הרוקדים כמפקד היוצא אלי קרב. כל ההתרחשות הזאת מתקיימת תוך כדי ריקוד.

מספר לא מבוטל של צ’קים מיוטיוב

סרטון הווידיאו הופץ באינטרנט באתרו של האמן עוד בשנת 2001, אך זכה לתהילה רק לאחר שהועלה ליוטיוב, בשנת 2006. יותר מ-16 מיליון איש צפו בסרטון, שבהשראתו נוצרו יותר מ-700 תגובות וסרטים נוספים, קומיקסים, חולצות ובובות. פריטש יצר מעין ארכיון אינטרנטי של הדמות והחל להעביר הרצאות ברחבי העולם בנושא החשיפה של עבודות אמנות באינטרנט וכוחו של האינטרנט.

אותו אדם מצולם, המכונה בעמודי האינטרנט כ”טכנו ויקינג”, לא היה מרוצה, בלשון המעטה, מן הפרסום שקיבל, והגיש תביעה נגד האמן בגין הפרת פרטיותו. לטענתו, האמן לא קיבל ממנו כל אישור לפרסם את דמותו בציבור.

פריטש לא הכיר את הדמות המצולמת ולא ידע את שמה. ברור מהסרטון שהאדם המצולם היה מודע לכך שהוא אכן רוקד מול מצלמה, אך האם ידע לאן יגיע הסרטון? האם היה יכול לדמיין לאן יתגלגל דימויו?

פרישט טען בתוקף כי הוא אינו אחראי ליצירת דמות ה”טכנו-ויקינג” וכי הסרטים שנוצרו והסחורות שנמכרו על-ידי גורמים שונים אינם שייכים לעבודתו האמנותית וכי הוא אינו אחראי להם בשום אופן. לטענתו, מטרתו ביצירת הסרטון והפצתו היתה להעלות את השאלה האמנותית: האם התנהגותו של האדם המצולם בסרטון היא אמיתית או מבוימת. מצד שני, פריטש אכן הרוויח ממון רב מפרסומו של הסרטון. הוא קיבל מספר לא מבוטל של צ’קים מיוטיוב, ונוסף לכך הרוויח מן ההרצאות שהעביר בנושא.

טענתו העיקרית של פריטש היתה כי אם בית-המשפט יאסור על שימוש בדימויים של אנשים השוהים במרחב הציבורי, בסרטים שלהם או בתמונות שלהם, הדבר עלול לגרום לצמצום החופש האמנותי של אמנים, שבגרמניה הוא זכות חוקתית.

למרות המלצתו של בית-המשפט בברלין שהצדדים יגיעו להסדר ביניהם, נמנע התובע מלהגיע להסדר כזה, והדיון המשפטי החל בינואר האחרון. טענתו של פריטש בנוגע לחופש האמנות לא התקבלה בבית-המשפט. בחודש יוני החליט בית-המשפט כי פרטיותו של המצולם נפגעה ונגרם לו נזק, וכי על האמן לפצותו בסכום של 13 אלף יורו בגין נזקים וכן לשלם לו 10,000 יורו שכר טרחת עורכי-דין והוצאות משפט. כמו כן הורה בית-המשפט לפריטש להפסיק כל שידור או הצגה של הסרטון המקורי. מיותר לציין כי הנזק הכספי שנגרם לפריטש היה גדול מאוד והסכומים ששילם עלו על כל רווחיו.

האינטרנט, אם כן, המאפשר הרחבה עצומה של חשיפת עבודות אמנות, יכול  גם להיות סיכון גדול לאמן ולפתוח פתח לתביעות משפטיות לא פשוטות וכמובן להפסדים כלכליים.

“לא ידעתי שתהיה פגיעה”

ומה בישראל? חוק הגנת הפרטיות תשמ”א-1981 קובע כי “לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו”. החוק מציין כמה מקרים של פגיעה בפרטיות, וביניהם: צילום אדם כשהוא ברשות היחיד; פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפילו או לבזותו; שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו לשם רווח; פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, מצב בריאותו או התנהגותו ברשות היחיד.

יחד עם זאת, החוק קובע כי כדי לתבוע מפר לפי חוק זה יש להוכיח “פגיעה של ממש”, כלומר נזק מוחשי לנפגע. כמו כן החוק מקנה הגנה של תום לב לפוגע (“לא ידעתי שתהיה פגיעה”, “לא עשיתי במזיד”).

במקרה שמוכח נזק של ממש, החוק קובע כי הפגיעה בפרטיות היא עוולה נזיקית, כלומר ניתן לתבוע פיצויים בגינה, וחמור מזה, ניתן לקבוע גם עונש מאסר של עד חמש שנים לעובר על החוק.

אז מה ניתן לעשות? לבקש אישור בכתב ממצולם או משתתף אחר. להודיע למצולם, בכתב, שהתצלום יהפוך לעבודה אמנותית שתופץ גם לאינטרנט ותוקרן בכל מקום שהיוצר יחליט. לוודא שהמצולם מבין וחותם על האישור.

מובן שעם בקשת אישור ממצולם אנו גם מסתכנים בכך שניענה בשלילה או לחלופין בבקשת פיצוי, אך אני מאמינה כי האישור יחסוך הסתבכות אפשרית מאוחרת יותר וגדולה יותר, הכרוכה בהפסדים כספיים גדולים ואף בשברון לב.

הכותבת היא עורכת-דין המתמחה בתחום האמנות והעיצוב. חוקרת, יועצת ומרצה למשפט ואמנות במוסדות ללימודי אמנות ואוצרות, וכן במיזמי אמנות שונים. nurit@artlaw.co.il