זכויות יוצרים, Appropriation Art וסוגיית השימוש ההוגן



מה הייתם עושים אילו פרויקט צילום שלכם היה עובר מטמורפוזה שבסופה נמצאו תצלומיכם תלויים כציורי שמן על קירות גלריה מובילה בניו-יורק, חתומים על-ידי אחד מהאמנים המובילים בעולם? האם הייתם שמחים שהתצלומים שלכם מקבלים חשיפה כל-כך גדולה, כזו שמעולם לא קיבלו בגלגולם המקורי? או אולי הייתם חשים כעס גדול על כך שגנבו מכם את התצלומים שלכם, את הפרויקט היקר שלכם, ועשו בו שימוש ללא ידיעתכם? ואולי הייתם חשים תסכול על שאמן אחר, בעל שם עולמי, מצליח להתפרסם וגם להתפרנס (בכבוד, יש לומר) מהפרויקט שלכם ממש?

זה בדיוק מה שקרה לצלם האמריקאי פטריק קריו, שצילם במשך שש שנים אנשי “ראסטות” בג’מייקה ופירסם את התצלומים בספר “Yes Rasta”. בתפקיד האמן המצליח נמצא ריצ’רד פרינס, ובתפקיד הגלריה המובילה – גגוזיאן שבניו-יורק.

Patrick Cariou’s Book, “Yes Rasta” (2000) p. 118 | Richard Prince’s, “Graduation” 2008

ערכאה ראשונה: קריו רשאי להשמיד את יצירותיו של פרינס



ב-2007 הציג פרינס תערוכת יחיד, “Canal Zone”, בגלריה גגוזיאן. במסגרת התערוכה השתמש פרינס ב-41 תצלומים של הצלם קריו, תוך כדי עיבודם ל-30 יצירות. מכמה מן העבודות יצר פרינס קולאז’ים גדולים מצירוף של התצלומים ועיבודם, וכן הוסיף אלמנטים שונים. בתמונות אחרות השינויים היו מינוריים ביותר וכללו הוספת כתם צבע בלבד או שינוי גוון הצבעים וכד’. בפרסומים שונים צוין כי עבודותיו של פרינס נמכרו ביותר מ-10 מיליון דולר, וכן נרשמה הכנסה מכובדת ממכירת קטלוג התערוכה.

פטריק קריו בחר לתבוע את ריצ’רד פרינס, את גלריית גגוזיאן ואת המו”ל של קטלוג התערוכה בגין הפרת זכויות יוצרים. להגנתו השתמש פרינס בעיקר בטענה הנקראת “שימוש הוגן”. בהתאם לחוק האמריקאי (ובדומה לכך גם בחוק הישראלי), ניתן להפר את זכויות היוצרים של אמן במקרה שהשימוש נעשה לצורכי לימוד ומחקר, סקירה, דיווח חדשותי, הבאת מובאה וביקורת. שימוש כזה,  במקרה שנעשה, מכונה בעגה המקצועית “שימוש הוגן”.

 בבית-המשפט בארה”ב שדן בתיק זה נקבע כי העבודות שיצר פרינס אינן ביקורות, אין בהן כל מסר, ואין כל חידוש שיכול להיחשב כ”שימוש הוגן” ביצירה של קריו. לפיכך נקבע כי כל 30 העבודות של פרינס אינן יכולות להיות מוצגות בציבור, וכי יש להעבירן לידי קריו, שרשאי למכור אותן או לחלופין להשמידן. גם עותקי קטלוג התערוכה וכל תצלומי העבודות של פרינס ייחשבו כ”עותקים מפירים” (המפירים זכויות יוצרים) ועליהם להיות מועברים לידי קריו. המשמעות היא הפסד כספי אדיר הן לפרינס והן לגלריה.

ערכאה שנייה: קריו יסתפק (אולי) בפיצוי על חמש עבודות



פרינס וגלריית גגוזיאן עירערו על ההחלטה, ובית-המשפט האמריקאי לערעורים הפך את ההחלטה הקודמת על פיה. השופטים בערכאת הערעור קבעו כי ב-25 מ-30 הקולאז’ים עשה פרינס “שימוש הוגן” ביצירות של קריו. על אף שפרינס לא יצר ביקורת או מסר כלשהו ביחס לתצלומים (לטענתו אף לא ניסה ליצור כל מסר), כגון פרודיה, סאטירה וכד’, הוא חולל ביצירות שינוי בכל הקשור לקומפוזיציה, לגודל, לצבעים ולמדיום, שינוי ש”האדם הסביר”, שאינו איש מקצוע, יכול להבחין בו בקלות רבה. כמו כן קבעו השופטים כי בעבודותיו יצר פרינס אסתטיקה שונה לחלוטין מזו שביצירה המקורית, וכי עבודותיו פונות לקהל אספנים שונה לגמרי מזה של קריו (קביעות שהרלבנטיות שלהן תמוהה ביותר). בנוגע לחמש היצירות שנותרו קבע בית-המשפט לערעורים שיש להחזירן לדיון בערכאה הראשונה שדנה בתיק, שכן ביצירות אלה פרינס נשאר “קרוב” מדי לתצלומים המקוריים ויצר שינויים קטנים מדי (נכון להיום, טרם התקבלה החלטה סופית בעניין זה).

ריצ’רד פרינס הוא אמן מוערך שנוהג להשתמש בתצלומים המופיעים בפרסומות, בספרים, במגזינים ובקטלוגים. עבודותיו זוכות לאהדה רבה, הן מוצגות באוספי כל המוזיאונים הגדולים בעולם ונמכרות במיליוני דולרים. בהתייחסות נדירה שלו למקרה משפטי זה, מסר פרינס כי “המסר שלו הוא ליצור אמנות גדולה שגורמת לאנשים להרגיש טוב”.



מסקנות: תלוי את מי שואלים

נשאלת השאלה, איך מרשה לעצמו אמן כל-כך מכובד ומצליח, בעל שם עולמי, להשתמש בתצלומים של אמן אחר כאילו היו שלו? פרינס אף לא ניסה ליצור קשר עם קריו ולבקש את אישורו להשתמש בתצלומים. יתרה מכך, בראיון עימו טען פרינס כי גם אם היה פונה אל קריו כדי לבקש את אישורו והאחרון היה מסרב, היה פרינס משתמש בתצלומים אלה ליצירת עבודותיו בכל זאת.

חוק זכויות יוצרים נולד כדי להגן על הזכויות המוסריות והחומריות של יוצר בפרי יצירתו. החוק אוסר על אדם להעתיק, לשכפל, לפרסם ולשדר בפומבי את יצירתו של אמן ללא הסכמתו המפורשת. האם הופרו זכויותיו הבסיסיות של קריו כאמן? האם ביצע פרינס הפרה של זכויות יוצרים? תלוי את מי שואלים. ובכל אופן, מקרה זה מוכיח כי התשובה על כך אינה חד-משמעית.

פרינס אינו האמן היחיד שעבודותיו מתבססות על יצירות של אמנים אחרים. הוא נשען על מסורת ארוכת שנים של אמנים מזרם ה-Appropriation (בתרגום חופשי: אימוץ לצורך שימוש עצמי), המתבססים על יצירות של אמנים אחרים ומשתמשים בהן כחומר ביד היוצר כדי ליצור ביטויים יצירתיים חדשים. במקרה המתואר לעיל, בית-המשפט האמריקאי נתן גושפנקה לזרם זה להמשיך לעסוק ביצירה האמנותית שלו. אולם, אל לנו להשליך ממקרה זה באופן גורף על שימוש בעבודות של אמנים אחרים. ככלל, טיעון הגנה המבוסס בלעדית על “שימוש הוגן” הוא בעייתי ביותר, שכן גבולותיו של “השימוש ההוגן” אינם חד-משמעיים ולעתים קרובות הוא נמצא בתחום האפור. במקרים רבים הכרעת הדין מסתמכת על שיקול דעתם הבלעדי של שופטים הבוחנים כל מקרה לגופו, וקשה למצוא קו אחיד בשל מורכבות הנושא.
מה שכן ניתן לומר בוודאות הוא שכאשר מעורבים בתביעה סכומי כסף גדולים, יגיעו מקרים בתחום זה לדיונים ארוכים ויקרים בערכאות משפטיות.

הכותבת היא עורכת-דין המתמחה בתחום האמנות והעיצוב. חוקרת, יועצת, ומרצה למשפט ואמנות במוסדות ללימודי אמנות ואוצרות, וכן במיזמי אמנות שונים. לפרטים: nurit@artlaw.co.il.
האמור לעיל הוא למטרת אינפורמציה בלבד, מובא כחומר רקע לצורך היכרות עם סוגיות משפטיות באמנות ואינו בבחינת ייעוץ משפטי.