שידורי המהפכה

בירושלים של סוף שנות ה-90 היה קצת קשה לחשוד שדווקא מביתה הצנוע ברחוב אבן-עזרא של גברת כבת 90 פועל רדיו פיראטי שמשדר מוזיקה אלטרנטיבית. הגברת הזו היתה סבתא של די.ג’יי הטכנו עמנואל גנדלמן, והעובדה שהיא היתה כבדת שמיעה הסתדרה מצוין לו ולחברים הרועשים שלו. הם חירבשו איזה לוח שידורים בינם לבין עצמם, ובלי יותר מדי פרסום התחילו לשדר בסופי-השבוע תקלוטים של אלקטרוניקה על גווניה, היפ-הופ קשוח, רגאיי ונגזרותיו, פופ מתוחכם ועוד סגנונות שאז היו מאוד ראשוניים לאוזן המקומית, והיום נראים לכולם ברורים מאליהם.

תכירו את “פריסקופ – שידורי המהפכה הישראלית”, תחנת רדיו שפעלה בשנים 1998–2000 ומתחה את כל הגבולות האפשריים של מה שהתרחש מעל גלי האתר.

ערס קוקני מלונדון שבונה משדרי רדיו תקינים למחצה

וזה הרקע לדברים: לקראת שנות ה-2000 ובמונחים של אנינות טעם, המועדונים בירושלים לא הצליחו לגרד את האוזן של מאזינים רבים. הרעיון של תקלוט בפאב תפס תאוצה ושימש מפלט ל”די.ג’יים האמנותיים”, או במלים אחרות, הדי.ג’יים שלא תיקלטו האוס מסחרי, כי אז, אם תיקלטת למשל רגאיי או דראם-אנד-בייס, נחשבת אוונגרד. במקביל הפסיקה רשת ג’ לשדר מוזיקה לועזית, והפתיחות המסוימת שאיפיינה את הרדיו הישראלי הלכה ודעכה. אוהבי המוזיקה לקחו את זה ללב.

אחרי עוד אחד מערבי התקלוטים בגותהם (הבר דאז של שאנן סטריט) ישבו עמנואל גנדלמן, אבי ש’ גולדברגר ויוסף אלישיב, אז חבר’ה בתחילת-אמצע שנות ה-20 שלהם, ותהו איך אפשר לקחת את התקלוטים שלהם שלב אחד קדימה. השיחה התגלגלה לכיוון הרדיו הפיראטי, וגנדלמן, עובד דואר שבדיוק חזר מחו”ל וחיפש את עצמו, התאהב ברעיון והחל לחפש קונקשן למשדר רדיו. כישורי האינטרנט שלו, שאז עדיין נחשבו נדירים, עזרו לו להגיע לאיזה סקוט אחד, ערס קוקני מלונדון שבונה משדרי רדיו תקינים למחצה לתחנות פיראטיות.

רצה הגורל ואלישיב, שפעל אז תחת השם די.ג’יי פין (בפ’ רפה), תיכנן בדיוק טיול באגליה כדי להביא תקליטים ולספוח את הסצינה. על הדרך הוא פגש את הטכנאי הבריטי ואסף ממנו את המשדר תמורת סכום ששווה בערך לכמה מאות שקלים, אף אחד לא זוכר במדויק. בלי לדפוק יותר מדי חשבון, ואנחנו מדברים כאן על תקופה שבה רדיו פיראטי נחשב בעיני הממסד ל”תופעה מסוכנת שיש להילחם בה”, הגיע אלישיב לארץ עם המשדר. הם התקינו את האנטנה על גג בית הסבתא של גנדלמן ברחביה, שמו קסטה בטייפ ויצאו לבדוק מה קורה. כשהבינו שהם באוויר, תיאר גנדלמן את התחושה כך: “להיות באוטו בירושלים ולשמוע מהרדיו טכנו רצחני הרגיש לי כמו משהו מיסטי, כישוף, אושר עילאי”.

דואט סוריאליסטי בין אחד הרבנים הראשיים ל”בן יהוה”

בגרעין הראשוני של הרדיו היו השלושה הנ”ל, הדי.ג’יי ירון (בייקון) ארידור, ואליהם הצטרף גבריאל בן-חורין, סולן להקת ישראל, הזכורה מימי הזוהר של תיאטרון פרגוד. הלהקה, שמאחוריה המטען ההגותי הגדול ביותר במוזיקה הישראלית (ויש הצדקה לפומפוזיות), וגבריאל בפרט, שהיה מבוגר משאר החברים, העניקו לרדיו אופי נבואי-רדיקלי ונגעו במוזיקה הנסיונית. פעם אחת ובאופן אירוני עלו פריסקופ על התדר של תחנה דתית פיראטית, מה שהוליד דואט סוריאליסטי בין אחד הרבנים הראשיים לבן-חורין, שפעל תחת השם “בן יהוה”.

מהצד השני של הסקאלה היה גולדברגר, שסיפק מבט על הפופ המתוחכם כשהוא מארח מפעם לפעם דמויות מפתח מתעשיית המוזיקה לדיונים נוקבים. הוא גם היה היחיד בחבורה שהגיע עם ניסיון ברדיו אמיתי, אחרי שערך את “קופסת הלהיטים” של רשת ג’ בימיה העליזים. אלישיב, יחד עם בני אורן, שהצטרף אליו, היו מחלוצי הדאב והרגאיי, גנדלמן תיקלט טכנו הארדקור, וארידור הביא איתו את ההיפ-הופ הקשוח.

מנעד הסגנונות שהושמעו ברדיו הלך והתרחב עם הצטרפותם של אנשים נוספים, מה שמוכיח את הטענה שהיתה נכונה אז ורלבנטית גם היום – ירושלים התרבותית, זו שנחנקת בין מלחמות דת לנדל”ניזם, תמיד הצליחה לייצר סולידריות חוצת ז’אנרים. אם אנחנו מתעקשים בכל זאת על חוט מקשר, אסנת, שחברה לפריסקופ לאחר תחילת הפעילות, תיארה אותו כך: “המסר של פריסקופ היה פשוט – מחשבה חופשית. תהיו עצמאיים, תעשו מה שבא לכם, תשתחררו עם המוזיקה, תכירו דברים חדשים. לא היתה איזו אג’נדה ברורה או קו פוליטי, אבל כן, הכל היה אנטי-דתי, אנטי-ממסדי, אנטי כל מה שאנחנו מכירים. רוצים חדש”.

בשלב מסוים, ועם ההתרחבות הצפויה, בית הסבתא כבר לא התאים. שכנה ברנז’איסטית מאותו בניין חשבה שזה יהיה אחלה אם הרדיו יפעל מהדירה שלה, אבל מהר מאוד הבינה את מחיר המגניבות כשבסופ”ש הפך החדר שלה לתחנת רכבת של טיפוסים הזויים שמנגנים לרוב מוזיקה מחורעת, ולא תמיד רוצים להיות נחמדים אליה. מה גם שהבניין שכן בחלק הנמוך יחסית של הגבעה, ויחד עם משדר שופע תקלות, יצא רדיוס קיקיוני של כמה מאות מטרים.

“כל מי שהיה מעורב היה די חי מהיד לפה”

הרדיו עבר לנחלאות המרכזית יותר, לביתה של אסנת, מהלך שאמנם שיפר את טווח הקליטה, אבל עדיין היה נתון למגבלות הבית הפרטי. זה היה הזמן לשקול את הדברים.

“היינו 10–15 אנשים בשלב הזה, וחשבנו איך מרימים את זה בצורה יותר רצינית. עשינו ישיבה ברוזה (הפאב של אסנת; גד”ק), וחילקנו תחומי אחריות. קבענו שכל אחד צריך להביא מאה שקל בחודש בשביל הרדיו למימון שכר דירה ותחזוקה של ציוד. היה מישהו שאחראי על גבייה ומישהו שהיה אחראי על הצד הטכני. בסוף מצאנו דירה ברחוב הילל, וזה היה שיפור לוגיסטי משמעותי. בסך-הכל זה עבד יפה, אבל די מהר הבנו שיש לנו בעיה תקציבית, כי כל מי שהיה מעורב היה די חי מהיד לפה”, מסביר גולדברגר. בתדירות של פעם בחודש בקירוב, פריסקופ התחילו לארגן אירועי מוזיקה למימון הפעילות.

במהלך תקופתו של הרדיו (כשנתיים) נעשו לא מעט אירועים, כשאחד מהם התבלט במיוחד – הבאתם ארצה של שלושה די.ג’יים מהסאונדסיסטם החלוצי ספיירל טרייב. מדובר באנשים בלגניסטים שעשו שני דברים משמעותיים בשנות ה-90 המוקדמות. הראשון היה לחרוש את אירופה בטריילרים עם סאונדסיסטם מפלצתי ולהפיץ את בשורת הטקנו החופשי, מסיבות חינמיות בניחוח אנרכיסטי, לפעמים במחיר של מעצרים. השני היה לייסד את הלייבל נטוורק 23, שיעצב את הסאונד של הטקנו ויעגן אותו באלבומים. אגב, טקנו בק’ כי הכוונה לטקנו המהיר והכסאחיסטי של אז, ולא למינימל המלטף של היום המתכנה “טכנו”.

האירוע זכה לחשיפה תקשורתית יפה. אבי פיטשון כתב עליו ב”כל העיר” כשזה עוד היה עיתון, ומשהו כמו 1,000 איש, ביניהם כאלו שעלו במיוחד לירושלים, פקדו את הצוללת-הצהובה במסיבה שנכנסה היישר לפנתיאון. הרדיו יצר דיבור בעיר, והכסף שנכנס איפשר לרכוש ציוד נוסף ולשכור את הדירה בהילל לעוד כמה חודשים טובים. אפילו הבריטים החביבים של נטוורק 23 לא גבו כסף עבור התקלוט, כי גם הם הוקסמו מהרעיון החלוצי של הרדיו – אם אדם לאדם זאב, אנרכיסט לאנרכיסט חבר.

“אנחנו שמים את הכסף, אתם תגידו את מי להביא”

הדיבור שנוצר בעיר לא נעלם מעיניהם של אנשי האומן 17 המצליח, ואחד מהם אפילו נכנס ערב אחד לפאב של אסנת כשהוא מכריז: אנחנו שמים את הכסף, אתם תגידו את מי להביא. הרעיון כלל גם אוצרות של פריסקופ על הערב המתוכנן. אסנת, שלא בטוח שהבינה את המעמד העסקי, הפריחה לאוויר את השם “פלסטיקמן”, חלוץ הטכנו הקנדי שכל קלאבר ידע לספר עליו בעיניים נוצצות.

המפגש הבלתי אפשרי בין שתי החזיתות התרבותיות המנוגדות נגמר כמו כל מפגש בין כסף לאמנות: רע. פלסטיקמן אמנם הגיע לאומן, במה שלא מעט מכנים תפנית בעלילה של המועדון הירושלמי, אבל מאידך, אנשי פריסקופ הוזמנו לאירוע כאורחים ולא כשותפים, כששום די.ג’יי שלהם לא דרך בעמדה באותו ערב. “היה כאן מועדון עסקי שרצה לפנות לפלח קהל שברור שלא היה לו, אז הם ניסו לעשות משהו יותר אלטרנטיבי, כי אז מה שהיה זה קהל מיינסטרים שבא לשמוע האוס”, מסבירה אסנת.

אבל לא אלה היו הבעיות האמיתיות. סביב המסיבה עם נטוורק 23, עם כל הצלחתה, נוצרו מחלוקות בין חברי הקבוצה. כמה מהם טענו שאין סיבה לארח דמויות מחו”ל כשיש כל-כך הרבה אמנים מקומיים שרוצים להשמיע, בעוד שאחרים צידדו בהרחבת הפעילות למחוזות חדשים. אפשר לשער שלא מעט מפרץ הרגשות הזה נבע מליין-אפ מוגבל באותו ערב, שלא עמד בקנה אחד עם המוטיבציה של אלה שלא השתחלו אליו. כך או כך, שתי דמויות ראשיות – אורן וגולדברגר – עזבו את הרדיו בעקבות הדברים. “התחלתי להרגיש שנוצרו קליקות. לא רציתי להיכנס למלחמות, כי בסך-הכל עשיתי את זה לכיף. מבחינות מסוימות זה אולי אפילו היה נכון לרדיו”, מסביר גולדברגר.

במרוצת הזמן, ועם החופש האמנותי המוחלט והפתיחות ששררו בתחנה, הצטרפו עוד ועוד אנשים, עד שברגעי השיא השתתפו כ-50 שדרנים. ההתרחבות הזאת לא בהכרח מצאה חן בעיני חלק מהגרעין הראשוני. “היה רעיון להביא דברים חדשים, והמעגל גדל עם הזמן. רצינו מצד אחד לתת ביטוי, אבל איבדנו משהו, מצד שני. הלך הרוח הפך ליותר נינוח, ואותי אישית פחות עיניין”, מסבירה אסנת.

“המעגל התרחב בצורה שלילית. הצטרפו אנשים שבאו בשביל ש’ישמעו אותנו ברדיו’. הרגשנו שזה לא מהסיבות הנכונות. היו לנו כמה עקרונות בסיס, שזו תהיה רק הקבוצה שנקבעה מראש. בכל זאת היה כאן משהו קצת פלילי, ולא הרגשנו בנוח עם נוכחות של אנשים זרים”, מתאר ירון ארידור.

“מה נשב עם האנטנה הזאת בזמן שאפשר למצוא הכל באינטרנט”

כשנגמר הכסף מאותו אירוע חלומי, וכשאנשי הרדיו התקשו לשחזר את ההצלחה הכלכלית, הפך שכר הדירה שוב לפקטור מכריע. פריסקופ נאלץ לעבור לדירה בשוק העיראקי, ל”מקום דיי מצחין”, כפי שמתאר אותו ארידור. בעיות טכניות, מחויבות שהלכה והתרופפה ועלייתו של האינטרנט הובילו בסופו של דבר לסיום הפעילות. “היתה תחושה של ‘מה נשב פה עכשיו עם האנטנה הזאת, נתקלט כשאף אחד לא קולט אותנו 500 מטר מפה, בזמן שאפשר למצוא הכל באינטרנט”, מסבירה אסנת.

גנדלמן מוסיף: “אם היתה לנו התחנה הזאת מבחינה טכנולוגית חמש שנים מאוחר יותר, אני בטוח שהמצב היה אחר. קשה לעשות רדיו שיתפוס כשלא קולטים אותך טוב בעיר, וזה רק בסופי-שבוע. אם היה מחשב זה היה משנה את התמונה, כי יכולנו לפחות לשדר הקלטות במהלך השבוע ולשמור על רצף”.

פריסקופ אמנם דעך, אבל שלא תטעו, גלגולי האנרגיה שלו התפוצצו למחוזות חדשים וקיבלו ביטוי בפנזינים, לייבלים, תקלוטים, הופעות ועוד מגוון של פעילויות תרבותיות בלתי מדידות. בסוף שנות ה-90 היה הרדיו נדבך חשוב באופוזיציה התרבותית של ירושלים, שניתן למנות עימה את חנות התקליטים באלאנס והלייבל פאקט עתיר האמנים, עיתון “כל העיר” המרתק, הפאב רוזה והלייבל שושנה שפעל במסגרתו, מסיבות המאה מטר, שזכאיות להיקרא בצדק ובניגוד להרבה חיקויים “מחתרתיות”, ועוד גופים כאלה ואחרים.

דאב ני מין

גולדברגר מסכם: “ב-20 שנה שאני פעיל בסצינה האלטרנטיבית של ירושלים כל הזמן נעשים דברים מעניינים וחלוציים ומקוריים ומהפכניים, אבל הם בסופו של דבר די אזוטריים וההמשכיות שלהם כמעט לא קיימת והתיעוד שלהם מוגבל לזמן אמת, וכשזה נגמר זה נגמר. יש איזה דיסוננס בין מה שקורה בשטח לבין ההכרה של הציבור או הממסד בכמה זה חשוב. אם זו היתה איזו תחנה אזוטרית בברלין בשנות ה-80, היו כבר כותבים על זה 400 ספרים ועושים על זה 30 סרטים.

“כשאתה מסתכל על זה, לא היה דבר כזה. יש לך כאן קבוצה של 50 איש בשיא, משדרים מוזיקה בלי שום תכתיב, מדברים על מה שהם רוצים, שמים כסף מהכיס, וכל זה במדינה שעיקר תדרי הרדיו שלה מוקצים למטרות צבאיות. אין לזה אח ורע. לא קיים. יחיד במינו. לא היה לפני, ולא יהיה אחרי”.

* ב-4-9 באוגוסט יערכו רדיו תדר, רדיו רעש האואר ועונת התרבות בירושלים את “החזית” – שישה ימי מחווה לסצינה האלטרנטיבית בעיר, שבהם תפעל תחנת רדיו שתוקדש לסאונד הייחודי והמורשת של המוזיקה העצמאית בירושלים אז והיום. השידורים ייפתחו בכל יום בשעה 12:00 ויכללו תוכניות שיסקרו את התחנות החשובות ביותר בתרבות הירושלמית החל משנות ה-60 ועד היום, כמו גם כיתות אמן, הופעות, תקלוטים של די.ג’יים ואספנים ואירוח אנשי מפתח מהתרבות המקומית.

כל שידורי התחנה יועברו ברשת בשידור חי. משתתפים: יאפים עם ג‘יפים, רייסקינדר, אהד פישוף, הסאונדמן של הפרגוד, אסף גברון, נדב רביד, גיא חג‘ג‘, דיואלט (בהופעת איחוד), רייב של מאה מטר, אק דק, נינו ביטון, אופיר טובול ועוד.

רדיו תדר: http://www.teder.fm
רדיו רעש האואר: http://raash-hour.com