R.E.M וקרוואג’יו – סיפור של אהבה ואור

בלוג אורח: “שיר ותמונה”

למרות החשיבות העצומה של אמני הרנסנס, הבארוק או הרוקוקו לתולדות האמנות ובכלל, מעטים המוזיקאים ששואבים מהם השראה בקליפים שלהם. הרוב מעדיפים אמנים מודרניים. אין לי מושג למה, אבל הצלחתי למצוא דוגמה נהדרת לקליפ בלתי נשכח שרובכם ודאי מכירים, “Losing My Religion” של הלהקה האמריקאית R.E.M.

הקליפ שואב השראה מהתקופה ומאמן אחד במיוחד, קרוואג’יו. מעבר לזה שמדובר במגה-סופר-מולטי להיט, שיר מעולה, אבן דרך מוזיקלית וכנראה השיר המזוהה ביותר עם הלהקה – יש לו קליפ מסוגנן ויפהפה. השיר יצא ב-1991 ונכלל באלבום “Out of Time”, שכלל גם את “Shiny Happy People” הנפלא.

מקור הביטוי Losing My Religion בדרום ארה”ב, ומשמעותו איבוד קור הרוח. מייקל סטייפ, סולן הלהקה, הסביר כי משמעות השיר היא “מישהו שכמה (מבחינה רומנטית) למישהו אחר באהבה נכזבת”, ואף השווה אותו לקלאסיקה של פוליס “Every Breath You Take” מבחינת הנושא האובססיבי.

במאי הקליפ הוא טארסם סינגה, אמריקאי ממוצא הודי שהתחיל כבמאי קליפים והמשיך לקריירה של במאי סרטים הוליוודי. למוצאו של סינגה תפקיד מרכזי בקליפ, שהוויזואליות שלו מושפעת מסרטים הודיים, על המלודרמטיות והאווירה החלומית ששולטת בהם.

בניגוד לפירוש שהציע סטייפ לשם השיר, הבמאי מתרגם אותו לאובדן אמונה בצורה המילולית יותר, וממלא את הקליפ בשלל דימויים אנטי-דתיים. הקליפ הזה הוא אחד מהמורכבים ביותר שניתחתי חזותית בבלוג, והוא מלא בדימויים שקשורים זה לזה, גם אם זה לא נראה כך בהתחלה.

בסצינה הראשונה הלהקה נמצאת בחדר עם חלון פתוח. בחוץ גשם שוטף, וחברי הלהקה מתרוצצים בחדר, למעט הסולן מייקל סטייפ, שיושב. כד חלב שעומד על אדן החלון נופל ונשבר, ובאותה שנייה מתחיל ריף המנדולינה המפורסם של השיר. מכאן ואילך משובצים בקליפ דימויים שחוזרים על עצמם, בסגנונות ויזואליים משתנים, החל בסגנון קרוואג’יו, דרך השפעות של הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי ועד הסגנון הבוליוודי. לשלושתם אתייחס בהמשך.

קרוואג’יו, ובשמו המלא מיקלאנג’לו מריסי דה-קרוואג’יו, פעל בתחילת המאה ה-17, בתקופת הבארוק, שהיתה השלכה של הקונטרה-רפורמציה הכנסייתית. הבארוק התאפיין בנושאים דרמטיים ומלאי רגש (לרוב נושאים דתיים כמובן), צבעים עזים והבדלי אור וצל חזקים שאמורים היו לעורר את רגשותיהם הדתיים של המאמינים ולהחזיר את העם שנהר אל הפרוטסטנטיות אל חיק הקתוליות.

קרוואג’יו, הצייר הבולט באותה התקופה, הנחיל סגנון אופייני לאמנים שהמשיכו את דרכו. בציוריו נכחו כל אותם מאפיינים בארוקיים שציינתי – אבל הוא מעולם לא עשה את זה “לפי הכללים”. ביצירותיו היה תמיד משהו ארצי וריאליסטי יחסית לתקופה. בציורי הטבע הדומם הפירות היו פגומים, בכחוס שלו היה חולני ושיכור, וישו והשליחים צוירו יחד עם חבורה של אנשי שוליים בבר.

לאור ביצירותיו של קרוואג’יו יש תפקיד מרכזי; הוא יוצר את הדרמה, הוא זה שמכוון את הצופים לעיקרי הנארטיב והוא זה שהופך את הציור לאירוע של ממש, לסצינה. מעבר לזה, קרוואג’יו היה טיפוס מעניין כשלעצמו: חם מזג, הסתופף בחברה מפוקפקת, ישב בכלא וגם הפך לפושע נמלט, אבל יחד עם זאת היה אמן גאון. אני ממליצה לקוראי הבלוג שמעוניינים ללמוד עליו יותר לצפות בפרק המעולה של סדרת המופת של ה-BBC, “Power of Art”.

כמה דוגמאות לציורים של קרוואג’יו:

האימג’ הראשון של הקליפ, שבו חברי הלהקה יושבים בחדר, וזה שאחריו, שבו סטייפ נראה מכונף, אינם רפרנס ישיר ליצירות של קרוואג’יו, אבל מבחינה חזותית הם מתכתבים עם הסגנון שלו – הבדלי אור וצל עזים וסקאלה זהובה-חמה.

סטייפ המכונף מתקשר כנראה למושג המלאך שנפל, שכבר דנתי בו בעבר בפוסט על נייטוויש וסימברג. בקצרה, מלאך שנפל הוא מלאך שסרח, כלומר איבד את אמונתו, מה שמתכתב עם שמו של השיר.

בקליפ מופיעים דימויים נוספים בסגנון קרוואג’יו, אבל הפעם מדובר בציטוטים ישירים ליצירות שלו. אנו רואים מלאך שנופל מהשמים ולו חתך בחזה, שלושה גברים מצטופפים סביבו ואחד מהם תוחב את אצבעותיו אל תוך החתך. זהו ציטוט מהיצירה “תומס המפקפק” מ-1601, שבה תיאר קרוואג’יו את הסצינה מהברית החדשה, שבה אחד משליחיו של ישו, תומס, מחטט בפצעי צליבתו כשהלה קם לתחייה כמטיל ספק בזהותו.

ציטוט אחר הוא מתוך היצירה “ההורדה של ישו מן הצלב” מ-1602, שמתואר בקליפ מזווית אחרת:

עוד ציטוט, לאו דווקא של קרוואג’יו, אלא של נושא נוצרי עם המון גרסאות אמנותיות, הוא המרטירדום של סבסטיאן הקדוש, שהיה אכזרי במיוחד: סבסטיאן הקדוש נקשר לעץ ויורה בחצים. כאן בגרסה של רובנס מ-1614 (שכמו רבים אחרים, הושפע מקרוואג’יו, והיה הדבר הכי קרוב שמצאתי, מאחר שאין גרסאות רשמיות לנושא הזה אצל קרוואג’יו) ובציטוט בקליפ.

 

כלומר, יש לנו כאן רצף של סצינות נוצריות לאו דווקא חיוביות – ההורדה מן הצלב, הפקפוק בישו, עינוייו של סבסטיאן ומלאך שנפל – כולן מתקשרות ל-Losing My Religion במשמעות המילולית הישירה שלו.

השפעות אמנותיות נוספות נמצאות בדימויים שמחקים את סגנונו הקולנועי של אנדריי טרקובסקי, במאי רוסי מודרניסט שיצירתו התאפיינה בדימויים “חלומיים” ו”מרחפים” ובעיסוק חוזר בחלומות, זיכרון, ילדות, מים זורמים (הגשם שפותח את הקליפ והחלב שנשפך, למשל), ריחוף והשתקפויות. מאפיין נוסף הוא שימוש מוגבר בהבדלי אור וצל וצילום בשחור-לבן (רוב הזמן). כמה מהדימויים שחוזרים בקליפ נראים בסגנון “סובייטי” ויכולים להתקשר לטרקובסקי ולתקופה שבה פעל, כמו גם לשם השיר, שמתקשר להעדר דת, מה שבהחלט מתאים למניפסט הקומוניסטי.

את הסוג השלישי של הדימויים סיווגתי כ”בוליוודי”. מדובר בקבוצת דימויים מאוד צבעוניים ונוצצים, מוארים ומאוד שונים מהשפה החזותית של שאר הקליפ. הדימויים הללו מייצגים בעיני את המקורות הרוחניים של הבמאי ההודי, ונראים כאוסף של אלים הודיים ואסיאתיים. גם אלים אלה מפנים את מבטם הצדה, במה שנראה כמחווה של בושה או תסכול. כלומר, גם אלה אינם דימויים דתיים חיוביים ומלאי אמונה, אלא להפך.

לאחר מכן נראה כי הדימויים ה”סובייטיים” מתפתחים מבחינת הנארטיב – הפועלים הקומוניסטים בונים בפטיש ובסדן מה שנראה כחליפת רחיפה מברזל. הם מחזיקים בשרטוט שכתוב עליו otto. נראה שהכוונה היא לאוטו לילנטל, מהנדס גרמני שהיה מחלוצי התעופה. לילנטל היה הראשון שבנה גלשן אוויר שהיה מסוגל לשאת אדם. הוא אפילו ניסה אותו בעצמו (ולמרבה הצער מת בתאונת דאייה).

אוטו לילנטל באחד מנסיונות התעופה שלו:

כאמור, אחד הדימויים בפתח הקליפ היה של סטייפ כמלאך שנפל, וגם בהמשך אנו נתקלים בדימוי הזה. כעת אנו רואים אנשים שבונים מכונת דאייה, כלומר רוצים לחזור לשמים. אולי הם בונים את המכונה למלאך? אולי הם בונים אותה לעצמם? במשמעות של השיר והנארטיב מתחוללת תפנית: חזרה לאמונה. במקום הרס – בנייה מחדש.

ואכן, מאותה הנקודה נראה כי הדימויים בקליפ משתנים לטובה. הפועלים עומדים גאים מול המכונה שבנו:

האלים ההודיים מתאגדים יחדיו ומביטים למעלה:

ומייקל סטייפ מוצא את האמונה מחדש כשלפתע ליד הכנפיים מופיע ספר (תנ”ך?):

עוד צורה מעניינת שבה מבטא הבמאי את הקשר בין הדימויים הוא האור שמלכד אותם: הדמויות מוארות כל אחת בתורה, ומגיבות לכך בהתאם. כאמור, אור הוא אחד האמצעים הדרמטיים בציוריו של קרוואג’יו.

נראה כי על אף ששמו של הקליפ מבטא אובדן אמונה, אנו חוזים בתהליך של אובדן האמונה ומציאתה מחדש דרך האמצעים החזותיים שבקליפ, שהם אור, דרמה, צבע, רגש – כל אותם מאפיינים של הבארוק, שכאמור, ניסה להשיב לקתוליות את גדולתה. אפשר לומר שבמובן מסוים, יש לנו קליפ בארוקי.

כך לפחות אני פירשתי את הקליפ. ומה אתם חושבים שהוא אומר?