למה צריך טור משפטי ומה זה בכלל Artlaw?



לפני כמה שנים ביקרתי בתערוכה של אמנית שזו היתה לה תערוכת היחיד הראשונה. האמנית עוסקת במקצוע באופן בלעדי זה כשני עשורים, אולם רוב עבודותיה לא יצאו מגבולות הסטודיו שלה. הגלריה שנבחרה לתערוכה שכנה במרכז מסחרי שבו שטחים ייעודיים להצגת תערוכות אמנות. עלות ההצגה בגלריה היתה כמה אלפי שקלים.

נקבע כי תערוכתה של האמנית תיאצר על-ידי אוצר הגלריה והיא תוצג שם כשלושה שבועות. נאמר לאמנית כי זוהי אמנם גלריה ייעודית להצגת אמנות, אולם לעתים מתקיימות במקום הרצאות שונות לקהל איכותי. האמנית שמחה כמובן שקהל רב ייחשף לעבודותיה. היא דאגה לשנע את העבודות, העבודות נתלו (בחוט תלייה אדום!), והפתיחה של התערוכה התנהלה כמתוכנן. 

באחד מימי השבת קבעה האמנית עם כמה אנשים לבקר יחדיו בתערוכה. כאשר הגיעה בשעת צהריים לגלריה, חשכו עיניה: במקום התנהלה מסיבת יום-הולדת לזאטוטים בני ארבע. מתחת לעבודותיה הגדולות הונחו כלאחר יד שולחנות ועליהם כיבוד (שתייה ממותקת, שוקולד וחטיפים). כמה מן העבודות נפגעו מן הכיבוד, שנמרח או הושפרץ עליהן. איש מן הגלריה לא שהה במקום ולא טרח לשמור על העבודות או למנוע את הפגיעה בהן. איש מן הגלריה לא טרח ליידע את האמנית בנוגע לייעוד החדר או לעובדה שנערכות בו גם מסיבות יום-הולדת לזאטוטים. איש לא טרח להודיע לה כי הגלריה תהיה תפוסה ולא ניתן יהיה לבקר בתערוכה בנחת בשעות אלה.

מיותר לתאר את עוגמת הנפש שנגרמה לאמנית. יצירות חייה נפגעו מקוקה-קולה ומשוקולד.

משפנתה לאנשי הגלריה טענו הללו כי יידעו אותה שבמקום נערכים אירועים נוספים. טענותיה בנוגע לפגיעה בעבודות לא הושבו ריקם, וכפיצוי הוחלט להעניק לה הנחה משמעותית (4,000 שקל במקום 6,000 שקל בפרסום במגזין האמנות של בעלי הגלריה). בלב כבד הסכימה האמנית לפיצוי זה.

שאלות רבות עולות מן הסיפור הזה:
האם היה תיאום ציפיות בין הצדדים? האם הוסתרו פרטים רלבנטיים באשר לייעוד המקום? האם נחתם חוזה בין הצדדים? מדוע לא שמרו על העבודות? מי אחראי לתיקון העבודות? האם הפיצוי שקיבלה האמנית משביע רצון? מדוע לא דרשה יותר? האם היתה יכולה לתבוע אותם על-ידי פנייה לבית-המשפט? מדוע לא מיצתה את כל האמצעים העומדים לרשותה? האם היתה מודעת להם כלל? מדוע מתייחסים כך לאמנים? והכי כואב: מדוע אמנים מאפשרים יחס כזה אליהם?
הסיפור הקטן והאישי הזה מלווה אותי מאז לכל אורך דרכי המקצועית.

בן לוויה נוסף בדרכי הוא ספרו של הנס אבינג, “Why Are Artists Poor?”, או בתרגום חופשי, “מדוע אמנים הם עניים?”. אבינג, הולנדי המגדיר עצמו אמן וכלכלן, פורש את משנתו באשר לגורמים הכלכליים המניעים את עולם האמנות. בין השאר הוא מצביע על תפיסת החברה את האמנות ובעיקר את תפיסת האמנים את עצמם כאנשי מקצוע היכולים או צריכים להתפרנס ממשלח ידם. האם אמנות היא אכן מקצוע? האם אמן, בדומה לרופא, עורך-דין או מהנדס, הוא בעל מקצוע? האם אמנות בכלל היא מקצוע שהעוסקים בו מתכוונים גם להתפרנס ממנו?

בפגישותי הרבות עם אמנים נוכחתי כי רבים מהם אכן מגדירים עצמם כבעלי מקצוע (על אף שבפועל הם מתפרנסים ממשלח יד אחר), אך יחד עם זאת, לרובם חסר ידע בסיסי בכל הקשור להתנהלותם היומיומית כבעלי מקצוע. חוסר הידע הזה אינו מפתיע. מדינת ישראל אמנם נתפסת כמקום שבו פועל שוק אמנות משגשג ומתקדם, אולם היא מפגרת מאוד ביחס לעולם המערבי, במיוחד בכל הקשור ליחס החברה לאמנות כמקצוע ולאמן כבעל מקצוע. הדבר בא לידי ביטוי החל במידת התקצוב הממשלתי למפעלי אמנות שונים, דרך מידת ההנגשה של אמנות לציבור הרחב, ועד לחוקים ולזכויות המגינים על העוסקים במקצוע זה.

במבט ראשון, החיבור בין המלים “משפט” ו”אמנות” נדמה כלא רלבנטי ואף אולי בלתי הולם. הרי עולם המשפט הוא פרגמטי, “ארצי”, הפועל בתוך מסגרת ברורה מאוד, ואילו אמנות נתפסת כערך גבוה, מופשט, אוטונומי ורחוק מאילוצים פוליטיים, חברתיים, כלכליים או משפטיים. אולם, פעילויות שונות – כגון שכירת סטודיו, מכירת עבודות, תשלומים לרשויות המדינה, מיסוי, ביטוח, רכישת ציוד, חתימה על חוזים מול גלריות וצדדים אחרים – הן חלק בלתי נפרד מהעבודה האמנותית המקצועית. כל אלה הם נושאים שיש להם פן משפטי הנושא עימו חובות אך גם זכויות רבות, ועל כן רצוי כי כל אמן הרואה עצמו כפועל באופן מקצועי בזירה המסחרית יתוודע אליהם.

היכרות עם המסגרת המשפטית שבה פועל עולם האמנות והבנת הרלבנטיות של עולם המשפט לחייו המקצועיים של אמן יאפשרו זיהוי מוקדם יותר של בעיות ומחלוקות שעלולות לצוץ בעתיד, וכן ימנעו סכסוכים ועוגמת נפש, הנפוצים כל-כך בעולם זה.
השילוב בין שני העולמות הללו, המנוגדים לכאורה, הוא טבעי לגמרי ונקרא Artlaw. בטור שיתפרסם אחת לשבועיים אציג את הנושאים הבאים:
– מעמד האמנות בישראל ומעמד האמן: הטבות וגורמי מימון, חקיקה המקדמת אמנות.
– קניין רוחני וזכויות יוצרים: כיצד מתגוננים וכיצד לא מפירים?
– האמן והקונה: זכויות וחובות בעת מכירת עבודות.
– האמן והגלריה: חוזה מול גלריה ותיאום ציפיות. תפקיד הגלריה כסוכן מייצג.
– האמן והמוזיאון: זכויות וחובות בהצגת תערוכה במוזיאון.
– האמן והסטודיו: התנהלות מיטבית וחוזי שכירות של סטודיו, ארנונה.
– מיסוי: האמן כישות משפטית: מס הכנסה, מע”מ, ביטוח לאומי, מיסי ייבוא וייצוא.
– חופש הביטוי: מתיחת גבולות של חופש הביטוי ביצירה האמנותית.
– יצירות האמנות לאחר מות האמן, ירושות ועזבונות.
– Restitution, השבה של יצירות אמנות שנגזלו או הוחרמו באירועים עולמיים שונים, עם דגש על מלחמת העולם השנייה.
– המשפט הפלילי: זיופים וגניבות.

כל נושא יקבל התייחסות ספציפית וילווה בדוגמאות של מקרים אמיתיים מן הארץ והעולם. הקוראים מוזמנים להגיב, לשאול, לשתף מנסיונם ומידיעותיהם ולהציע הצעות. זאת, כדי לעורר מודעות לתחום משפטי זה, ובמטרה לקדם את מעמד האמנים בישראל ולסייע להם בהתנהלותם המקצועית.

כמה מילים עלי: אני עורכת-דין המתמחה בתחום האמנות והעיצוב. חוקרת, יועצת לגורמים פרטיים ועסקיים ומרצה למשפט ואמנות במוסדות ללימודי אמנות ואוצרות, וכן במיזמי אמנות שונים. כותבת המחקר במלגת בצלאל בשיתוף עם יו”ר איגוד האמנים הפלסטיים בנושא “סוגיות כלכליות של עולם האמנות הפלסטית וזכויות של אמנים פלסטיים בישראל”. בעלת תואר ראשון במשפטים ותולדות האמנות מאוניברסיטת תל-אביב, ותואר שני באמנות עכשווית מבית-הספר לאמנות של סותבי’ס בלונדון, שם התגוררתי במשך שלוש שנים.

ליצירת קשר: nurit@artlaw.co.il