הציור הוא בד מאופר

על קיר העבודה בסטודיו של יוסף קריספל תלוי ציור לא גדול עם המילה Make Up  באותיות דפוס, מחוקה במשיכת מברשת מסוגננת, ומתחתיה, כתיקון בכתב יד, המילה Made Up. תיקון קוסמטי. לשני הביטויים משמעות אחת: מניפולציות להסתרת האמת וגם להסתרת פנים: איפור, מסיכה, זיוף (וגם: דבר בדוי, מומצא, מפוברק). אל הקירות נשענים ציורי פניו המאופרות של דיויד בואי,”האמן בעל אלף הפרצופים”, שהחליף בקצב רצחני זהויות וסגנונות מוזיקליים. פרנאנדו פסואה, שהסתתר בכתבי היד שלו מאחורי שבעים פרסונות שונות (לכמה מהן שמות וביוגרפיות פרטיות בדויות) אמר שלהעמיד פנים פירושו להכיר את עצמך. וגם: “איזה אושר גדול הוא לא להיות אני”. בואי שר ב-Quicksand (באלבום Hunky Dori): “אל תאמין בעצמך, אל תרמה עם אמונה”. מה או מי מסתתר מאחורי אלף המסכות של דיויד בואי, מוזיקאי ופרפורמר וירטואוז, הנמצא בתנועה מתמדת אשר לא מאפשרת לסגור עליו בתיוג ובהגדרה סופיים, או שרלטן מקסים, ריק וחסר רגש המלהטט ומתעתע בזהויותיו המיניות המתחלפות?

הציור הוא בד מאופר. איפור הוא מסכה עשויה בצבעים מרהיבים. על השולחן בסטודיו ליד הכן עשרות רבות של שפופרות צבע שרועות, מסודרות בשורות: אני סופר כעשרים ירוקים שונים. וגם אדומים, כחולים, צבעי גוף וצהובים מן היצרנים האיכותיים והיקרים ביותר: Williamsburg, Gamblin, Old Holland, ואף Schminke, צבעים מתוצרת גרמניה שלא משווקים בארץ (אגב, פירוש שם החברה בגרמנית הוא איפור). מלאכת הצייר כמלאכת האיפור, וגם ההיפך. המאפר הוא צייר שהמצע שלו הוא מושא ההתבוננות שלו. שכבת צבע דקה, זוהרת ושטוחה המונחת על הבד, עם אותם כלים המשמשים את המאפר (לאחרונה החל קריספל לצייר במכחולים שכלל לא נועדו לצבעי שמן, מכחולים המזכירים ברכּותם מברשות איפור). עומק הצבע כעומק האיפור. אם הציור הוא בד מאופר/מסכה – מהן פניו האמיתיות של הציור? הבד העירום? וכמה מוזר שהמילה Fabric, אריג באנגלית, משמשת גם כשורש למילה Fabricate, שפירושה להמציא, לבדות, לפברק. ואכן, גם שקרים ובדיות נטווים כמו בדים. מיטב הציור – כזבו. פניו של הציור, כפני המסכה שבחר לעטות על עצמו.

על דיוניסוס, אל המסכה והתיאטרון היווני, סוּפר שמי שראה את פניו האמיתיות, החבויות מאחורי מסכה, היה מת או משתגע. מוסר השכל: המסכה מאפשרת את ראיית ה”פנים” ולא כדאי לבדוק מה מסתתר מאחורי מסכות. ובתשובה לשאלה על בואי: דיויד בואי הוא סך כל מסכותיו. אין בואי אחר, או בואי אמיתי, אותנטי, מאחורי המסכות. ופסואה לא “הסתתר” מאחורי שבעים פרסונות. פסואה עשוי משבעים פרסונות.

ציוריו של יוסף קריספל מבוצעים א לה פרימה (Alla Prima), כלומר ציורים שמסתיימים בסשן אחד, במכה אחת. גם כשעקבותיו של ציור קודם מבצבצות מבעד לשכבת צבע גלויה, זהו ציור מוקדם שנפסל וכוסה באחד חדש. בצרפתית קרויה שיטת ציור זו Premier Coup, כלומר, ציור ב”מכה ראשונה”, בניסיון ראשון. הציור המהיר נתפס כאן כפעולה שיש בה ראשוניות, הפעלה של כוח ואולי אף אלימות. זו פעולה מבויתת ומסוגננת מאוד. אני חושב על סייף המחולל מול הבד, לוחם בו ופוגע בו עם כלי ארוך ומחודד בתנועות מדודות ומדויקות. ואכן, הציור של קריספל הוא ציור פרפורמאטיבי, ציור שמתעד ומשקף גוף בתנועה פיזית נמרצת מהירה מסוגננת ומדויקת. ציור שמקדש את הוירטואוזי. שפת הציור המשמשת את קריספל יוצרת ספקטאקלים מרהיבים של ברק ושלמות. זה אינו ציור של חיפוש, התלבטות ובישול רב-שכבתי, אלא ציור של להטוט ידני מהיר, המסתיים כבאורח פלא בדמוי שלם ומשכנע. ככלל, ציור וירטואוזי מבקש להתרחק מסופיותו ומאנושיותו של המצייר. אין בציור מסוג זה עקבות גלויים למאמץ או לזיעה. המראה המקרי הזה דורש מהצייר מאמץ עצום, אך אסור שיהיה גלוי לעין הצופה. הציור הוירטואוזי אמור להיות מהיר, וירילי ומפתה.

כמה מהוירטואוזים הגדולים בהיסטוריה: פראנץ האלס, בוּשֶה, טייפולו, וואטו, פראגונאר… אבל גם פיקאסו, מאנה, וורהול וריכטר – הם כולם ציירים הבוטחים בעצמם, חסרי תסביכים או מלנכוליה קיומית. ציוריהם מתחוללים כמו קסם לנגד עיניו המשתאות של הצופה. ויטאליות וסקסיות, שכמו מבקשות להערים על המוות בנעורי הנצח שלהם, יודעות היטב שאגב כך משתקף ונחתם בציורים חיוכו המגחך של המוות, שמתייחס לכל היופי השטוח והמרצד הזה כאל יופיו של פרח שעד סופו של יום יגווע ויקמל. המאמץ העודף לחיוּת ולרעננות, מחולל אפקט הפוך. אני נזכר בצווחותיו מקפיאות הדם של הטווס ברגעיו המרהיבים ביותר.

יש מהדיוניסי בוירטואוזיות שבה דיויד בואי משתעשע בדמויותיו, בזהויותיו המיניות ובסגנונותיו. בגלל חייו רצופי השינויים והגלגולים, נחשב דיוניסוס גם לאל המטמורפוזות. בואי, כספינקס על אחד הבדים של קריספל, הוא מטמורפוזה מהיסוד ההיברידי: חציו גבר (נשי, מאופר בכבדות), חציו כלב. פיקאסו, וורהול וריכטר (אמנים שקריספל מתכתב עמם), הדגימו במהלך הקריירות שלהם כיצד ניתן להמציא את עצמך כל אימת שתרצה בכך. החירות לפשוט צורה וללבוש צורה, לתעתע כך בעוקבים אחריך ולשלול כל אפשרות לזהות אחת אותנטית. לשנות זהויות כדי לא להפוך למותג מנוסח ומוכר. החופש לצייר ציור לא-אישי, סינתטי, השולל את האופציה של ציור “טבעי” עם כתב יד אינדיבידואלי. יתכן שזו הסיבה לכך שזה זמן רב ציירים נמנעים מלחתום על פני ציוריהם: החתימה עלולה להסגיר כתב יד וטמפרמנט אישי.

במבט שני, אני מבחין שהציור עם הכתובת Make Up/Made Up נראה כמו פרפראזה על אד רוּשֶיי (Ruscha) המוקדם. אני נזכר גם, שכאשר רושיי צייר את ציורי הכתובות הראשונים שלו, הוא ביקש להידמות לג’אספר ג’ונס.
ההיסטוריה של הציור כנשף מסכות, המתקיים באולם מראות בארוקי, שבו כולם משתקפים בכולם, אינספור פעמים.

טקסט נלווה לתערוכתו של יוסף קריספל “נמרים” בגלריה נגא, אפריל-מאי 2013