לאצור את עצמך

ליאב מזרחי הוא אמן, אוצר, מורה וסטודנט. מזרחי מלמד במכללת ספיר ובתיכון תלמה ילין. הוא בוגר של המדרשה, מחזיק בתואר שני מבצלאל וסטודנט לתואר שני לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. מזרחי אצר את “מיי קאמפ”, את “גוף ללא גוף” במוזיאון גאורג קולבה בברלין ואת התערוכה הקבוצתית “קדושה-קדשה-קדישא” בגלריה קונטמפוררי. הוא הציג תערוכת יחיד בגלריית קו 16 ומשתתף בתערוכה “שברים טקטוניים”, שאצרה דרורית גור אריה, בבית מאני. בדצמבר הוא ייקח חלק בתערוכת היחיד של מיכל שמיר שהזמינה את מזרחי ושני אמנים נוספים להציג בתערוכה.
אני פוגש את ליאב בזמן מבצע “עמוד ענן”. לידינו אישה ששואלת היכן נמצא המרחב המוגן וטורחת לבדוק פיזית את המיקום שלו. נער שעובר במקום משמיע מפיו קול אזעקה.

ליאב מזרחי. צילום: אריאל רייכמן

‪תאר לי את סדר היום שלך.
“אני מתעורר באזור 7:30 ומכין קפה. מאז שיש לי אייפון אני מתעדכן בפייסבוק ומכור לאתרי היכרויות. בימי שלישי אני מעביר שיעור חינוך בתלמה ילין. היום דיברנו על המצב הביטחוני ועל ההפצצות בגוש דן”.

באיזה הקשר?
“מה הילדים מרגישים ואיך ישראל נראית בעולם. עלו דברים מאוד מעניינים: עולים נושאים פוליטיים, חברתיים, ובחלק מהמקרים גם מגדריים. הבוקר עניין אותי לשמוע את דעתם על ביטויי השמחה מצד ישראלים באינטרנט על כך שנפלו טילים בגוש דן; חלק מהתלמידים בעצמם ‘שמחים’ שזה הגיע לתל אביב. דרך השיחה הם הבינו את הבעייתיות של החשבונאות ב’מי סובל יותר’. בוא לא נשכח שבשנות ה-90 היה קשה לצאת לרחובות תל אביב”.

אתה יכול לתאר לי תגובה של אחד התלמידים?
“אחד התלמידים אמר שהמלחמה מלכדת את העם – שעכשיו, בזמן מלחמה, כולנו מגובשים וביחד. בהקשר הזה הזכרתי להם את העליהום נגד הציוצים של בר רפאלי; השנאה כלפיה כשהיא לכאורה הביעה דעה שלא מתיישרת בשורה אחת עם הבון טון הישראלי; שיש מחיר לאחדות שאינה משאירה מקום לדעות שאינן במרכז. הם הראו איך התקשורת מתנהלת בעולם ועל חשיבות הדימוי: כמו שחמאס שחרר תצלום שבו נראית הילדה הפצועה מקריית מלאכי כאילו נפצעה בעזה. הוצאת הדימוי מהקשרו באינטרנט. הם גם סיפרו איך בתקשורת של חמאס משדרים תמונות וידיעות שקריות אשר טוענות שהפציצו את הכנסת או חטפו חיילים ישראלים וכו’. ברשת קיימת מציאות מדומה”.

ואחרי שאתה מסיים ללמד?
אחרי הלימודים אני משתדל לראות קצת תערוכות בעיר. בימי רביעי אני מלמד שוב בתלמה – הנחיה אישית לקראת פרויקט הבגרות שלהם ואני מעביר גם שיעור באוצרות והצבה. במקביל, אני משלים תעודת הוראה ולומד לשון אקדמית עם פרופסור ערבי בשם רפיק אבו בכר”.

ליאב מזרחי – ללא כותרת, 2012

תוכל להרחיב על פרקטיקת האוצרות שלך? אתה אמן, מורה, אוצר וסטודנט – איזה קשר אתה רואה בין כל הכובעים האלה שלך?
“לא למדתי אוצרות. התחלתי לעסוק בזה מתוך סקרנות ובעיקר דרך היכרות עם אמנים או זיהוי של מהלכים שמתרחשים במרחב התרבותי והסוציולוגי. בהתחלה עבדתי עם גלריה גל-און בשיתוף עם ורדה גינוסר, ולאחר מכן, דרך ההיכרות עם אסתר דולינגר, הפעלנו ביחד את גלריה דולינגר. הפרקטיקה קשורה לזיהוי מהלכים ולרצון לשתף אמנים שאני רואה ומתעניין בהם ובעבודות שלהם; לחלוק את החוויה שאני חווה כאשר אני פוגש אמן ואת העבודה שלו. כמה מהאמנים שאצרתי היו ממש בתחילת דרכם ואני מרגיש שיש לי חלק בהתפתחות הקריירה המקצועית שלהם. אני רואה באוצרות גם סוג של יצירה – יצירה שלי. המקום הבעייתי הוא שלפעמים המהלך הזה בא על חשבון האמנים שאותם אני מציג. אני מגיע לחלל עם איזשהו ויז’ן של הצבה ויוצא כשמכלול התערוכה מתפקדת כמיצב שלי”.

איפה לדעתך עומד האוצר כיוצר? אדם שמניח יצירות בחלל או מישהו שמשתמש ביצירות על מנת לייצר משהו חדש?
“מושג האוצר-יוצר כבר נטבע על ידי גדעון עפרת לפני 20 שנה בערך, אף על פי שאני לא מצליח לחשוב על הרבה מקרים שבהם הוא מתקיים באמת. זה מקום מאוד רגיש. אני בוודאי לא אעשה תערוכה שעלולה לפגוע באמן או בעבודה שלו; המהלך מתנהל בדרך של דיאלוג והבנה. אני מרגיש שאמנים מסכימים לעבוד איתי כאוצר בזכות היותי אמן – אני מבין טוב יותר את המקום שלהם. היו מקרים של דיאלוגים מורכבים יותר; זה תלוי בשחרור של האמן את היצירות שלו. כמעט לא רואים אוצרוּת אקספרימנטלית במוזיאון. כדאי לעבוד גם עם מעצבי תערוכות, אף על פי שלי לא יוצא, בגלל ההרגשה שאני בא כאמן עם הסתכלות טובה על המרחב. אני תמיד עושה שרטוטים של החלל לפני ההצבה. החוויה של הצופה חשובה לי מאוד. לפעמים זה מצליח ולפעמים פחות”.

איך זה מרגיש לאצור עבודות של עצמך בתוך תערוכה?
“אני מאוד משתדל לא להציג בתערוכות שאותן אני אוצר. זה מאוד מורכב כשיש לי תערוכת יחיד שלא אני זה שאוצר אותה; אני נתקל בקושי לשחרר את האוצרות לאוצר או לאוצרת חיצוניים. בתערוכת היחיד האחרונה שלי, ‘מרה שחורה’, שהוצגה בגלריה קו 16, הדיאלוג שלי עם סאלי (הפטל נוה, אוצרת גלריה קו 16 – א”ר) היה מורכב ומאתגר. הייתי צריך להניח את האגו האוצרותי שלי בצד ולפנות מקום לאוצרת חיצונית. אחרי שוויתרתי על המעמד הזה יכולתי לפנות מקום לעשייה ממוקדת יותר. כשאני עובד בסטודיו אני כבר חושב על ההצבה ועל פעולת האוצרות בחלל. הנרטיב האוצרותי מנחה אותי בעשייה. בפועל הדבר הזה יכול להתפרק לחלוטין. זאת רק הצעה ראשונית. בתערוכה של מיכל שמיר בגלריה שלוש, שבה הוזמנתי להשתתף, מיכל מתייעצת איתי כאמן וכאוצר. במקרה הזה מיכל גם אוצרת אותי בתוך התערוכה. מהלך ששני אמנים אוצרים יחד”.

ליאב מזרחי – פרט מתוך הצבה במלון ארטפלוס, 2012

יש לך סטודיו?
“הסטודיו שלי ממוקם בבית. שם אני עובד. הספרייה בסטודיו מאוד חשובה לי, כמקור השראה גם לעשיית האמנות וגם לאוצרות. אני מחזיק הרבה מאוד ספרים שאותם אני קורא כל הזמן. רוב הספרים הם לא ספרי אמנות בהכרח אלא ספרים שקשורים להיסטוריה, לתיאוריה וביקורת, לסוציולוגיה ולנושאים נוספים שמעניקים לי השראה”.

אתה לומד לתואר שני בתולדות האמנות. אתה רואה את עצמך כאקדמאי? כחוקר? 
“כן. ברור לי שאמשיך באקדמיה. אני אוהב מאוד את תולדות האמנות ואת זיהוי השתלשלות האירועים של הדימוי. מעניין אותי לראות איך האמנות, לפחות עד המאה ה-20-19, הייתה קשורה תמיד קשר הדוק להקשרים הפוליטיים והחברתיים של אותו הזמן. בהרבה מהמקרים, עד מאה ה-20, האמנות הייתה מחוברת לחברה, דבר שהיום לא קורה לדעתי. כשאני כותב לאמנים טקסטים, הכתיבה היא ניסיון לנהל דיאלוג עם ההיסטוריה של האמנות”.

מה אתה קורא עכשיו?
את “להתבונן בסבלם של אחרים”, מאת סוזן סונטג. אני כרגע מאוד מתעניין בצילום, והספר מעניק חשיבה אקטואלית למקום שלנו ולזמן שלנו. היא שואלת שאלות לגבי הדימוי המלחמתי ובנוגע לייצוג שלו בצילום או במדיה”.

המסקנה שלה הוא ש”אורח” לא יכול באמת להבין את סבלו של האחר ולכן ראוי גם שלא ינסה לתאר את כאבו. זוהי אמירה שראוי לתת עליה את הדעת.
“לטענתה, התל אביבים לא יכולים להבין את סבלם של תושבי הדרום כי הם סבלו באופן אחר מכורח הנסיבות של ההיסטוריה. אבל האם מירי רגב גרה בדרום? אותי דווקא מעניין לראות את נקודת המבט של אמנים שבאים מחו”ל, אף על פי שלרוב זאת אמנות קלישאתית. הביקורת לא אמינה, אם היא בכלל קיימת”.

אצרת תערוכה במוזיאון גאורג קולבה בברלין. איך היה עבורך לאצור תערוכה של אמנים ישראלים במוזיאון גרמני בברלין?
“ברלין היא בשבילי סוג של בית שני בשנים האחרונות. האהבה שלי להיסטוריה הובילה את המהלך למחשבה היסטורית של האמנות. הרעיון עלה ממרק וולמן, האוצר של המוזיאון. היה לי ברור שאני לא מחפש אוסף של עבודות מאמנים ישראלים, אלא רציתי לחבר בין העבודות ולקשור אותן למקום. המוזיאון יושב בסטודיו של האמן גאורג קולבה, שיש לו עבר נאצי, וזה מאוד עניין אותי. מאוד נהניתי לאצור “בחוץ”. הייתה לי תחושה שקיבלתי חופש והמוזיאון הפגין הרבה פתיחות ואומץ. קשה לי להאמין שמוזיאון בארץ ייתן לאדם זר לאצור תערוכה שתוצג במשך שלושה חודשים. קיבלתי תחושת ביטחון שהעניקה לי מרחב נשימה. היה דיאלוג בריא. אני מרגיש שהתערוכה הגשימה את הרצון שלי. אני מקווה שהצלחתי לחשוף לקהל הגרמני אמנים שאני אוהב ומעריך”.

ליאב מזרחי – דיאלוג באתר היכרויות

ספר על תערוכה מומלצת שראית לאחרונה.
“כרגע מוצגת תערוכה של שושלת ברויגל במוזיאון תל אביב. יש בה הרבה אלמנטים שאני מאוד אוהב באמנות. הורידו את התערוכה למקלטים כי המוזיאון מפחד שהיא תיהרס באחת ההפצצות”.

אתה יכול לתאר תערוכה שלא אצרת אבל היית רוצה לאצור?
“תערוכה שהייתה אמורה להיות מוצגת בביאנלה לאמנים צעירים ברמת השרון, אבל התבטלה בסוף. הצעתי תערוכה של שלושה אמני וידיאו – גברים לא מוכרים שמתעסקים בדימוי של הגוף. עיצוב החלל היה אמור להיראות כמשהו בין חדר מראות למקלחות ציבוריות. ההקרנות כוונו לרצפה ועל המראות הניצבות לצדי ההקרנה היה כתוב באדום שם האמן. אולי זה עוד יקרה”.