צדים ומלקטים

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי בתערוכה הראשונה של “האוסף והקולקטיב” במכון לאמנות בת ים במאי 2012, היה הקו האוצרותי המהודק שחיבר בין עבודות של אמנים ואמניות ממדינות רבות כל כך (איראן, גרמניה, פינלנד, קולומביה, איטליה, סלובקיה, יפן ועוד), והפער בין הקו הזה לבין מגוון רמות ההדפסה והמסגור של היצירות השונות: החל בהדפסות כסף או בהזרקות דיו ארכיביות וכלה בהדפסות זולות ובמסגרות משומשות ופגומות – ההבדלים החומריים הללו בין היצירות השונות הילכו עליי קסם, שכן הבנתי שבהם טמון המפתח להבנת ייחודה של התערוכה.

בשיחה ראשונה שקשרתי אותו ערב עם האמן הקובני קונרדו רפאל מלטה (33), שיזם את הפרויקט ומוביל אותו כיום יחד עם האמנית הישראלית נעמה שריד מלטה, התחוור לי כי התערוכה כולה מושתתת על חילופי עבודות בין צלמים שמפרסמים את עבודותיהם ברשת האינטרנט, לבין אוצרי הפרויקט, אשר בדרך זו חותרים לשמר – במובן החומרי של המילה – יצירות אמנות שלא תמיד נתפסות ככאלה על ידי בעליהן, ושלא אחת הולכות לאיבוד במרחבי הרשת.

למעשה, מספר לי קונרדו במהלך הראיון הזה – שנערך לקראת התערוכה השנייה של הפרויקט במסגרת יריד הצילום הגדול ברוסריו, ארגנטינה – כך בדיוק נולד פרויקט “האוסף והקולקטיב”, או, בראשי תיבות: TC&TC: “זמן קצר לאחר שהיגרתי מקובה לספרד, התחלתי לחפש באינטרנט דימוי מסוים שאהבתי, וגיליתי שהוא נעלם. חיפשתי אחר הצלם, בחור גרמני, ולחרדתי, גם אותו לא מצאתי. פתאום התברר לי שיהיה לי קשה מאוד לאתר את היוצר, שכן בפליקר הוא השתמש בשם בדוי. כיוון שחששתי שלא אמצא עוד את היצירה שכל כך אהבתי, המשכתי לחפש את האמן, עד שכעבור מספר חודשים יצר איתי קשר צלם גרמני שמסר לי את הפרטים שלו.  יצרתי איתו קשר מיד, וביקשתי ממנו לשלוח לי את העבודה מודפסת. מאחר שלא היה לי כסף לשלם עליה, הצעתי לו לבחור עבודה משלי בתמורה, והוא הסכים. באותו הרגע לא הבנתי את זה במודע, אך זו הייתה הלבנה הראשונה בבניין שעתיד היה לצמוח בשנים הבאות לממדים בינלאומיים ובעיקר, למפעל חיים”.

מי שגדל במציאות של שפע, שבה הדימויים מציפים אותנו ברמה אשר מקשה עלינו לתת ערך לדימוי הבודד, ודאי ירים גבה לנוכח סערת הרגשות שתקפה את קונרדו עקב היעלמותה של אותה עבודה מסוימת. אלא שכפליט קובני, קונרדו גדל במציאות שבה מרחבי האינטרנט אינם מובנים מאליהם, וכל שכן התקשורת עם העולם החיצון. כי “אף על פי שכבר בקובה התחלתי לרכוש יצירות אמנות, ובעיקר ציורים והדפסים, עבור אוסף שביקשתי ליצור, המעבר לאירופה חולל בי שינוי קיצוני. בקובה, כדי לקרוא את הדואר האלקטרוני שלי, הייתי נאלץ להתחפש ליהודי-חרדי, להגיע לאחד מבתי המלון (שהכניסה לקובנים הייתה אסורה אליהם בשעתו), ובמסווה של תייר, לשלם 6 דולר לשעה (השכר החודשי שלי כאדריכל היה 18 דולר לחודש) כדי לתקשר עם העולם החיצון באטיות גלישה מייאשת. באירופה, לעומת זאת, נפתח בעיניי עולם האינטרנט על כל האפשרויות הגלומות בו, ומהר נרשמתי למספר עצום של אתרים שעוסקים באמנות. במקביל, תקפו אותי חרדות איומות, שכן – כפי שהוכיחה לי המציאות מאוחר יותר – הרגשתי שבכל רגע נתון אני מחמיץ מידע ויצירות, ושבכל רגע השפע הזה עלול לחמוק לי מבין הידיים”.

ואולם, עם כל הכבוד לסיפורו האישי המרתק של קונרדו, ברשת קיימות אינספור קבוצות של אמנים, ו-TC&TC אינה הקבוצה היחידה שחבריה מחליפים ביניהם הדפסים. למעשה, לא תמיד קל להבין מה מייחד את הקולקטיב הספציפי הזה ומה הטעם בו, אם בכלל. קונרדו, כמובן, סבור שיש בו טעם ועוד איך. לדעתו, “רשת האינטרנט ומידע הם כמו מצלמה דיגיטלית וצילום: מצד אחד, היא מספקת גישה חופשית לכמויות עצומות של מידע; ומצד אחר, היא מוזילה ומרדדת את ערכו של המידע הזה. אלא שבניגוד לקבוצות ולרשתות אחרות, TC&TC אינה מכל שאליו נשפך מידע בלי אבחנה – אמנם הפרויקט נולד ברשת וגם עשה בה את צעדיו הראשונים, אבל הזמנים השתנו, הקבוצה גדלה וכיום TC&TC פועלת גם מחוץ לרשת ומציגה בכפיפה אחת את עבודותיהם של אמנים ואמניות ממגוון רחב להדהים של מדינות ותרבויות. “חוץ מזה”, מוסיף קונרדו, “לא כל אחד יכול לקחת חלק בפרויקט. כאוצרים, נעמה ואני מתמקדים בחיפוש אחר סיפורים אנושיים, אחר שפה ותחביר שמתכתבים עם הגוף, תוך מתן דגש על האסתטיקה ועל אספקטים אוטוביוגרפיים. אמנם מדובר בקבוצה שמושתתת על עשייה משותפת, אבל כל קבוצה זקוקה לראש – או לשני ראשים, כמו במקרה הזה – ומלבד עבודת הסינון שלי ושל נעמה כשפונים אלינו צלמים בבקשה לקחת חלק בפרויקט, אנחנו גם עושים לילות כימים בחיפוש אחר חומרים חדשים שיתאימו לפרויקט באינטרנט”.

נעמה שריד מלטה (35), אדריכלית, צלמת-אמנית ושותפתו לפרויקט של קונרדו, היא גם בת זוגו לחיים. בניגוד לקונרדו האקספרסיבי, נעמה מתחברת פחות לצד של הדוברות ויחסי הציבור ועובדת על הפרויקט בעיקר מאחורי הקלעים. את קונרדו היא הכירה לפני מספר שנים, לאחר שעזבה את ישראל כדי ללמוד וליצור במדריד, ואף על פי שעד לא מזמן חלק זוג האמנים הזה דירת חדר ואף את מצלמת ההסלבלד המשותפת שלהם, בכל הנוגע לעבודה על הבייבי המשותף, חלוקת התפקידים ביניהם מוגדרת וברורה. מבחינתה, נוסף על רשת שמאפשרת תקשורת בין אמנים מכל העולם ומצע לשימור חומרי של יצירות בעלות צביון דיגיטלי, מהווה פרויקט TC&TC גם דרך לחתור תחת הגישה המקובלת כיום בעולם האמנות המסחרי: “הרעיון הוא לאתר ולבחון אמנים מכל הגילאים, ללא דעות קדומות ובלי לקרוא את קורות החיים שלהם. לבחור בהם מתוך האהבה לאמנות נטו, על סמך יכולתם להציג את הסיפור האינדיבידואלי שלהם ולתקשר אותו אל האוניברסלי בצורה טובה, נקודה. זה לא משנה לנו אם הם אף פעם לא הציגו בתערוכה או מעולם לא הדפיסו צילום; הם יכולים להיות ילדים בתיכון שרק התחילו לצלם או אמנים שיצרו כל חייהם – מבחינתנו הם יקבלו את אותו יחס”.

ובאמת, אחד המאפיינים הייחודיים ל- TC&TC הוא שמשתייכים אליה הן אמנים מוכרים, שמגדירים את עצמם ככאלה ומציגים בגלריות ובמוזיאונים, והן אמנים שכלל אינם מגדירים את עצמם כ”אמנים”, או שהחלו להגדיר את עצמם ככאלה רק מרגע השתייכותם לקבוצה. “שום מוסד לימודי”, קונרדו מתריס, “לא מלמד אותך להיות אמן. היותו של אדם אמן הוא מצב תודעה, האופן שבו אנו מפרקים את ה’אני’ שלנו מול ה’אחרים’. שום תעודה לא יכולה להסמיך אדם ל’אמן’, לכל היותר היא תצייד אותו בתואר ‘אידיוט מנופח’. הרשת מלאה ביוצרים וביוצרות שמציגים בשמות בדויים ושיחד עם זאת, עבודתם מפעימה בכנות שלה ובחושפניות שלה, ולהפך. למעשה, יוצרים ויוצרות רבים החלו להגדיר את עצמם כאמנים כתוצאה מהפרויקט שלנו, וזה דבר נפלא בעיניי”.

אין ספק שהרוח במפרשיהם של קונרדו ונעמה, שרק לפני מספר שבועות עקרו מתל אביב לניו יורק, נושבת בחוזקה ודוחפת אותם קדימה בכל הכוח. לנגד עיניהם ניצב חזון גדול, ואף על פי שכל עבודתם נעשית בהתנדבות מלאה, אין להם ספק שיוכלו לממש אותו בזכות כוח הרצון שלהם, כישרונם וקשריהם. בימים אלה משתתפים 16 מקרב אמני הקולקטיב בתערוכת הצילום השנתית הגדולה ביותר בארגנטינה (La Colectiva Fotografica de” “Rosario, Argentina), וב-2013 מתוכננות ל-TC&TC עוד שתי תערוכות, האחת ברומא והשנייה בניו יורק. עם זאת, מסבירים נעמה וקונרדו, “נוסף על החיפוש המתמשך אחר אמנים חדשים והתמיכה בהם במסגרת הפרויקט, היעד העיקרי שלנו כאוצרים ומובילים הוא להקים מרכז – מעין שילוב של מוזיאון וארכיון – שבו יוצגו וישומרו היצירות המודפסות של האוסף ההולך וגדל, ושבנוסף יהיה מצויד בגלריה מקצועית לשימושם של אמני ואמניות הפרויקט. אגף נוסף של המרכז יוקדש לסדנאות שיתמכו ביוצרים בתחילת הדרך ויקדמו אותם, שבד בבד יקדם את השיח האמנותי האלטרנטיבי ברחבי העולם, כי אנחנו מאמינים בלב שלם בערכה של אמנות צעירה כמגשרת וכמייצרת שיח בעל כוח לגשר בין פערים ברמה הגלובלית”.

קונרדו ונעמה מודעים, כמובן, לממדי האמביציות שלהם, ואף על פי כן, אינם נרתעים מגודל המשימה: “יש בידינו כוח אנושי יוצא מגדר הרגיל”, מסבירה נעמה. “107 אמנים ואמניות מ-35 מדינות שונות שדוחפים ומפיצים את הפרויקט בארצותיהם, בין שבחיפוש אחר חללי תצוגה לאוסף המודפס, בהפצת הפרויקט בעיתונות וברשתות החברתיות או ביצירת קשר עם יוצרים ויוצרות מקרב מכריהם. “יש לציין, היא מוסיפה, “שהקבוצה כוללת גם אמניות ואמנים שמסיבות פוליטיות מנועים מלהציג את יצירתם בארצות המוצא שלהן, וש- TC&TCהיא הזדמנות עבורם להציג את יצירתם מחוץ לאינטרנט”.

באוקטובר, לאחר שנת פעילות ותערוכה ראשונה של פרויקט הקולקטיב מחוץ לרשת, עזבו קונרדו ונעמה את ישראל. מטרתם ברורה, אך את המקום של TC&TC בתוך עולם האמנות העכשווי עדיין קשה להם להגדיר. בעיניי – אמנית וחברה חדשה ב-TC&TC, נוסף על הפן הגלובלי והקו האוצרותי המהודק שלו, עיקר קסמו של הפרויקט טמון בשילוב בין הגישה הפוסטמודרנית, העל-חומרית והחופשית לכאורה שבהקמת קבוצת אמנים מכל העולם ברשת, ובין הגישה המודרניסטית שדוגלת בעבודה אוצרותית, בסינון ובשימור היצירה החומרית במרחב הממשי, מחוץ לרשת, גם אם לא למטרות מסחריות. קונרדו חולק עליי. מבחינתו, TC&TC הוא פרויקט טרנס-מודרניסטי שמושתת על השפעתם הבלתי צפויה של הטכנולוגיות של אמצעי התקשורת ועל ממדיהם החדשים של השוק והגיאו-פוליטיקה. טרנס-מודרניסטי? אולי. אני אישית עדיין לא ירדתי לעומקו של המונח בפיו של עמיתי הקובני, אבל מה שבטוח, קונרדו מבטיח, הוא ש”אנחנו נמצאים בדרך אל פסגה מסוג כזה או אחר, גם אם מוקדם עדיין לדעת מה יהיו אופיה או ממדיה”.