עושה דברים עם ספרים

הקדמה לטור החדש:
כשהתחלתי לחשוב על הרעיון לכתוב טור ב”ערב רב” שבו אראיין אמנים על תערוכות ותהליכי יצירה, שאלתי את עצמי איפה ראיתי לאחרונה את הדברים שהכי הרשימו אותי. כשניסיתי להיזכר בדברים שריגשו והשפיעו עלי, הכל הוביל למקום אחד – החלל האלטרנטיבי הכי מעניין שקורה עכשיו: הרשת החברתית.
לא מדובר על קידום אתרי אינטרנט ולא על תערוכות וירטואליות אלא על תופעה שמתחילה לצבור תאוצה: אמנים שמעלים תערוכות ברשתות החברתיות. יתכן שזהו רק רגע חולף, יתכן שמדובר במהפכה. צורת החשיפה של הדימוי, המגע המידי עם התגובה של הקהל, הדימוי שאינו הופך לאובייקט והאופן שחלל התצוגה הזה משפיע על תהליך היצירה, מובילים לשינוי עקרוני בתהליך מסירת הדימוי לעולם ובאופן שבו הורגלנו לצרוך אמנות.
יותר מכך, המרחב של הרשת החברתית יוצר עולם מושגים חדש בהקשר לאופן צריכת הדימויים. תהליך הצפייה הופך ל”מעקב”, הצגת עבודות ל”שיתוף” ו”לייק” למילת הערכה אישית וכמותית של הצופים ביצירה.
בטור החדש אנסה להצביע על יחסי הגומלין בין אמנות לחלל האלטרנטיבי של הרשת החברתית, אתייחס לפרויקטים שאני מוצאת בהם עניין כפול בשל השימוש המעניין שהם עושים במרחב הזה, ואשוחח עם אמנים הפועלים ברשת על תהליכי היצירה ודפוסי התצוגה המשתנים בין הווירטואלי לממשי.
מרב שין בן אלון

מורן שוב – פורזץ “שירת האגם הגווע”. פטר מירום. הוצאת דבר, 1962

“עושה עם ספרים”
מרב שין בן-אלון משוחחת עם מורן שוב בעקבות הסדרות “פורזץ” ו”טופוגרפיות בספרים ובמחברות”, שהציגה בדף הפייסבוק שלה

מרב שין בן-אלון: אני רוצה לדבר אתך על הסדרות “פורזץ” ו-“טופוגרפיות בספרים ובמחברות” שהעלית לאחרונה כאלבומים בדף הפייסבוק שלך. הסדרות הללו, שראיתי בהן גוף עבודה אחד, הן בעיני אחת התערוכות הטובות והמרגשות שראיתי לאחרונה. מעבר לעובדה שהעבודות מעניינות, היתה לי חוויה מיוחדת שנוצרה בתהליך הצפייה בהן. מאחר וכל פעם העלית דימוי אחד, היתה לי תחושה שאני חווה סדרה בהתהוות, ובעיקר שאני עצמי כצופה מרכיבה את הרצף שבדרך מוצג בזמן אחד ובחלל אחד. האם זו סדרה קיימת שהחלטת להעלות אותה לאוויר או שהעלית אותה תוך כדי שהיא נוצרה?

מורן שוב: מלבד ה”פורזץ” הראשון שהעליתי, את האחרים צילמתי והעליתי במיוחד. יש לי תודעת פורזץ מוקדמת, אבל לא ריכזתי אותה לפני כן לתצוגה ועם העלאת הסדרה – יצאתי לחפש פורזצים נוספים.

מה זה בעצם ‘פורזץ’?
פורזץ הוא החלק שמחבר בין כריכת הספר לעמודים. הפורזץ הראשון שפרסמתי הוא זה מן הכריכה של פו הדב; נוף יער ת”ק פרסאות. הפורזץ של פו הוא המפה ראשונה של ילדותי. שוטטתי בפורזץ הזה  עוד לפני שידעתי לקרוא בספר עצמו.

מורן שוב – פורזץ “עיניים שמחות” לפניה ברגשטיין. רישומים של צילה בינדר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972

את מקבלת המון תגובות לדברים שאת מעלה. באיזה אופן התגובה המיידית לדימוי משפיעה על תהליך עבודה שלך?
אני לא חושבת שאחדש בדבריי אם אומר שלשיתוף ולעובדה שיש לך קהל חי יש השפעה על האינרציה של היצירה שלך. זה לא משהו שמתאים לכל עבודה או לכל טקסט. אבל בפרקטיקה וכעובדה – זה מוכיח את עצמו בפייס. העלתי פורזץ ואחריו עוד אחד ועוד אחד. זה קצת אולי כמו זמר רוק על במה שנותן הדרן. אתה נותן עוד כשיש לך קהל טוב שמתלהב אתך ומלהיב אותך.
אבל  אני מניחה שגם אם לא הייתי מקבלת תגובות, הייתי ממשיכה עם זה כי זאת לא שאלה – פורזצים הם אוֹצָרוֹת.

באיזה אופן הסדרה “טופוגרפיות בספרים ובמחברות” קשורה ל”פורזץ”?
בשנתיים וחצי האחרונות אני עובדת עם ספרים, עם מחברות, בונה בהם נופים; טופוגרפיות. מתערבת בהם באופן פיזי, שמושפע מן החפץ, הספר, הנייר, הצבעוניות, העימוד, הדימויים על העמוד, העובי, היושן, הכריכה, מלים וכותרות שמופיעים בו וכו’. זה מה שאני עושה עם ספרים כשאני לא עורכת אותם. כשאני לא צריכה להקפיד עם כל מילה, ופסיק ורווח.

האם אלו סדרות שתכננת להציג במקום מסוים ואת רואה בחשיפה של זה בפייס שלב בתהליך?
לא תכננתי כלום. אני עובדת. אני לא מחזרת אחרי אף אחד. הטופוגרפיות הוצגו פעמיים בחו”ל.

איך את בוחרת את הספרים שאתם את עובדת? את קונה? אוספת? מחפשת לפי נושא או מגיבה למה שאת מוצאת?
מגיבה למה שמוצאת. אבל בוחרת למי להגיב. לפעמים הספר/כפולת העמודים ממש קורא/ת לי לעשות בו/ה כך וכך ולפעמים אני משוטטת ארוכות ורק כעבור זמן הרעיון מגיע אלי. אני לא נוגעת בספר שאני מרגישה שאחלל אותו. חלק מספרי הפורזצים הם ספרי ילדות שאני שומרת ואחרים מצאתי בערימות שזרקו לרחוב, או שקניתי בשוק הפשפשים בארץ או בחו”ל.
את ספרי הטופוגרפיות הראשונות התחלתי לעשות כשהייתי באיטליה. עבדתי עם ספרים שמלבד כותרות אחדות או דימויים – לא יכולתי לקרוא בתוכם והם תפקדו עבורי כחפץ. בין הספרים הללו היו שניים שסירבתי להתערב ולשנות אותם – ולקחתי אותם כפי שהם אלי לספריה. באחד מהם, לא העזתי לגעת בגלל הפורזץ המופלא שלו.

מורן שוב – הים העתיק. אקריליק וחיתוך בספר תולדות אירופה, יולי 2011


למעשה אחרי השלב שבו את  “עושה עם הספרים” יש שלב נוסף בתהליך שבו את מצלמת את האוביקט.
בפורזץ אני לא נוגעת, כלומר ההתערבות שלי אינה פיזית אלא אך ורק פעולה של צילום בד”כ הכי פשוטה – מלמעלה.
 לעומתם, הטופוגרפיות יכולות בעיקרון להיות מוצגות גם כאובייקטים, אבל אני מעדיפה אותן כצילום  כי אז יש לי שליטה על התאורה ועל זווית הצילום והתבוננות בנוף שאני יוצרת בתוכו. יש עבודות טופוגרפיה שממשיכות להשתנות עם הזמן, למשל צבע שנוזל על הדפים כמו מים שגולשים במדרונות הרים, ואז אני מצלמת את התהליך הזה.

האם את רואה את הפייס כחלל תצוגה?
כן. הפייסבוק הוא מרחב תצוגה משובח.

אני חושבת שקרה משהו מאד מעניין בחיבור של הסדרות האלו לחלל של הפייס, שנבע לדעתי מניצול נכון של המרחב הזה. דווקא תהליכי הצפייה הווירטואליים אפשרו לחוות את הדימוי באינטימיות שאינה מתאפשרת בחלל תצוגה ממשי, שבו הצופה עומד מול אובייקט ומתמודד עם שאלות של גודל, חומריות, מרחק והקשרים של תלייה. יש לי תחושה שאם הייתי רואה את התערוכה הזו בגלריה, היא לא הייתה מצליחה לעורר בי את אותה התרגשות של גילוי שחוויתי בכל פעם שהעלית דימוי. למעשה נכנס כאן מימד של זמן לתהליך הצפייה. במקום לראות את כל התערוכה, רואים כל פעם דימוי אחד. הייתי קוראת לזה “צפייה בהמשכים” והיא יוצרת חוויה מאד מרגשת בעיקר כשמדובר בסדרה בהתהוות.
אני חושבת שמצאת, אולי מבלי שהתכוונת, חלל חדש שאת פועלת בו בבטחה והוא מחבר בצורה טבעית בין שדות הפעולה שלך.
עבודות הטופוגרפיה וסדרת הפורזצים  משתייכות הן לשדות הטקסטואליים והן לשדות הדימויים הויזואליים, ואצלי אלה לא שני שדות נפרדים אלא טריטוריה משותפת. אני תמיד מנגנת טקסט ודימוי. זה מלכתחילה תהליך העבודה שלי – לכן הפייס מתאים.
לצילום הגעתי מן המקומות הללו: את תחילת דרכי ב”שדה האמנות” עשיתי כסטודנטית לצילום. וצילום, בעיני, הוא מדיום טקסטואלי. אחרי לימודי ספרות ופילוסופיה – חיפשתי את הדרך לשלב בין השדות הלכאורה נפרדים הללו והפכתי להיות עורכת של כתבי עת בתחום האמנות – שם בכל כפולת עמודים מצאתי את עצמי ממפה טקסטים ותמונות זה לצד זה, ומן העמודים יצאתי למרחב – לאוצרות.

קו פרשת מים באימפריה הרומית. צבע תעשייתי על ספר אטלקי בכריכה קשה, יוני 2010

אני חושבת שקורה כאן דבר נוסף. בגלל שהפייסבוק הוא מרחב שמחזק את הדיאלקטיקה בין טקסט לדימוי,  את מדברת על יחסי הגומלין ביניהם ופועלת בתוך מרחב עכשווי שמכונן את זה. לכן הפעולות שאת “עושה עם ספרים” מקבלות כאן משמעות נוספת בשל היותם אובייקטים נכחדים של אותן טריטוריות.
נסיים בסיפורון שהעלית בפייסבוק וגם יצא עכשיו בגליון המודפס הראשון של מגזין האינטרנט אנטייטלד.
“באחד הלילות חלמתי שאני הולכת בדרך עפר חומה-אפורה-רחבה. משני צדדי שדות קצורים. צל כהה עמוק ריצד בין שלפים זהובים. עצרתי להרים מבט. הנוף והדרך נפקחו לפני כמו ספר פתוח: גבעות דפים כתובים משני צדדים; מוֹרָדוֹת שולי טקסט בהירים; וביניהם – שׁידרת הספר כאם הדרך שאותי מובילה. רק עכשיו, כשניסיתי לקרוא בין השורות מי עבר כאן בדרך לפני, שמעתי את רחש הרוח בדפים”.