בואטי, פואטי, בועטי!

נדיר לבקר ברטרוספקטיבה של אמן שמעריצים בטירוף, אבל כשזה קורה זה שווה הכל. תערוכה של אליג’יירו בואטי במומה היא שיתוף ושילוב כוחות ומוחות בין המומה בניו יורק, מוזיאון ריינה סופיה במדריד והטייט מודרן בלונדון. התערוכה מוצגת במומה עד סוף אוקטובר ומשם תנדוד ללונדון.
אלגיירו בואטי (1940-1994), יליד טורינו שבאיטליה, מזוהה בעיקר עם קבוצת הארטה פוברה הרדיקלית שפעלה בשנות ה-60 ו ה-70 של המאה הקודמת וכללה אמנים בעיקר מערי צפון איטליה טורינו, מילאנו, ורונה ובולוניה. בן השמות המוכרים יותר בחבורה נמצאים מיכאלנג’לו פיסטולטו, מריו מרץ וגילברטו זוריו. בואטי נחשב לאחד המייסדים המובילים והרדיקליים יותר מבין חברי הקבוצה. הרטרוספקטיבה המעולה שלו מקיפה את כל שנות פועלו ואצורה כאוסף כרונולוגי. ע”פ הטקסט הנלווה, תכליתה האוצרותית כרצף כרונולוגי היא לחשוף את ההתפתחות  שעבר בואטי במהלך השנים, אלא שכאן נוצרת בעיה של דידקטיות יתר שמאוד מאפיינת את התערוכות הרטרוספקטיביות במומה (ואולי זו בעיה גנרית של רטרוספקטיבות באשר הן?), אבל אם כבר רצף אז בסדר, רצף זה שיגעון, אבל למה חלק מהתערוכה בקומה שנייה והחלק השני בקומה שש? אבל זה עיסוק בקטנות וזה גם לא ממש משנה בעצם, כי התערוכה מציגה את כל מפעל החיים של בואטי וזה מעולה ממש.

התערוכה כוללת את האובייקטים המוקדמים והמרגשים כל כך (שחלקם נדירים ולא הוצגו בשום מקום מאז שנות השבעים), את הציורים המפורסמים והמוכרים יותר, וכן את החלק המרגש ביותר עבורי – אוסף רישומים, רשימות, מכתבים ודברי דואר, מפות, גלויות ומסמכים ארכיביים אישיים שנהג לשלוח לכתובות פיקטיביות ולקבלם חזרה חתומים ומהודרים בסימני הדואר של מקומות שונים בעולם. עבודות ששלח לחבריו ממסעותיו הרבים בעולם. וכמובן אוספי המפות והאריגים המפורסמים שרק בצפייה רטרוספקטיבית מתקבלים בעיני גם כשנויים במחלוקת, שיצר בשיתוף עם בעלי מלאכה אפגאנים בעת שהותו הממושכת באפגניסטאן. בואטי אמנם לא יכול היה לצפות שבשנת 2012 העבודות שלו יהיו כל כך “חמות” ומעוררות מחלוקת מבחינה פוליטית חברתית. העולם השתנה ומה שפעם נדמה היה לאקזוטיקה, היום נתפס (בעיני לפחות), ככוחני וקולוניאלי. העסקת פליטים אפגאנים או סטודנטים פרחי אמנות ביצירת עבודות אמנות שנמכרות בהון מטורף במנהטן, נדמית לי כמשחק לא פיירי. כמובן שבואטי לא צפה את כל ההקשרים האנטי אקזוטיים האלה ולא פעל מתוכם בכלל (מסעותיו בעולם היו חלק מגל נסיעות וחיפושים שהיה מאוד מקובל בקרב ההיפים בסיקסטיז, ואמנים רבים נסעו ונחשפו אל העולם באותן השנים). לעומת זאת האוצרים והחוקרים שעבדו על התערוכה במומה בודאי מודעים ומבינים את הבעייתיות העכשווית שהתערוכה מעוררת בשנת 2012. לפחות כך אני רוצה להאמין ולקוות.

עבודותיו של בואטי טעונות בפרשנות ובהקשרים פוליטיים דמוגרפיים וחברתיים יותר מאשר כל אמן המשויך לקבוצת הארטה פוברה. העיסוק בחומר כנקודת מוצא קונספטואלית מקבל בעבודותיו מימדים וזוויות רדיקליות ביחס לתקופה בה נוצרו וחורג מן ה”אופנה באמנות האיטלקית” של אותן שנים. אלו הן הצהרות קונספטואליות מובהקות חברתיות ופרשניות, בחירה מודעת בשילוב כוחות עם אוכלוסיות שונות לצורך יצירה, ושיתופי פעולה שונים ומגוונים, בחירה בנטישה של האינדיבידואליזם לטובת יצירה שיתופית מתוך חברה ואודותיה. עבודות שנוצרות על פי דבריו של בואטי מתוך העולם ובתוכו ואל תוך העולם, עבודות שעשויות מהמציאות והן אודות המציאות. הצורה  הקבועה של הפעולה שלו מוגדרת לדבריו כדואלית. זו פעולה שלוקחת מן העולם ומחזירה אל העולם.

עבודותיו של בואטי מכילות מושגים ואלמנטים דומיננטיים חוזרים שחקר שוב ושוב לאורך השנים, והם מאפיינים מובהקים של השפה הייחודית שלו. בחלקה הראשון של התערוכה מוצגים אובייקטים מתחילת דרכו של האמן, שמבקש לכנותם אובייקטים (בניגוד לפסלים) העשויים מחומרים דלים נטולי זוהר באיכותם הגולמית והבלתי מטופלת כזכוכית, קרטון, עץ ואלומיניום. אובייקטים שעוסקים קודם כל בגולמיות, ניסויים גולמיים וראשוניים  בחומר, צורה, משקל, רעיון וכו’. חלקם לא הוצגו מעולם בשום מקום מאז תערוכת היחיד הראשונה שלו ב 1970 בטורינו.

בתחילת שנות השבעים החליט בואטי לנסות ולבדל את עצמו מחברי הארטה פוברה ונסע לטייל בגואטמלה, אתיופיה, סודן ואפגניסטן, שם פיתח עניין עמוק בתרבויות שהיו זרות לו לחלוטין – “תרבויות שאינן מערביות”, כהגדרתו. הוא עזב את איטליה לתקופות רבות וחזר ועבד בשיתופי פעולה רבים ומוצלחים עם בעלי מלאכות באפגניסטן, וגילה עניין במלאכות יד עדינות ובעבודות האריגה והרקמה המקומיות מסורתיות. הוא נמשך אליהן בגלל ה”אי סדר המסודר” שמצא בהן כהגדרתו. הצבעוניות הכאוטית וצפיפות האלמנטים הרקומים נדמו בעיניו כאקספרסיביות וכאיפוק  ויזואלי בעת ובעונה אחת, והוא מצא ואפיין אותן כבעלות איכויות דואליות יוצאות דופן. באפגניסטן חבר לבחור מקומי שהיה בעליו של בית מלון שנקרא מלון 1. עד מהרה הפכו השניים לשותפים עסקיים, חילקו את המלון ל-11 חדרים, כשחדר מספר 11 בבית המלון הפך לסטודיו ששימש את בואי בכל הפעמים בהם שב לאפגניסטן (פעמיים בשנה במשך עשור עד 1979). כשהחלה המלחמה הקרה ובעקבות כניסתם של הסובייטים לאפגניסטן, הגיעו המון אנשים ופליטים אנשי כוחות ההתנגדות האפגאנים לבית המלון, והפכו לחלק משרשרת היצור של העבודות ולשותפים ליצירה. בסטודיו בחדר מספר 11. בשיתוף פעולה עם עובדים ומקומיים, יצר בואטי “מפעל קטן” לעבודות הרקמה המפורסמות שלו. הוא הבין כי ברצונו לשתף את המקומיים בתהליך הייצור כיוון שהוא רוצה להשתמש ביכולת האריגה והרקמה שלהם. הוא אהב את הרעיון של שיתופי הפעולה, גילה את החירות והאפשרות שלו כאמן לשחק ולהיות יותר “מפיק/מהל עבודה” ולא בהכרח  “יצרן”, כך שהמקומיים היו ליצרנים של העבודות שלו. בואטי התעקש לאורך השנים על הרעיון שכל דרך שמשרתת את היצירה הינה דרך לגיטימית וברוכה. כפי שנעזר במקומיים לאריגה, נעזר גם בסטודנטים צעירים וכך זייף כתובות דואר ,כדי שיוכל להשיג את חתימות הדור ממקומות בהם לא ביקר. הפברוק היה ללגיטימי כחלק מהשפה מהמשחק שלו. הוא העריץ דואר ושלח לעצמו מכתבים לכתובות בדויות בעולם, שחזרו אליו, והשתמש בשפה הגראפית של חותמות הדואר ובולי הדואר ברבות מיצירותיו. הוא השתמש במפות מן העולם, פברק מקומות ואזורים על המפות, יצר מסלולים שאינם קיימים, התעניין בצורות הויזואליות של מקומות שיש בהם מלחמה או קונפליקט פוליטי, ויצר מהצורות של המפות יצירות מופשטות מרתקות.

אנקדוטה נוספת ומשעשעת לגבי אותו בית מלון /סטודיו בקבול היא הבחירה שלו במספר 11 לחדר הסטודיו, שלטענתו הייתה אקט קונספטואלי. מספר זה היה המספר האהוב עליו. ההכפלה של הספרה 1 היא הכפלה של יחיד. הוא ייחס את הקונספט גם לגילוי אודות שיתופי הפעולה כאקט אמנותי, ונהנה והוקסם מהרעיון של היחיד הבודד כדואלי. הקול של הרבים כקול בודד.

אותיות טקסט רקומות בפרסית, יצירה זו נחשבת לאחת מהיצירות הפוליטיות ביותר של בואטי. הוא ביקש משותפיו ליצירה בעלי המלאכה האפגאניים לשתף ולהכניס נרטיבים משלהם אל תוך היצירה, בתוך הטקסט באיטלקית, רקום שילוב של טקסטים מפסוקים מפורסמים לצד טקסטים המתארים את המאבק המקומי בסובייטים. זוהי רקמת מחאה שקוראת לשחרור המוסלמי, שפירושה – בתרגום חופשי ועזרה מגוגל טרנסלייט: לא אחדל לשאוף עד שאגיע אל היעד שלי. בכל מקרה אני אגיע למטרה שלי, או שאאבד את חיי. המוסלמים שאבדו את חייהם כמו פרפרים בחזית והתנגדו לברוטאליות של הרוסים האכזריים. למען קידוש השם ועל מנת למצוא חברה שמבוססת על האמונה האסלאמית. כדי להשיג זאת הם יצאו למלחמת הקודש. למטרה קדושה זו הם הקריבו את כולם, ואנחנו מקווים שהם יגיעו למטרתם. זה לא יהיה בעוד זמן רב, עד שהדגל של האמונה האסלאמית יונף באפגניסטן עצמאית והחופשייה.

כקורא אוהד של עיתון לה סטמפה האיטלקי, החל בואטי לאסוף עמודים של העיתון, גזר ממנו מפות עם שטחים כבושים בתקופות שונות וטווה מהם מפות של סכסוכי טריטוריות בסין, אירלנד, לוב, קמבודיה, ירדן ועוד. הוא יצר מהמפות עבודות רקמה ואריגה עדינות, לקח בהשאלה את הצורות של המפות ורקם על יוטה, בהעדר מודע והשמטה של תוכן העיתון, הכתמים על המפות נראים מופשטים, נטולי קונטקסט פוליטי והיסטורי. את התיארוך השאיר נאמן למקור, זהו הפרט היחיד שמסגיר את מקורה של הצורה המופשטת הרקומה על הבד.

במקרה התגלגלו לידיו אוסף מפות של העולם שהיו נפוצות מאוד בבתי ספר ובספרי לימוד שונים
הוא החליט לצבוע כל שטח גאוגרפי, המקום בצבעים המקובלים של המפה, בצבעי הדגל הלאומי של אותו מקום
זו הייתה המפה הראשונה שנצבעה בטכניקה ובאסטרטגיה הזאת דבר שהוביל את בואטי לסדרה הכי מפורסמת שלו כנראה, סדרת המפות הרקומות, באותו אופן של צבעי הלאום, שיצר בין 1970 ל-1994.
האלמנט הפשוט כל כך בעבודה זו הוא דוגמה לאסטרטגיה האמנותית אותה אהב בואטי יותר מכל. לקחת מערכת קיימת ולתת לה צורה חזותית שמשקפת את האופי המקורי שלה במציאות  ולהשתמש בה בהשאלה כנקודת מוצא ליצירה חדשה.

ב-1969 בחר בואטי 25 אמנים, גלריות, חברים, מבקרי אמנות ובני משפחה ויצג כל אחד מהמשתתפים בפרויקט במעטפה אותה שלח למסע דואר מפוברק. לדוגמה מעטפה ממעונת לליאו קסטלי הגלריסט נשלחה לשמונה מלונות יוקרה במרוקו ומכתבים נשלחו עבור חבריו האמנים לכתובות אקראיות וחזרו בדואר כמובן, בגלל שגיאה בכתובת. כשהמעטפות חזרו הכניס אותן למעטפות גדולות יותר ושלח אותן בדואר למסע ליעדים אחרים מומצאים גם הם, הוא קיבל אותן בחזרה שמר לעצמו קופי ושלח שוב ושוב הוא דימה את העבודה הזאת לשכבות בצל משום שכל אחת מהמעטפות הכילה את זאת שבתוכה.