ידוע בציבור

ביום שני הקרוב יפתח בירושלים “פסטיבל מתחת להר לאמנות ציבורית חדשה“. הפסטיבל, שמתקיים זו השנה השלישית, מבקש לשלב בין עשייה אמנותית לבין המרחב הציבורי, וכולל מיצגים ופעולות של אמנים ואמניות מישראל ומחו”ל, שיוצגו במוסדות אמנות, במרחבים ציבוריים פתוחים ובכלי תקשורת שונים. עומר קריגר, 37, אמן, אוצר ושדר רדיו, הוא המנהל האמנותי של הפסטיבל.

כמנהל של פסטיבל לאמנות ציבורית וממייסדי קבוצת האמנות “תנועה ציבורית“, מעניין אותי לדעת דווקא מהי אמנות לא ציבורית בעיניך?
בהרבה מובנים אמנות לא ציבורית היא אובייקטים שמוצגים בגלריה מסחרית. אחת הבעיות בשדה אמנות שמבוסס על גלריות, היא שהוא משחזר תפיסה של אמנות כקישוט, בידור וסחורה. זה מאד מחליש ובכלל לא ברור אם זה באמת עושה את החיים שלנו יפים יותר. לצערי ברוב הגלריות אני מרגיש שמישהו מושך אותי אחורה, אני מרגיש שמרנות, מקום ימי-ביניימי שסוחרים בו בחפצים עתיקים ומטבעות. זה מוזר שהמושג אמנות עכשווית מתאר דברים ששווים מליונים. מה זה עכשווי? זה של הרגע, זה משהו שמבוסס על עשייה ולא על הקפאה ושימור.

גם שימור הוא פעולה ציבורית שמבוססת על יחסים ציבוריים ומחזקת אותם.
אמנות בד”כ מבוססת על אקט של תקשורת ובמונחים מודרניים אפשר לומר שכל היגד שמתפרסם בתרבות ברבים הוא ציבורי, אבל זה מובן מאד מצומצם של ציבורי. אמנות ציבורית במובן העמוק היא כזו שמתמודדת עם השאלה של הציבור בצורה יצירתית. הציבור הוא אוסף של אזרחים, ואמנות ציבורית לא מתייחסת אליו כאל קבוצת צרכנים או צופים פסיביים, אלא כקבוצה ריבונית שיוצרת לעצמה את המשמעות המשותפת. במובן הזה אמנות ציבורית היא אמנות שחשוב לה לקיים את הקבוצה שנקראת ציבור. אני לא חושב שזה המקרה לגבי רוב האמנות שאנחנו רואים כיום בגלריות, כי מי שמאפשר את האמנות שמוצגת בגלריות הוא איזה בעל הון.

עומר קריגר הולך לעבודה

גם עונת התרבות בירושלים, שיוזמת ומממנת את פסטיבל “מתחת להר”, היא יוזמה פילנתרופית פרטית של בעלת הון.
כן, אבל זו דוגמא ליכולת של כסף פרטי ליצור מודלים שיתממשו במרחב הציבורי ובמוסדות ציבוריים שנהנים מתמיכה ציבורית. דוגמא שייסדנו השנה ואני עדיין מתקשה להאמין שזה קורה היא פרוייקט “אמן העיר” שאוצרת גילי קרז׳בסקי. ראש העיר לקח על עצמו לארח אמנים באגפים שונים של העירייה. זה מודל של אמנות הטרונומית, שאינה אוטונומית ונבדלת משאר העולם בספירה עצמאית של חופש ביטוי וסובייקטיביות, אלא מתמקמת בלב המערכות שמארגנות את חיינו מתוך תפיסה של ריבונות. הציבור, בסופו של דבר, הוא אנחנו, ובמקרה הנוכחי האמניות רותי סלע, שעבדה במחלקה המשפטית של העירייה, וטלי קרן שהצטרפה למחלקת תכנון. הן מספרות שבכל פעם שהגיעו לעירייה הן נשאלו למה זה מעניין אותן. הילה כהן-שניידרמן, אוצרת המשנה של הפרויקט, אמרה שזו שאלה טראגית. העירייה היא מגרש משחקים – לונה פארק לאמנים מבחינת החומרים, העושר של הפרקטיקות, השפות והידע שמתקיים שם. תכנון, תברואה, קליטה, משפט, ולכל אמן יכולה להיות נגיעה למשהו מהמוסד הזה, וגם ראוי שתהיה לו.

רותי סלע אינה משפטנית. באיזה אופן היא יכולה לייצר מבט רענן ורלוונטי עבור מחלקה משפטית שמדברת בשפה שונה ופועלת ע”פ מערכת ערכים שונה כל-כך מהמערכת האמנותית.
הרעיון הוא לא שהאמן יחליף את המשפטן או עובד הניקיון, אלא האפשרות שלו להתבונן במציאות בעיניים תמימות ולא תכליתיות. ב”תנועה ציבורית” עבדנו עם המשטרה ופיקוד העורף. בעבודת המשטרה זו בעצם המדינה שרוקדת, והפעולה שלנו איתה שיקפה לאנשים את מה שהם עושים וניתקה לרגע את הכלים והפרקטיקות שלהם מההיבט המעשי והתכליתי לטובת הרהור ועיצוב מחודש. בראיון שערכנו עם מפקד המשטרה בהיידלברג אחרי פעולה משותפת, היה ברור שהוא הבין שהדמוקרטיה צריכה אמנים, בטח בהקשרים של משטרה וכוחות רגישים של דמוקרטיה. דמוקרטיה צריכה אמנות כי האמן הוא עדיין הסוכן החברתי שממנו אנחנו לומדים מה זה להיות חופשי. אי אפשר לחשוב על אמנות בלי חופש ביטוי וערכים כמו יצירתיות, דמיון ותשוקה לחדש. האתגר הוא לעצב מחדש את הצורה הפוליטית, ומבחינתי זו אפשרות של פעולה אמנותית.

איך זה בא לידי ביטוי בעבודות של סלע וקרן?
מרותי סלע ביקשו לצייר משהו במסורת של ריאליזם משפטי. היא הוזמנה לגלם את התפקיד הקלאסי של אמן כמתעד – תפקיד מימטי – אבל בעצם ישבה בישיבות ושמעה מה עושים שם וזו פעולה שמסבכת בצורה מעניינת את היחסים בין אובייקט לפעולה ובין ייצוג לנוכחות. טלי קרן למדה את הארכיון והתוודעה לשאלות כמו מהי תוכנית מתאר ומהם הרבדים שמרכיבים תוכנית של עיר. אחד התוצרים של התהליך, שיוצג בכנס הפתיחה של הפסטיבל, הוא מופע של חזן שישיר קטע מפרק המבוא של תוכנית האב של העיר. זה טקסט עם מימד אידאי שמדבר על החזון של העיר, וברגע שבמקום לשכב בתוך ספר תכנון מקצועי הוא מושר ע”י חזן – שליח ציבור שאמור לתווך את זה הלאה – הוא מקבל תשומת לב פואטית אחרת ושיקוף של הערכים של עצמו במנותק מהשפה הבירוקרטית והמקצועית הספציפית שלו.

תפקיד החזן נוגע בצורה מעניינת ביחס בין אמן לציבור. הוא לא בדיוק היוצר, אבל גם לא “סתם” אזרח.
דמוקרטיה רדיקלית היא דבר חשוב להפריית הדמיון, אבל אני עדיין מודרניסט במובן זה שאני מאמין שתנועות פוליטיות צריכות מנהיג ומנסה לחשוב על אמן כעל נציג ציבור הנושא את קולו גם מטעם הקהל. החזן מתפלל את התפילה הקבוצתית, והוא גם בעל סוג של יכולת, טכניקה וכישרון שמאפשרים לו לשיר יפה. יש הרבה מקומות שבהם התפקיד הפוליטי, האמנותי והרוחני מתמזג, ומי שעושה אמנות ציבורית הוא האמן הרוחני של היום, מפני שהוא מבין את עצמו כמישהו שיש לו תפקיד בקהילה, שרוצה ליצור מחדש את החיים המשותפים. זו לא פרקטיקה אדמיניסטרטיבית, זו עדיין אמנות.

איזו עמדה מציגים אמני העירייה ביחס למדיניות העירונית, שאפשר לומר שהיא לכל הפחות שנויה במחלוקת?
אנחנו מתקרבים למוקד הכוח הפוליטי ופועלים בתוכו בצורה שאף אמנות אוטונומית לא יכולה לעשות, וזה גם המקום לשינוי. אם הקיץ שעבר היה הקיץ של הרחוב, על הקיץ הזה אני חושב שאפשר לומר שהוא הקיץ של המוסדות הפוליטיים.

הוא גם יכול להיות הקיץ של חיבוקי הדוב.
מוסד אמנות חשוב נמדד בין השאר ע”פ חופש הביטוי שהוא מאפשר, ואם האמן מתנגד לדברים חובתו לומר את דעתו. עיריית ירושלים קיבלה על עצמה להכניס אמנים למחלקות העירייה ולחשוף בפניהם תהליכים שקורים שם. אלו לא אנשים תמימים והם יודעים שבאמנות יש אלמנט ביקורתי. לכאורה יש פה מערכת שחוסמת סובייקטיביות כמו בדימויים של פינק פלויד של מכונת פטישים שדופקת לנו בראש, אבל אלו מערכות יפות. תחשוב על העירייה והמדינה כיצירות אנושיות שהיוצר שלהן הוא הציבור. אז אולי במקום לומר שהעירייה איפשרה לאמנים להיכנס צריך לומר שהאמנים בחרו להיכנס לעירייה, ואנחנו בחרנו לפעול שם כי אנחנו מאמינים שהמוסד הזה שלנו ומשהו יכול להשתנות.

אבל אתה מבין שיש פה פוטנציאל ל”ארט ווש” של עיריית ירושלים.
אני לא חושב שהפעולה של האמנים צריכה להיות תעמולתית. ייצור פוסטרים על עוולות המשטר זה מה שאקטיביזם עושה. אמנות ציבורית פועלת אחרת. לא צריך להיות אמן כדי לומר “די לכיבוש” או “אל תהרסו בתים”, ואני חושב שאספקת דברים יפים לאנשים עשירים היא סכנה גדולה לרוח האמנות הרבה יותר מפעולה במוסד ציבורי.

חומרים לסיור בעקבות פיגועים, בהנחיית יוסי עטייה

בין האירועים והפעילויות שיתקיימו בפסטיבל ניתן למצוא קריוקי של נאומים פוליטיים משלל זמנים ומקומות (פוליטיוקי), באסטת אבטיחים שתופעל בפאתי שכונת מוסררה ע”י אמני קבוצת מוסללה וקוקו דרעי – ממקימי “הפנתרים השחורים”, כתבות חדשות יומיות שיוכנו ע”י אמנים/ות וישודרו בתוכנית “לונדון וקירשנבאום”, וסיור בעקבות פיגועים בהנחיית יוסי עטיה, שקריגר מתאר כ”טיפול עמוק בטראומה קולקטיבית”.
“זה תפקיד ראוי וזו עבודה שנובעת מחוויה אישית. יוסי גר בירושלים בתקופה שמדובר עליה, שלא ממש טופלה ע”י אמנים או ע”י אף אחד אחר, וזו דרך לחקור את המרחב הציבורי, לשאול מה הדבר הזה עשה לרחוב, לאיך שאנחנו הולכים ברחוב. יש שלטי הנצחה שהעירייה הציבה, יש זיכרונות, קטעי עיתונות, מסמכים שמתעדים את האירועים הללו, טקסטים ביוגרפיים. סיור זו סיטואציה פרפורמטיבית, וגם הסיור של יוסי וגם הסיור של יוחאי אברהמי ומיה אלרן בהר ציון פונים להיבטים הפיזיים של המרחב הציבורי, של טקסטים שמעניקים למרחב הציבורי משמעות. במקרה של הר ציון מדובר על פרקטיקות דתיות ותרבותיות שמרוכזות במקום אחד מוזר – קבר דוד, מרתף השואה, חדר ההתבודדות של יצחק בן צבי. ההצעה היא שאמנים יפעלו כמדריכי סיורים, ושבהמשך אלו יהפכו לסיורים רשמיים של מוסדות כמו יד בן-צבי. אפשר לחשוב על זה כעל אמנות שיוצרת תכניות סיור, שיהפכו בהמשך לסיורים לימודיים קבועים.

פעולה נוספת שתתקיים בפסטיבל היא סדנא הכנה להפגנות, שבה ילמדו המשתתפים כיצד לצייר שלטים להפגנות (מנחה: אלעד רוזן), כיצד להכין מוזיקה להפגנות (מאיה דוניץ), וכיצד להשתמש במגברים כאמצעי להעצמת היחיד (יאיר רשף).
“בהפגנה אפשר להמציא טכניקות חדשות לפעולה פוליטית, ואמנים יכולים להציע צורות עבודה לפרפורמנס הפוליטי”, מסביר קריגר.

זה לא חוזר בדיוק לנישה שאתה דוחה, של אמן כייצרן של שלטים נגד הכיבוש?
לא, כי אנחנו לא מציעים תוכן או אג’נדה ספציפית. אנחנו מעלים שאלה כמו מה המקום של ציור ומוזיקה בפעילות חברתית ופוליטית בהפגנה. התפקיד שלנו זה לא לעשות תעמולה.

מה תעשה אם מיכאל בן ארי יגיע ללמוד לצייר שלטים להפגנות הכהניסטיות שלו?
כבר עבדתי עם גורמי ימין קיצוני באירופה ואני חושב שיש מה ללמוד גם מהם. זה ניסוי וזו שאלה טובה וצריך לעודד מצבים כאלה. זה מה שקורה בפרלמנט וזה צריך לקרות גם בגלריה וברחוב. יש פה אלמנט ניסיוני שמנסה ליצור ניצוצות מחיבור של גורמים וגישות שבד”כ לא הולכות ביחד. מה יקרה שם? יכול להיות שזה דבר שיאלץ את מאיה דוניץ לנקוט בעמדה פוליטית גם אם נקודת המוצא שלה היא של יצרנית צורות. אני יכול להגיד שמבחינתי השלט “מוות לערבים” לא יתנוסס בהפגנה, אבל זו תשובה שלי כאזרח וכאדם והיא לא קשורה לתפקידי כאמן.

פסטיבל מתחת להר לאמנות ציבורית חדשה – 30.7-4.8.12, ברחבי ירושלים
פרטים באתר

פורסם בנוסח מקוצר ב”טיים אאוט”