מוזיאון האסונות המשטריים

ביום שישי ה-1.6.2012, תשיק הוצאת הספרים “בוקימן” את ספרה החדש, “המוזאון העתיד לבוא”. בספר, שהמאמר המפורסם בו לקוח מתוכו, משתתפים יותם דביר, ד”ר אריאלה אזולאי, וד”ר גדעון עפרת. השלושה ירצו וינהלו דיון פתוח לקהל באירוע שיערך בבניין בצלאל בת”א, רח’ סלמה 60, ב-10:00. במקום ניתן יהיה לרכוש את הספר, וכן את הספר הקודם של בוקימן, “Childhood Memories”. לפרטים נוספים: info@bookieman.org

ההתעוררות האזרחית במדינות שונות במזרח התיכון, שהולכת ונמשכת בספרד, אנגליה ולאחרונה בישראל ובארצות הברית, חושפת עוד ועוד פנים של האסונות המשטריים ועד כמה הדמוקרטיה אינה ניגודם כי אם אחד המשטרים שבתוכו מתחוללים אסונות כאלה.

ספרה של ארנדט, יסודות הטוטליטריות, שבו היא מנתחת את המשטרים הטוטליטריים, שימש לי מקור השראה כשדמיינתי את ייסודו של המוזאון הזה, אשר מתקיים כעת באופן וירטואלי. אולם לא המשטר הטוטליטרי או אפיונו עומדים במרכז המוזאון, וגם לא המאמץ להתחקות אחר המערך המובהק של יסודות שונים במשטר ההופך אותו לטוטליטרי. המוזאון מאמץ את הטענה הרווחת שמשטרים טוטליטריים מן הסוג שארנדט מנתחת פסו מן העולם, אך מתעקש להבין את האסונות שאוכלוסיות שונות בעולם חשופות להם בתור אסונות משטריים; הוא מבקש להצביע על האופן שבו אסונות כאלה מתרחשים ומשורגים במרקם חיים דמוקרטי בעוד שהם נתפסים כחיצוניים למשטר המחולל אותם; הוא מאמץ את המהלך הארנדטי הקושר את האסונות מעשה אדם של המאה העשרים לאסונות שחולל האימפריאליזם, אך מתעקש להמשיך ולקשור לאימפריאליזם גם את האסונות המשטריים שממשיכים להתחולל אחרי שהמשטרים הטוטליטריים הגיעו לקצם.
מוזאון זה הוא מתווה ראשון למחקר חזותי של אסונות משטריים. הוא צמח מתוך עבודתי על בנייה של שני ארכיוני צילום: מעשה מדינה 2007-1967 ואלימות מכוננת 1950-1947. העבודה על ההיסטוריה של ישראל ופלסטין הנכיחה את הצורך בחיפוש אחר יסודות משטריים המשותפים למשטרים המתקיימים בהקשרים גיאוגרפיים והיסטוריים שונים. מתווה זה והקטגוריות והמיונים המופעלים במסגרתו אינם מתיימרים למצות את המשטרים שאליהם הם מתייחסים; מטרתם היא להעמיד ניסיון לעריכת מחקר גלובלי על רכיביהם של אסונות משטריים שנמשכים לאורך זמן בלי שבכוחם לייצר את הדחיפות המאפיינת אסונות אחרים.

מרבית המוצגים במוזאון, אם לא כולם, יכולים היו להיות מוצגים במוזאון שמוקדש לפגיעה בזכויות אדם או בכזה שמתמקד בקרבנות של אסונות מעשה ידי אדם בעולם כולו. אולם מוזאון המשטרים האפלים מבקש לייצר תחביר אחר למוצגים ולשרטט מחדש את גבולותיהם. הוא עושה זאת באופן שמעמיד חלופה למסורת ארוכת השנים של המבט האתי בדימויים של נפגעים או של קרבנות¹. המוזאון מחפש להציג את הפריטים שהוא אוסף כך שמה שמוסגר בהם למבט משמש נקודת מוצא שממנה אפשר לשחזר את מה שנותר מחוץ לפריים: את מחולליו של האסון ומכאן את המשטר שמשותף לכל אלה שאת היחסים ביניהם הוא מסדיר תוך ניהול האסון. מוזאון האסונות המשטריים מחפש לייסד בתוך חלל המוזאון ומתוכו שיח אזרחי שיאפשר לזוועה שבה אנחנו צופות וצופים מדי יום להופיע באור חדש: לא בתור אסונות המתרחשים “אי שם” ולא בתור אסונם של אחרים, אלא בתור אסון שמתרחש – או עלול להתרחש –  בלב המשטרים הדמוקרטיים שבהם חיים אזרחים ועל ידם, באופן שהופך אותם לשותפים בדרגות שונות להתמדתם.

מוזאון האסונות המשטריים מציע לקרוא את הפריטים המוצגים בו לא בתור דימויים סגורים המקפלים את סיפורם כי אם בתור שרידים של האירוע שבו נוצרו. מהם אפשר לשחזר כמו ממאובן את היחסים בין אלה שבדרך כלל מצויים במוקד של דימויים מאסונות, כלומר האוכלוסייה הנפגעת, לבין אלה שחוללו אותם בתור חלק מהמשטר שאחראי לאסון ושמנציח את התנאים שבהם אותה אוכלוסייה ממשיכה להיות חשופה לאסון ונחשבת מי שהאסון שייך לה. כך למשל הנכבה נחשבת אסון של הפלסטינים, או השואה אסון של היהודים. ההנחה של המוזאון היא שאי אפשר להיות לבעליו של אסון, ותוצאות האסון אינן נחצות כי אם נחוות במשותף, גם אם לא באופן סימטרי, על ידי כל המעורבים בו – קרבנות ומקרבנים כאחד. הפגשתם באותו מישור היא תנאי שמאפשר לשחזר מתוך תצלום את האסון בתור שכזה ולא בתור אסון של אוכלוסייה זו או אחרת.

הנחת העבודה של המוזאון היא שהאופן שבו התמסד המבט באוכלוסיות המנושלות וב”אסונן” לא אִפשר לראות את המשטרים שחוללו את אותם אסונות. הצעד הראשון הנדרש על מנת לשחזר את היותם של משטרים אלה יצרני אסונות הוא כפירה בגבולות הפריים או הפריט והמרתם בתנועת הלוך ושוב מן המוצג אל הסיטואציה שבה הוא נוצר ומוצג.²

למה מוזיאון?
המוזאון המודרני, שאינו מוזכר אף לא פעם אחת באפוס הארנדטיאני הזה, מילא תפקיד – לפעמים צנוע ולפעמים מכריע – בהפיכת הזוועות המתוארות בספרה של ארנדט לידידותיות למשתמש. הוא עשה זאת לא משום שהציג את הזוועות אלא להפך, משום שאִפשר לקהל צופיו לפתח מיומנויות צפייה יודעת חן במוצגים שונים בלי לראות בהם פריטים מפלילים. הבריטיש מיוזאום, שנפתח ב-1753, הוא מחלוצי מוסדות המוזאון שקמו במאה השמונה עשרה ואשר האימפריאליזם היה להם כחממה לפיתוחה של תפיסת עולם המשלבת בין אוניברסליות אנציקלופדיסטית המחייבת לשמר את שכיות החמדה של העולם כולו ובין לאומיות מונופוליסטית החותרת לזהות את האוספים האלה ואת הדאגה להם בתור עניינה של האומה.

הפרקטיקות העיקריות המזוהות עם מוסד המוזאון הן איסוף, שימור והצגה. המוזאון הוא המוסד שהתרבות ייחדה לשימור של חפצים בעלי ערך, זנים ומינים נדירים וכאלה העומדים להיכחד. על המוזאון מוטלת אחריות – המנוסחת על פי רוב במונחים של מוסר – להפכם נגישים לציבור ולהורישם לדורות הבאים. המוזאון הוא אפוא מקום משכנו של החפץ הרב ערך שיש להצילו מכליה, לשמרו לטובת הכלל ולהציגו ברבים. לכאורה מובלעת במוסד המוזאון הקביעה “זהו המקום הראוי לחפץ שכזה”. אולם קביעה זו נכונה רק בבואנו לתאר מהו מוזאון או מהו סוג החפצים שמן הראוי שיהיו בו, אך היא אינה מספיקה כדי לקלוט את הפריט בשערי המוזאון – שהרי אז הייתה נשמטת הקרקע מתחת הקטגוריה המרכזית של מוסד המוזאון: נדירוּת. לכן הקביעה בעניין פריט שנכנס למוזאון היא דווקא: “זהו המקום המתאים לחפץ המסוים הזה – בדיוק בשל ערכו המסוים”. כאשר הכניס אנדי וורהול פחית מרק קמבל למוזאון, והמוזאון הפך למשכנה, באותו רגע לא הוכרע מעמדן של כל פחיות מרק קמבל כי אם מעמדה של האחת המסוימת או של אלה המסוימות שבהן בחר וורהול.

המוזאון לאסונות משטריים שהמצאתי, ושאת כמה מקווי המתאר שלו הצגתי כאן, מקצין את פרקטיקת המוזאון ובה בעת גם את הקביעה הזאת. אני מציעה לעשות זאת באמצעות החייאה אזרחית של מושג שהיה מרכזי בכינון של המוזאון המודרני – הפיקדון (trust) – ושכיום נשאר ממנו רק המאובן הכלכלי בעיקרו, הקרוי חבר הנאמנים. הראשון שהשתמש באמצעי המשפטי של הפיקדון היה הנס סלואן (Sloane) בשעה שהפקיד את אוספיו בידי המדינה וביקש לפתחם לציבור; כך נולד הבריטיש מיוזיאום. סלואן ביקש את הבטחת הפרלמנט שנכסיו יופקדו במרחב נתון – במוזאון – שיגן עליהם מפני פגיעה או שימוש לרעה וישמור עליהם לטובת כלל הציבור והדורות הבאים.
מוזאון האסונות המשטריים אינו מבוסס על נכסים בעלי ערך. אף פריט בו איננו נכס ראוי לשימור במוסד מוזאון מוכר. אם יש עילה לשמר את הפריטים הכלולים בו, היא איננה נובעת מערכם הסגולי של הפריטים כי אם מהצורך להפקיד את הפריטים האלה במקום אחר מן המקום שבו הם התמקמו במרחב האזרחי. ההפקדה של פריטים אלה שכינסתי במוזאון אינה נובעת אפוא מנדירותם אלא בדיוק משום שהמוזאון הוא המקום הראוי לפריטים שכמותם. העילה לשימור פריטים אלה, אם כן, אינה נובעת מערכם הסגולי כי אם מכך שהציבור קץ בקיומם ותובע להפקיד במוזאון את מה שאין הוא רוצה יותר לראות מחוץ לשעריו. ההתעוררות האזרחית שהחלה במזרח התיכון הצביעה על אין-ספור פריטים שמן הראוי לכלוא אותם בשעריו. במוזאון האסונות המשטריים עקרון הנדירות אינו נעלם, אלא כעת הוא נודד מעמדת מאפיין של החפצים לשימור לעמדה של תביעה אזרחית שעניינה להיעזר במוזאון כדי להפוך מוצגים כאלה לנדירים מחוץ לו, להפכם לזן נכחד שמקומו אינו אלא במוזאון.

המוזיאון
המוזאון מצביע על שלושה יסודות שעומדים בבסיס האסונות המשטריים ומבסס את אגפיו השונים עליהם: הדיסקורסיבי, המרחבי והטכנולוגי. שלושת היסודות האלה תרמו כל אחד בדרכו ליצירת מציאות פוליטית גלובלית חדשה שבמסגרתה אוכלוסיות שלמות נשלטות מבלי להיחשב רלוונטיות לחיים הפוליטיים. הן חשופות לאסונות, והאסונות הניחתים עליהם נתפסים כמתרחשים במקום אחר, כחיצוניים למשטר המחולל אותם, או כלא-אסון. ניהול האסון והחיים על סף האסון הפכו לצורה של משילה.

היסוד הדיסקורסיבי
תרומתה של המחשבה הפוליטית שהתפתחה במאה השמונה עשרה (הן במסגרת המסורת הפילוסופית והן בחיק המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית) למציאות זו היא עצומה. היא ניכרת בעיקר בשפה ובמוסדות המשפט שהיא יצרה המבוססים על יצירה של “גוף פוליטי דיפרנציאלי” (כלומר גוף שבו הנשלטים כפופים באופן דיפרנציאלי לשלטון בכפוף למאפיינים גזעיים, לאומיים או מגדריים) ועל המשגתו בתור חלק מן המשטר הדמוקרטי הרצוי. יסוד זה יצר מורשת חזקה שמעטים ערערו על היסודות שלה ושמעטים ביקשו לחשוב מחוץ לה. עד היום מסורת זו מאפשרת להמשיך להמשיג את האסונות השונים המתרחשים במשטרים הדמוקרטיים כחיצוניים למשטר ולכל היותר בתור תאונה, תקלה או עיוות זמני. שפה זו אחראית ליצירה של ישים פוליטיים חדשים כמו “חסרי מדינה”, “פליטים” או “רפטריאציה”, שהפעלתם התקינה לכאורה ממשיכה לחולל עוד ועוד אסונות שאינם נראים ככאלה.

היסוד המרחבי
ההתפשטות של יחידים ואימפריות על פני העולם כולו התרחשה כדבריה של ארנדט במנותק מהתפשטות של גוף פוליטי. התפשטות זו תרמה ליצירה של מציאות גלובלית שבה אוכלוסיות שלמות מנושלות ממה שיש להן או יכול היה להיות להן, הן נשלטות בלי להשתתף בשלטון ובאופן שאינו מומשג בתור אסון, והאוכלוסיות השולטות בהן אינן מייצגות את גרימת האסון בתור צורת משילה ואת האסון עצמו בתור חלק מהמרחב הפוליטי שבו הן מתנהלות.

היסוד הטכנולוגי
מן המאה החמש עשרה ואילך החלו להיווצר מכשירים שונים ליצירת אוכלוסיות מנושלות וכפופות ולניהולן. מכשירים אלה, ששימשו ביצירתם של אסונות, לא תמיד נועדו לכך מראש, ורובם שימשו גם בהקשרים אחרים. אפשר למנות ביניהם מכשירים לניהול תנועה במרחב, מניירות זיהוי ועד מחסומים, או מכשירים המייצרים טיפוסים שונים של הרס מבוקר. מרגע שנוצרו, הפכו מכשירים אלה לחלק מרפרטואר זמין ונגיש המופעל על ידי משטרים שונים לגרימת אסונות לאוכלוסיות שונות. מדובר ברפרטואר טכנולוגי עשיר המאפשר ליצור אוכלוסיות לא-נספרות בניהול הפוליס באמצעים שהם עצמם אינם מוחתמים באסון שהם מחוללים.

המוזיאון מאפשר לקרוא מחדש את מאגר תמונות הזוועה של העבר בתור דימויים של אסונות משטריים.³

המוזאון מבוסס על ההנחה שעם קריסת המשטרים הטוטליטריים, שלושת היסודות שאחראים ליצירת אסונות משטריים לא קרסו, והם ממשיכים לתפקד בלי להתלכד לכדי משטר טוטליטרי מן הסוג שארנדט מתארת בספרה. המחשבה על אסונות בתור אסונות משטריים שאזרחים במשטרים דמוקרטיים מעורבים ביצירתם, פעמים בבלי דעת, היא בסיס למחשבה אזרחית שמתעקשת להנכיח את מה שהוצא מן האזרחות ומן המשטר. מכאן יהיה אפשר לייצר בסיס אזרחי משותף לכלל הנשלטים לקראת המשגה מחדש של מהו “משטר נסבל”. מוזאון האסונות המשטריים אמור לשרטט מאגר משותף של כל מה שנשלטות ונשלטים אינם מוכנים לסבול אילו היו הם מושא האסון.⁴

המוזאון מתמקד כאמור בסוג מסוים של אסונות: אלה שאני מכנה אסונות משטריים. אין מדובר באסונות המתרחשים מאחורי הקלעים, במחשכים, מחוץ לחוק ובאופן ספונטני, כי אם בדרך כלל על פני השטח של המרחב הציבורי. אזרחים ואזרחיות רבים הממלאים תפקידים במנגנוני מדינה שונים שותפים לגרימת האסון המשטרי בגלוי בדרגות שונות של מעורבות. לאסון המשטרי כמה מאפיינים שמאפשרים לזהותו:

נראות: כאשר האסון (או ממדים שונים שלו) אינו מתרחש במחשכים, אזרחים מן השורה מורגלים לא לראות בו אסון.
משך: כאשר הוא מתמשך ומתפרש על פני שלבים ותחנות, או כאשר הוא אינו בבחינת אירוע חד-פעמי.
צורת התארעות: כאשר ניכר שהוא אינו מקרי, ואפשר לשחזר מן העקבות שלו עקרונות תכנון או דפוסי ניהול.
כלים: כאשר הכלים המשמשים את מחוללי האסון או מומצאים על ידם באים לידי שימוש באופן דיפרנציאלי ביחס לקבוצות אוכלוסיה שונות.
טווח התפשטות: כאשר ניכר שגבולותיו, שוליו ועוצמתו של האסון מנוהלים כך שהוא פוגע באופן ממוקד באוכלוסייה מסוימת.
אוכלוסיית יעד: כאשר האוכלוסייה שנפגעת מן האסון אינה חלק מהגוף הפוליטי, היא אינה שותפה לשלטון בשעת התחוללותו או שהאסון אמור להרחיק אותה ממנו.
ייצוג: כאשר האסון מיוצג על ידי האזרחים באותו משטר בתור לא-אסון או בתור אפקט הכרחי או מוצדק של תכלית חיצונית.
תכלית: כאשר מלבד תכליות אפשריות הנזקפות למעשים שחוללו אותו, האסון מתמיד ותוצאתו המובהקת היא שכפול היחסים הדיפרנציאליים בין קבוצות נשלטים.
התגוננות מפניו וסיוע לנפגעיו: כאשר האמצעים הננקטים כדי להגן מפניו או כדי לסייע להתמודד עם תוצאותיו אינם מציעים פתרון גורף לחיסולו של האסון אלא ממוקדים בעניינים צדדיים או מופנים למקרים בודדים.

המוזאון הופך את השאלה האפיסטמולוגית על האופן שבו בני אדם מגיבים לאסונם של אחרים (שאלה שזכתה לתשובות כמו “קהות חושים” או “עייפות החמלה”) לשאלה אונטולוגית: שאלה על התנאים שמבנים את האסון כחיצוני למשטר, כלא רלוונטי לאזרחים שבסביבתם הוא מתארע בלי שיגיע אליהם, והוא נשאר מבחינתם לא-אסון.