פדגוגיה בגרוש

מרכז מאירהוף וצורת הטיפול בו ע”י הנהלת מוזיאון ת”א ועיריית ת”א-יפו, הם דוגמא קלאסית לאופן שבו הגורמים המעורבים מובילים בסופו של דבר לפגיעה בטובת הציבור ובנכסים המיועדים לו. אותם עסקנים שהופקדו על ה”טיפול” במרכז מאירהוף יושבים כיום גם בוועדת איתור המנכ”ל החדש למוזיאון.

בית מאירהוף של מוזיאון תל-אביב משמש כמרכז לסדנאות אמנות לילדים, נוער, מבוגרים ותלמידי מגמת האמנות של תיכון עירוני א’. במרכז מועסקים אמנים רבים, רובם אמנים פעילים ומוכרים בשדה האמנות. המרכז ממומן ע”י גורמים שונים, וביניהם העירייה, המוזיאון, תרומות והכנסות פנימיות. זהו מרכז וותיק שאמור להיות מקום חשוב ביותר ללימודי אמנות מקצועיים לילדי תל-אביב, תושביה ותושבי והסביבה.

לפני מספר שנים הושכר חלק קטן ממבנה המרכז לבעלי המסעדה הפועלת במוזיאון והפך להיות מסעדת “דובנוב 8”. בעבר שימש שטח המסעדה כגלריה להצגת תערוכות התלמידים. כמו כן הושכר חלל פנימי בתוך המבנה למטרות משרדיות של המסעדה. יש לציין שלפי טענת המוזיאון מטרת ההשכרות היא איזון כספי ההוצאות על הסדנאות, אך בפועל הדבר פוטר את המוזיאון והעירייה ממחויבותם הכלכלית ופוגע בסדנאות ובציבור הרחב.

חזית הכניסה למרכז מאירהוף

בשנת 2009, לנוכח מצב כלכלי לא ברור בשווקי העולם ובייחוד באירופה וחשש מירידה בהיקף התרומות, הוחלט על קיצוצים מקיפים במשכורות עובדי המוזיאון ומהלכים נוספים שיפורטו בהמשך. לניהול הדיאלוג עם העובדים גויסו עורכי הדין חיים סאמט ואלן בהרב, שיושבים כיום בוועדת איתור המנכ”ל החדש. במוזיאון עצמו, ועד העובדים בלם את כל המהלכים וההנהלה חזרה בה מדרישותיה. לעומת זאת מול מורי דובנוב, המהווים לצורך העניין ועד נפרד, הניפו ההנהלה והעירייה חרב של איום בסגירת המקום עקב גרעונות. את רוב הדיונים והדרישות מול המורים ניהל עו”ד אלן בהרב בשם ההנהלה.

המורים (שרובם אמנים שאינם בקיאים בעניינים עסקיים), נאלצו לבסוף, לאחר לחצים ואיומים רבים, לחתום על הסכם המקצץ 13 אחוז משכרם, מבטל תנאים רבים של זכויות וותק שנצברו במשך השנים, מבטל פיצוי על קורסים שלא נפתחים ומבטל את משרות רכזי השכבות שתפקידם חשוב. לפי ההסכם מורים חדשים יקבלו משכורות הגובלות כמעט בשכר מינימום. אחד הסעיפים השנויים במחלוקת ביותר הוא סעיף האוסר על העובדים לדווח לתקשורת על פרטי ההסכם ועל תנאי העסקתם. למותר לציין שכל אלה אינם פוגעים רק בזכויות המורים, אלא גם ביכולתו של המוסד להעסיק מורים ברמה הדרושה ולממש את ייעודו הציבורי.

אך החמור ביותר הוא שהאולם הגדול המהווה 20% משטח הבניין והחצר הפנימית הצמודה לו, ששימשו לפעילויות החוגים ואת תלמידי מגמת האמנות של עירוני א’ כחלל תצוגה ועבודה, הושכרו למסעדת דובנוב 8 והפכו לאולם האירועים “גלריה מאירהוף”. המשמעות היא ששטח מהמבנה שהיה מיועד לפעילות תרבותית, חינוכית וציבורית הפך לאזור מסחרי פרטי. על כל המהלכים הללו ניצח עו”ד אלן בהרב, שזמן קצר אחר כך חגג בת מצווה לבתו באולם.

פעילות הסדנאות של מרכז מאירהוף היו אמורות להשתלב באגף החדש של המוזיאון שייחנך בקרוב ולהיות חלק פיזי-אינטגרלי של המוזיאון, אולם בהחלטת מנכ”ל המוזיאון הקודם פרופ’ מוטי עומר הושארו הסדנאות במבנה הישן ברחוב דובנוב.

מנהל המוזיאון החדש שייבחר צריך להיות אדם שמחויב גם לחינוך לתרבות ולאמנות ומבין את תרומתו הציבורית של המוזיאון, מעבר לרווחיותו הכלכלית, ואת מקומם של המורים-אמנים אותם הוא מעסיק. מסיבות אלה ועל סמך ניסיון העבר ישנה חשיבות רבה שחברי ועדת האיתור יהיו אנשים שעקרונות אלה אינם רק מס שפתיים עבורם.

מן המוזיאון נמסר בתגובה לטענות כי “הסכמי השכר של המורים במרכז החינוך לאמנות נעשו בשיתוף פעולה עם ועד העובדים של המוזיאון, ובגיבוי ההסתדרות. אולם הכינוסים והארועים הפועל בתוך מרכז החינוך לאמנות,  מאפשר תמיכה כספית במרכז החינוך ומתן מלגות נוספות לתלמידים, זאת מעבר למלגות שהמוזיאון מעניק לתלמידים כל שנה. כל ההכנסות המגיעות למוזיאון מתפעול אולם הכנסים מופנות לכיסוי הוצאות מרכז החינוך. אנחנו רואים בחינוך לאמנות ערך חשוב ביותר, ומברכים כל יוזמה התומכת במאמצי המוזיאון ומאפשרת להמשיך ולסבסד את חוגי האמנות הרבים במרכז החינוך לאמנות”.

עדכון 10.10.11: לאחר פרסום הדברים הגיע למערכת טקסט “ספרותי” העוסק במדינת “מאירוהפה”. הטקסט נכתב בזמנו ע”י עו”ד אלן בהרב ונשלח בדוא”ל לעובדי המוזיאון, בניסיון להציג את דרישת המורים להעסקה הוגנת הכוללת ימי מחלה וחופשה כפינוק וחוסר אחריות.

במקביל לתפקידיו כחבר מועצת המנהלים של מוזיאון ת”א, יו”ר ועדת החינוך וועדת ביתן הלנה רובינשטיין, משמש עו”ד אלן בהרב כנציג משפחת בנקאים שוויצרית וכמנהל הכספים של חברת ביוטכנולוגיה. בשנת 2008 זכה בהרב בתואר “עמית כבוד” מטעם המוזיאון.

להגדלה - הקישו על התמונה