הכה את המוחה

אנחנו מקבלים הרבה מאד שאלות, הערות ותגובות אחרות לעצומה. אני מרכז פה תשובות לכמה שאלות שחוזרות על עצמן. אפשר להמשיך את הדיון בתגובות.

1: למה לא התייחסתם לנושא x, y או z בעצומה?
העצומה היא מסמך עקרונות, לא רשימה למשא ומתן עם המוזיאון. היא מציגה דרישה מהותית ובסיסית מאד – המוזיאון צריך לבנות תשתית אמנותית, מנהלית וציבורית-אזרחית שתסדיר את צורת העבודה שלו, תאזן את היחסים בין האינטרסים השונים ותגדיר שורה של עקרונות הנוגעים להחלטות המקצועיות והתפעוליות של המוסד, משיקולי בחירת תערוכות עד להעסקת עובדים/ות במוסד. יש המון סעיפים ותת-סעיפים שאינם מופיעים ברשימה לא כי אינם חשובים ומוצדקים, אלא כי אין מה לפרט אותם אחד אחד בשלב כל-כך מוקדם.

2: למה עוסקים רק במוזיאון ת”א ולא במוסדות אמנות אחרים? זה נראה כאילו אתם נוקמים במוטי עומר אחרי מותו.
ראשית זה עניין של תזמון. מנכ”ל מוזיאון ת”א הלך לעולמו והמוסד מבקש לבצע חילופי תפקידים בצורה פסולה, באמצעות וועדה שהרכבה בעייתי ולא לגיטימי. מבחינה זו מוטי עומר אינו הבעיה, אלא המורשת שהותיר אחריו. אין פה עניין לסגור חשבון עם העבר, אלא להשפיע על העתיד.
שנית, מוזיאון ת”א אמנם לא המציא את השיטה, אבל אין ספק שהוא הביא אותה לשיא שהפך אותו לסמל לסיאוב בקשר הון-שלטון ובהשלכותיו על אמנות ומוזיאולוגיה.
שלישית, מכיוון שמוזיאון ת”א הוא סמל, אם נצליח במאבק לשינויו נצליח בהמשך גם במקומות אחרים.

3: למה זו עצומת אנשי מקצוע ולא עצומה שחתומה ע”י הקהל הרחב?
למכתב כזה יש תוקף שונה כשהוא חתום ע”י אנשי ונשות מקצוע, בדיוק כמו שמכתב של משפטנים וחוקרי חברה המתנגד לחקיקה מסויימת, שונה מעצומה כלל-ציבורית בעניין, וכמו שעצומה שמתנגדת לפירוק של מערכת הבריאות הציבורית תהיה חזקה ורלוונטית יותר אם תישלח ע”י רופאים. אמנים/ות, אוצרים/ות וכותבים/ות אינם רק בעלי עניין מיוחד במוזיאון. הם גם מעורים בנעשה בו ומכירים היטב הן את הבעיות של המקום והן פיתרונות אפשריים שמיושמים במוזיאונים שונים ברחבי העולם.

4: למה פרצתם למוזיאון? אתם לא חושבים שזו אלימות?
ראשית, לא צריך להשתגע עם תיאורי האלימות. מומלץ למודאגים להסתכל בתמונות שבהן עומדים האמנים והאמניות בטור ארוך ומנומס כדי לעבור מתחת למגנומטר של השומר. אם יש פה צד אלים, זה לא חבורת אנשי ונשות האמנות שדורשים דיון ציבורי ושקיפות בתהלכי קבלת החלטות במוזיאון, אלא הוועד המנהל שמתעקש להנחית החלטות מלמעלה ומתייחס לקהילת האמנות כאל מטרד הזוי שצריך להתעלם ממנו.
שנית, אלמלא הפריצה רוב מה שקורה השבוע לא היה מתרחש. לא היו כותרות בעיתון, סמדר שפי לא הייתה עושה נו נו נו וסגן ראש העיר לא היה מתקשר בבוקר שלמחרת לשאול מה אנחנו דורשים.

אריאלה אזולאי מספקת הסבר נוסף לטיעון התועלתני, ומבחינה בין אלימות בפועל לבין התנגדות:
“יש הבחנה בין אלימות לאלימות סימבולית. הכניסה למוזיאון תל אביב לא היתה הפעלת אלימות כי אם שימוש מדוד ומבוקר באלימות סימבולית. לא היתה השחתה של שום יצירה וגם לא של שום מנעול או אביזר אבטחה. היתה כניסה למוזיאון שהפרה את הנוהג המקובל לגבות דמי כניסה מהבאות בשערי המוזיאון. ויתרה מכך, אלא שנכנסו למוזיאון גם לא נהנו מהטובין שיש למוזיאון להציע – קרי יצירות האמנות ואפילו לא נהנו ממבט בהן ללא תשלום. הם נכנסו למוזיאון כדי לסמן באמצעות הכניסה הזו את מה שגלעד מלצר ניסח בקריאה שלו “המוזיאון שלכם, תיכנסו”. אני חושבת שבהבחנה הזו בין אלימות סימבולית שמסמנת שמול הכוח המוזיאלי הריבוני יש עוד כוח שצריך להביא אותו בחשבון ובין אלימות הורסת, יש הבדל וחשוב לשמר אותו.
אלימות סימבולית היא כלי אזרחי מובהק שאזרחים ואזרחיות ובתוך כך אמנים ואמניות מפעילים כדי לגרום לשלטון ולכוח לשנות את הכיוון. הם משתדלים להיצמד לממד הסימבולי של האמנות כל עוד השלטון אינו מפעיל נגדם כוח פיזי, אבל מסרבים לחדול מאלימות סימבולית כל עוד השלטון אינו מבין את כוחם האזרחי.

5: אוקיי, הבנו למה מוזיאון ת”א, אבל המחאה הכללית על תנאי האמנים היא תפיסת טרמפ על מחאת האוהלים. אמנות היא כן פריבילגיה. חוץ מזה, איפה האמנים המפונקים היו עד עכשיו?
אם משווים אמנות לאוכל ותרופות אז ברור שהיא פריבילגיה, אבל האם זו ההשוואה הנכונה? האם זה מה שעומד על כף המאזניים? ראשי המשק מסבירים לנו שהכלכלה במצב מצויין. זאת אומרת שיש כסף, הוא פשוט לא נמצא אצל רוב האוכלוסיה. לו היה כסף, ניתן היה לחלק אותו בצורה הוגנת, ואם באמת המצב כל-כך טוב בסך הכל (אחד מראשי המשק הסביר לפני שבועיים ש”אנחנו יושבים על הר של כסף”), אפשר להשאיר משהו אחרי שמחלקים לאוכל, תרופות ודיור, שיהיה גם לתרבות. כי היא לא באמת פריבילגיה אלא עם כן עוסקים בהישרדות בסיסית.

שנית, כל הטענות נגד “הצטרפות אגואיסטית” של האמנים מחמיצות את העובדה שאמנים לא הצטרפו עכשיו למחאה משום שלא התעלמו ממנה מלכתחילה. בימיה הראשונים של המחאה היא הייתה כללית יותר, ולכן לא עלה צורך שאמנים, כמגזר בפני עצמו, יצהירו על הצטרפות מאורגנת. חוץ מזה הם ממילא היו שם. אמנים – לפחות רבים שאני מכיר – לקחו חלק במחאה מיומה הראשון. הם עשו זאת כאנשים ששוכרים דירות, אוכלים קוטג’, מלמדים כמרצים מן החוץ, משלמים על גני ילדים וכיו”ב. ברגע שהמחאה התרחבה והחלה לעסוק גם בחינוך, חברה, בריאות, תעסוקה ועוד, הצטרפו אליה מגזרים נוספים (ואמנים הם רק אחד מהם), באופן מאורגן.

במידה מסויימת השאלה איפה הייתם/ן עד עכשיו נכונה, אך היא רלוונטית כמעט לכל יושבי האוהלים ולא רק לאמנים ואמניות. כולנו התעוררנו מאוחר, אך אין בכך כדי לשלול את צדקת הטענות והדרישות. המאבק הזה החל כמאבק דיור והפך למאבק על מדיניות סוציאל דמוקרטית שנוגעת לחינוך בדיוק כמו לאמנות, לרפואה, למרחב הציבורי, לחיתולים וגני ילדים ולמיליון סעיפים נוספים. על כל אחד מהם אפשר לומר ש”זה לא הזמן”, טענה שאינה אלא צדו השני של מטבע הלשון “שקט, יורים”. מארגני וועדות המדיניות שהוקמו בתגובה לגרירת הרגליים של הממשלה ביקשו במפורש שנציגים מתחומי התרבות השונים יצטרפו לעבודה. בימים שבהם מדברים על צדק חברתי ומהפכה כללית בסדרי העדיפויות, יהיה זה טפשי להשאיר את המאבק על התמיכה הציבורית בתרבות מאחור.

6: מה עכשיו?
אנחנו נמצאים כרגע בקשר עם עיריית ת”א-יפו. כפי שנכתב גם בסוף השבוע, מוזיאון ת”א הוא מוזיאון עירוני ויש לו נבחר ציבור ממונה. קוראים לו ראש העיר רון חולדאי והוא הכתובת לשינוי פני המוזיאון. מבחינתנו אנשי הועד המנהל אינם צד בעניין. כישלון המוזיאון הוא גם הכישלון שלהם, אי רצונם או יכולתם למנוע את החרפה שהמיט מוטי עומר על המוזיאון בשנות כהונתו, כמו גם ההתעלמות היהירה שלהם ממחאת אנשי האמנות, מלמדת שהשניים (המנכ”ל הקודם והחונטה המנהלת), התאימו זה לזה כמו כפפה ליד ואין לנו מה לחפש אצלם.
מעבר לכך יש שורת צעדי מחאה שעומדים על הפרק, אולם בשלב זה נראה נכון יותר לאפשר לעיריית ת”א-יפו להגיב לטענות.