משנים את המוזיאון – סיכום ראשוני ומחשבות קדימה

13 תגובות על משנים את המוזיאון – סיכום ראשוני ומחשבות קדימה

לא ברור לי למה משרה של אוצר במוזיאון נמשכת לאורך כל כך הרבה זמן.מן הראוי שתהיה תחלופה ואפשרות לדמויות שונות לתת ביטוי לתפיסת עולמן. האם זו משרת מלוכה? וזאת מעבר לעניין של צירוף אמן זה או אחר לוועדה. הרי המוזיאון הוא ציבורי ומטרתו לשרת את הציבור ולכן בוועדה צריכים לשבת מספר אנשי אמנות – תאורטיקנים,אמנים ואוצרים מתחלפים.

כרגע לדעתי יש לעשות שני דברים – להצטרף בשבוע הבא אל התערוכה “בפנים: אמנות רחוב בתל אביב” – http://www.tamuseum.com/he/about-the-exhibition/inside-job-street-art-in-tel-aviv (וליצור הכניסה את התערוכה “בחוץ – אמנות עכשווית בת”א”) לא בשביל להרוס, להשחית ולקלקל אלא בשביל לקבץ כסף עבור שכר אמן (לאמני הרחוב במקרה זה…), ובשביל להאיר את הנקודות שאנו רוצים לעסוק בהם ולשתף בהם גם את הצופים.

הנקודה השנייה היא להשתמש בפלטפורמה של “אוהבים אמנות (אוהבים אמנים?)” ולא להחרים אותה. בשביל להוציא מסר אחיד וכחלק מהאירוע לעודד ולאפשר לכל אמן להציג בפני הצופים את הנושאים הקשורים בארנונה (והמדיומים המוגדרים בה עבור הנחה), סיבסוד ומימון אמנות, תפקיד האמנות כחלק מתרבות וחלקה בחברה וכ”ו.

אני עובד כרגע על טיוטה מסודרת לקול קורא עבור שני האירועים הנ”ל ובהחלט אפשר לתרום ולהוסיף ראיונות.

אני רואה את הדברים כך:

בעניין הועדה: יש לדרוש לפרקה ולהקימה מחדש.

ציבור האמנים מוצא שהיא אינה לגיטימית ולכן יש להרכיב ועדת איתור חדשה

הרכב הועדה יבחר לאחר דיון ושיתוף הציבור בכלל וציבור האמנים, האוצרים, אנשי תיאוריה ואקדמיה שירצו לקחת חלק בכך.

כמו שראינו דיון פתוח מאפשר להרבה קולות להישמע וכך יתגבש אופק רצוי למוזיאון ולמאפיינים לדמות שאנו רוצים למצוא.

הייתי דורש מהמועמדים להתייחס בכתב לנקודות שאנו מעלים, זאת מעבר לאגנדה שהם מציעים בהתמודדותם על התפקיד.

צריכה להיות שקיפות של הועדה. כמו שבתחרות על האדריכלות של מוזיאון ישנה אפשרות לציבור לראות את ההצעות,

זכותנו לבחון את החלופות של מי שיעצב את תוכנן ומהותן של התערוכות והפעילויות בעשור הבא

המאבק הוא נקודתי: הלגיטימיות של ועדת החיפוש. לכן דרושה תגובה מהירה (יש שעון מתקתק)

אבל הוא גם רחב היקף והוא מאבק על דמותה של האמנות הפלסטית בישראל.

בסופו של יום יש להסתכל במבט רחב ולדרוש בחינה של תקציב מנהל התרבות לתחום האמנות הפלסטית ומוזיאונים.

הדרישה להגדלת תקציבו של המוזיאון נובעת מהרצון להחליש את התערבות הסקטור הפרטי והיא צריכה להעשות

תוך יצירת מערכת בלמים ורגולציה.

בהתייחסות להערה של רועי רוזן, אולי היה מוקדם מידי מצידי לפרוט את הדרישות הנקודתיות בדיון הפתוח ביום חמישי,

אבל אני חושב שיש לחשוב ולמקד אותן כל הזמן. ולכן אני כותב אותן בהמשך המייל.

האסטרטגיה:

בכדי ליצור סטייטמנט תקשורתי חזק לצד יצירת תחושה של שייכות בקרב קהילת האמנים יש לבצע צעד דרסטי.

נדרשת פעולה איתה יכולים להזדהות אמנים רבים. הרעיון של חסימת הכניסה למוזיאון עלול להיות בעייתי ויונתן הסביר יפה למה.

לגבי “החרמת אירוע אוהבים אמנות”.

נכתבו מיילים מאוד לא מדוייקים שמסכנים את לגיטימיות הדרישות שלנו.

במקום החרמת אירוע כזה או אחר נראה לי נכון יותר להכריז על שביתת אמנים.

האירוע הקרוב ביותר הינו אוהבים אמנות וזו התחלה טובה.

השביתה יכולה להיות החלטה לא לפתוח את הסטודיואים.

והיא יכולה להיות לדוגמה הכרזה על אירוע “אוהבים אמנים” בו האמנים המשתתפים יזמינו את הציבור לסטודיו ללא עבודות

ובו נדבר על הבעיות שלנו. כמובן שכאן יכולה גם לבוא לידי ביטוי היצירתיות שלנו בהעברת המסרים, כל אחד ואחת בסגנונה שלו.

מי האמן הבא שיצולם בסטודיו שלו בביקור סטודיו של גלריה?

ביקשתי את חברות ועד האיגוד, מורן שוב (שאצרה ב 2005 את האירוע בשדרה במסגרת אוהבים אמנות) וורדה גבעולי שפעילה באיגוד בקשת נושאים

לעשות קצת סדר בנושא אירוע אוהבים אמנות כדי שלא יצוטטו בפני התקשורת וגורמים בעיריה טקסטים שעלולים להביך את אומרם.

על אוהבים אמנות

החל משנת 2003, כאשר העירייה פרשה את חסותה על אירועי “אוהבים אמנות”, האיגוד הקפיד על כך שהאמנים המשתתפים באירועים הציבוריים יקבלו שכר מוסכם עבור השתתפותם והחזר הוצאות הפקה.

בשנת 2009 נוסף על האירועים הציבוריים (כמו גבינות ויין של אורי קצנשטיין, אורי ליכטיק, רועי צ’יקי ארד וביניה רכס ברחבת מוזיאון תל אביב ומופעים מיוחדים של הרכבים מוזיקאליים בסמוך לריכוזי גלריות בדרום העיר) החל פרויקט “עושים אמנות” (פרי פיתוח של איתי מאוטנר) של סטודיואים פתוחים ברחבי העיר.

בשנת 2010 במרחב הציבורי הוצגו יצירות חדשות תחת הכותרת “שומעים אמנות”. ( קבוצת זיק, אורי דרומר, ענת פיק, נבט יצחק, גיא שרף, טליה קינן, גבי קריכלי, ביניה רכס. עבודות אלה, כללו גם עבודות וידאו, סאונד ומיצבים. האמניות מעין אמיר ורותי סלע עשו פרזנטציה של פרויקט בפארק יהושע).

האמנים המעוננים להשתתף ב”עושים אמנות” קרי פותחים את סדנאותיהם לקהל הרחב, מפורסמים בקטלוג האירוע ללא תשלום.

הגלריות המשתתפות באירוע משתתפות בעלות הפקת עלון המידע על התערוכות והאמנים הפותחים את הסטודיו ומשלמת 350 ש”ח

בשנים האחרונות הפקות האירועים הציבוריים נעשות ישירות מול צלילית,ומשולמות ישירות מקופת העירייה,לכן אין לנו כל מעורבות בתכנים ובהסדרים הכספיים מול האמנים.

מכיוון שהאיגוד לא קיבל כל תלונה על אי תשלום – אני מניחה שהאמנים המשתתפים קיבלו את שסוכם איתם.

לילה טוב,

ורדה

דרישות שנראות לי חשובות בהתנהלות מתוקנת של מוזיאון (מוזמנים להוסיף ולגרוע).

1. החלת איסור מוחלט על עובדי המוזיאון לייעץ לאספנים.

5. EXHIBITION PAYMENT RIGHT כל אמן ללא קשר למדיום בו פועל זכאי להרוויח את כספו מעצם צריכת הקהל הרחב את עבודותיו. תשלום שכר אמן אוEXHIBITION FEE לאמנים המציגים, זאת מלבד התקציבים הדרושים להפקת העבודות.

6. פתיחת שערי המוזיאונים למרצים וסטודנטים לאמנות ללא תשלום. יום בשבוע במחיר סמלי לכולם.

7. חובה לרכישת עבודות (ולא בקשה לתרומת האמן) בתום תערוכה.

8. קביעת אחוז מינימום שנתי מתקציב המוזיאון לרכישה של אמנות ישראלית. (רגולציה)

שלום
היום ורדה גבעולי מועד איגוד האמנים הפלסטיים נפגשה עם אמנים במתחם רוטשילד לבקשתם.
רועי חפץ העלה על הכתב את עיקרי הפגישה וניתן להתעדכן באתר האיגוד.
רבים שואלים לגבי תנאי ההצטרפות לאיגוד. ניתן למצוא אותם בקלות באתר האיגוד. igud-omanim.org
כיום ניתן להסדיר את התשלום 150 שח לשנה דרך האינטרנט. אנו מבטיחים הליך בדיקת הניקוד לצורך קבלה באופן מהיר. (התקנון שקוף ומופיע באתר). בוגרים טריים (שלוש שנים) של מוסדות גבוהים לאמנות לא חייבים להגיש רזומה של תערוכות ומתקבלים על תנאי באופן אוטומטי במשך שלוש שנים מיום סיום לימודיהם.
הצטרפו והשפיעו. בעוד כחודש נקיים אסיפה כללית לצורך בחירת אמנים חדשים לוועד האיגוד ונקים ועדות מקצועיות לטיפול בנושאים הבוערים ובנושאים לטווח הארוך.

שלום,

שביתת אמנים –
איתן שוקר מציע, בין השאר, שביתת אמנים שתהיה קשורה באירוע המתקרב “אוהבים אמנות” שיוזמת העיריה.
כבר הצעתי כאן באחת התגובות שביתת אמנים, אך רדיקלית הרבה יותר: האמנות נוצרת בידינו, היא שלנו, רכוש אישי שלנו, ואיננו חייבים להציג אותה בשום מקום. כמה זמן יחזיקו מעמד המוזיאון והגלריות המסחריות אם האמנים לא יספקו עבודות לתערוכות? כמה זמן יוכלו למחזר תערוכות ולהעלות גירה עם עבודות מהמחסנים? חצי שנה? שנה? ומה יעשו אז? מה יעשו בלי העבודות שלנו?
כידוע, רוב האמנים מתפרנסים ממשרה זו או אחרת, ולא מתמורה כספית אם הם מציגים בגלריה או במוזיאון, ואני לא רואה איך שביתה כזו פוגעת בהתפרנסות של האמנים. היא אינה מונעת מכירת עבודות. רק תצוגה לא תהיה!
אמנים שובתים זה אמנים שלא מציגים בתערוכות! שכולאים למשך זמן את האגו ואת המנוע היוצר הזקוק לתצוגה כמו אוויר לנשימה! כן, כמו צולל במים עמוקים ללא חמצן.
למכור אמנות – כן. להציג בחינם – לא לא לא!
בתגובתי הקודמת הזלתי מידה של ציניות, אודות מידת העניין שיש לציבור באמנות, ועל אחת כמה וכמה בשביתת אמנות.
ובכל זאת, יש קהילה הצורכת אמנות. בין אם צורכת וקונה, ובין אם מבקרת בתערוכות במוזיאונים ובגלריות.
ויש מתווכי האמנות העומדים בינינו האמנים לבין הציבור: האוצרים, העסקנים, המנהלים, המוזיאונים, הגלריסטים – מה יעשו בלעדינו?

עלינו לקחת הרבה אוויר, להמשיך ליצור אבל לשבות ולא לספק את הסחורה, עד שיבקשו, ועד שיבינו שצריך לשלם.

המעשיים שבתוכנו יפרטו זאת לפרוטות וינסחו תעריפים הולמים. לפי הגודל. הגודל תמיד קובע. גודל הציור. משך הוידיאו. גודל הגוף המציג (מוזיאון/גלריונת). וכו/ וכו’.

אומנות טובה פורצת לתודעה גם בלי מוזיאונים. יצירה תמיד יותר חשובה מאוצרות. שחכתם?

אני נוטה לחשוב שהמאבק הזה הוא לחינם. הועדה הרי לא רוצה לאצור את המוזיאון אלא לבחור אוצר עבורו, וכל המועמדים ששמותיהם עלו בכתבה ב’גלריה’ ראויים (פרט לד”ר לוריא, רסטורטור, שמינויו יהיה התנכרות המוזיאון לאמנות עכשווית), בעלי ותק ועשיה, ואם היתה מתכנסת ועדה עממית או ועדת אנשי מקצוע לא היו עולים מועמדים שונים בהרבה. לו תבחר, האם תמי כץ פריימן תהיה בובה על חוט? וטלי תמיר? זו ספקולציה שאין לה אחיזה. ובקשר טייקונים (שהמחאה נוטה לעשות להם דמוניזציה שגובלת באלימות, כאילו מדובר בחבורת תככנים שזוממת להתנכל לאמני ישראל תמורת בצע כסף), צריך לזכור שהם תורמים למוזיאון הרבה כסף, ואף שאיני יודע זאת בודאות אני מנחש שלפחות חמישית מתקציב המוזיאון מגיע מתרומותיהם, כך שהקריאות לסלקם אינן מובנות לי: ויתרה מכך, הם עושים זאת מתוך אהבת האמנות, ולא, כפי שנרמז, מתוך אינטרסים כלכליים. אוצרות מוזיאון פתח תקווה ומוזיאון הרצליה צריכות להאבק מול פקידי הערייה בכוח, בצעקות, בחירוף, כדי לקושש שקלים מגורמים שאינם יודעים מהי אמנות עכשווית ומדוע לא נסתפק בתערוכות פוסטרים של ילדי בתי הספר העירוניים או רפרודוקציות של דאלי: האם לא עדיפים בהרבה אותם אמידים בפעילותם הפילנטרופית, והם סקרנים ומעוניינים ומעורבים, וגם תורמים מכספם הפרטי? מובן שזו לא נופת צופים, אבל נדמה שעדיף על החלופות. אם אני מבין הנכון, האשם במצבו של מוזיאון תל אביב היה מוטי עומר בעל העניין הדל באמנות עכשווית, ועכשיו כשיוחלף המוזיאון צפוי לעלות על דרך המלך, ואין סיבה מיוחדת להשתומם על ההליכים הפוליטיים בהם הדבר נעשה: גם אם זה צודק במופשט, זה לא חכם ולא מוצדק. והערה אחרונה בנוגע לשכר אמנים תמורת הצגת יצירותיהם, זו לדעתי בקשה לא ריאלית כל עוד לא מגדילים את תקציבי המוזיאונים, ותוצאתה הצפויה שתקציבי הפקת היצירות המקוריות של המוזיאונים יקוזזו בהתאם: המקום למאבק בנושא הוא לא מול המוזיאונים שיוכלו רק לחלק מחדש את תקציביהם הנתונים, אלא מול שרת התרבות שתגדיל את תקציבי המוזיאונים, או מול שר האוצר שיגדיל את תקציב התרבות, וכן הלאה מעלה.

נעם,
“דמוניזציה שגובלת באלימות”? לא פחות? בסך הכל דורשים ניהול תקין שימנע הכתבת מהלכים בהתאם לאינטרסים הפרטיים של בעלי עמדה. ממש הסתה.
לגופו של עניין, יפה שהפילנטרופים סקרנים, מעורבים ואוהבי אמנות, אבל הרי ברור לך שאין מתנות חינם ולכל “סקרנות” כזו יש תג מחיר. כפי שכתבתי, התנהלות המוזיאון בשנים האחרונות היא דוגמא לכך, ומאז שהמחאה החלה אנחנו מקבלים עוד ועוד מידע על התערבויות פסולות בניהול המקצועי של המוסד.

זה לא הופך את פקידי העירייה למומחים יותר גדולים לאמנות ולא אומר שככה יותר טוב. גם לא ביקשנו לסלק את כל בעלי ההון מהדירקטוריון. כל מה שאנו דורשים הוא איזון בין האינטרסים הציבוריים ושיתוף של קהילת האמנות והציבור הרחב בעיצוב המוזיאון שאמור לשרת בראש ובראשונה אותם.

לדיון במקורות ההון של בעלי ההון ובשאלה מדוע מחוייבותם אמורה להיות הרבה מקיפה מ”נדיבות וסקרנות” והרבה פחות כוחנית מכפי שהיא כרגע לא אכנס כאן כי קצרה היריעה.

יונתן, בהפגנה נאמרו דברים כמו ‘לא מדברים עם טרוריסטים!’, ו’אנחנו לא מכירים בלגיטימציה של הועדה הזו!’, ‘אנחנו לא תובעים מהועדה שום דבר פרט לסילוקה המוחלט!’, וכן הלאה. לזה התכוונתי כשכתבתי שזו דמוניזציה שגובלת באלימות. מקורות ההון של העשיר (וגם, לא כולם) אולי שנויים במחלוקת ובעייתיים, אבל זה לא הופך אותו לשטן מושחת ואת העניין שלו באמנות לפסול. אולי תוכלו להעלות כאן מבחר מההתנהלויות הפסולות של הועד המנהל והתערבותו בתכנים (מעבר למקרה הנודע של השכרת חלק מהמוזיאון לאירוע פרטי, דבר שההתקוממות כאן לגביו גם לא היתה מידתית: אם נתנה אותה משפחת עשירים 300 אלף דולר, נאמר, עבור השכרת המקום לערב, והכסף הזה המשיך אחר כך להפקת תערוכה במוזיאון, האם זה לא דבר נהדר ומצוין לכולנו, דבר שמועיל לאמנות ולקהל? הרי לא נטען שמוטי עומר שלשל את הכסף לכיסו הפרטי), כדי לסבר את האוזן?

אני רוצה להתייחס לדבריו של איתן לגבי ארוע אוהבים אמנות.
הארוע הזה הוא הארוע הכי פתוח שיש. לא צריך קלילקה/קשרים/חברים/כסף/חסות של בעל הון/ועדת כדי להשתתף. זה ארוע היחיד שבו יש קשר ישיר בין האמן לבין קהל שוחרי האמנות, ללא תווך של מוזיאון/גלריה/אוצר/סוכן. מדוע לפגוע דוקא בו כשהמחאה היא נגד ניצול האמנים ע”י המתווכים השונים? אני חושבת שהדרך הנכונה היא דווקא שימוש בו כדי לשתף במחאה את שוחרי האמנות. מציעה להכין פוסטר/דגל שיתלה בכל סטודיו משתתף ושיתוף הקהל הרחב. קריאה לאמנים לכלול בתוך מאות ההזמנות שיופקו איזשהו איקון או טקסט קצר לגבי המאבק.

לדעתי אחת הבעית הגדולות של המוזאון היא הניהול הצנטרליסטי שלו , הכח היה מרוכז בידי אדם אחד שהוריד פקודות למטה. חשוב שאמנים ואנשי אמנות ישתתפו בניהול המוזאון אבל חשוב עוד יותר שהניהול יהפוך מניהול צנטרליסטי לניהול רשת. הכח יפוזר בין הרבה מאד אנשים.
ואני מסכימה עם הדברים של יורם קופרמניץ בפייס בוק
”
תשובה על שאלה שלא נשאלתי. אני אבוא לדגדג למוזיאון כשתתחילו לעשות סדר ויושר אצלכם באקדמיות ובוועדות הפרסים ובכל הכיבודים שאמנים ורק אמנים לוקחים בהם חלק. החונטות והקליקות והחברים והסכינים זה הרעל הראשוני. מוזיאון זה שטויות, הוא רק משתמש במה שאנחנו עושים אחד לשני. שנתחיל לדבר על דוגמאות? על שלטונות בצלאל? על שלטונות המדרשה? שנדבר על פרס האמן הצעיר ועל פרס ההתפנות? כולכם יודעים על מה מדובר. צר לי. מאוד צר לי”
כח צטרליסטי הוא משחית. ולא משנה אם הוא מופעל ע”י אספנים, בעלי הון פקידים גבוהים או אמנים. סופו להשחית.
לכן צריך ניהול רשת. בלי תערוכות מגלמוניות לאמן אחד עם קטלוג של חמישה ק”ג. אלא תערוכות קצרות וזריזות לעשרות אמנים. שנאצרות ע”י עשרות אוצרים פרילנסרים. ובמקום קטלוגים חיבור לרשת. ויש טכנולוגיות מצוינות של חיבור המוזאון לרשת. ואני בטוחה שיש מומחים למינהל שיכולים ליעץ איך עושים ניהול רשת. וכך גם לנטרל רעה חולה נוספת, הטעם האישי של אוצר העל שמסמן סוג כזה או אחר של אמנות. הכל צריך להיות פתוח, לתת מקום לכל מה שקורה בשטח. אבל באמת לכל מה שקורה בשטח גם אם זה לא בדיוק לטעמו של זה או אחר.

יונתן-לו היית עושה עבודתך נאמנה ויסודית היית מוצא כי דורון סבג הוא בעל תואר מאסטר בתולדות האומנות באוניברסיטת תל אביב ותואר ראשון בפקולטה להנדסה ועוסק 30 שנה בראיון ואיתור כח אדם- נראה לי שמבחינה זו הוא בהחלט ראוי לשבת בוועדה המקצועית לבחירת מנכל למוזיאון.
באשר לאמירתך על התנגדותו לזכויות סוציאליות לעובדי קבלן- שוב לא בדקת. ב-1996 חברת או. אר. אס בראשה הוא עומד וחברת מנפאאור חתמו על הסכם קיבוצי עם ההסתדרות שמאוחר יותר הפך לחוק חברות כח אדם עם אמיר פרץ.
קל מאד לזרוק סיסמאות באוויר אבל כעיתונאי חובה עליך לברר את העובדות בטרם תפרסם שמא תמצא עצמך מוציא דיבה ולשון הרע.

 

תומכת נלהבת, לו היית קוראת את דברי פה ובמאמר הקודם ולא רק רצה לכתוב תגובה, היית רואה בעצמך שמעולם לא פקפקתי בהיכרותו של דורון סבג עם אמנות ובאהבתו לתחום, אלא בניגוד האינטרסים הכרוך בשילוב בין אספנות פרטית להשפעה על מדיניות ציבורית. גם בעניין כוח האדם את מנפנפת באיומי סרק, ולו בדקת היית רואה שאזכור ההתנגדות למתן זכויות סוציאליות מבוסס על דברים שאמר סבג עצמו בראיון כדה מארקר לפני שנתיים או שלוש.