אדריכלות בעידן הפיסול הדיגיטלי

לרגע ההולך ומתקרב מחכים במוזיאון ת”א כבר כמעט עשרים שנה. ב-30 באוקטובר תגיע ההמתנה לקיצה עם פתיחת האגף החדש של המוזיאון, שהקמתו הולכת ונשלמת בימים אלה. נראה שזהו הפרויקט הגדול ביותר שהפיק מנהל המוזיאון הוותיק פרופ’ מוטי עומר. עם תום העבודות יכפיל המוסד את שטחו וכעת, במקביל לעבודת הפועלים שעמלים על התקנות אחרונות של מערכות התאורה, המיזוג, האבטחה וכדומה, מתכנן צוות אוצרי המוזיאון את תערוכות הפתיחה הגדולות שיכללו, בין השאר, תצוגת קבע ראשונה בתולדות המוזיאון שתוקדש לתולדות האמנות הישראלית.

הבניין החדש ייחודי מאד ואינו דומה כלל לשני האגפים הוותיקים. מצדה השמאלי של הקוביה המודרניסטית הלבנה-אפורה והוותיקה, במקום בו שכנה בעבר מסעדת ג’אקומטי, יוצא מסדרון עשוי זכוכית ובטון שצורתו הולכת ונשברת, המסתיים במבנה שנראה כמערכת א-סימטרית ודחוסה של פיאות וזוויות משונות – חתך דיגיטלי שקרם בטון וזכוכית והפך לבניין פיסולי ורב-מפלסי הבולט אפילו על רקע הסביבה האדריכלית הדומיננטית והמגוונת שמקיפה אותו (וכוללת, מלבד המוזיאון הישן, גם את בית אריאלה, תיאטרון הקאמרי, מתחם האופרה ובניין המגורים הגדול ברחוב ברקוביץ).

האגף החדש של מוזיאון תל-אביב. מבט מלפנים.. צילום: אוהד מטלון

האתגר הגדול שעמד בפני מתכנן הבניין, האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן, היה הצורך להכניס למעלה מ-5000 מ”ר של תצוגה מוזיאלית, בנוסף לאלפי מטרים של אולמות, כיתות, מחסנים ושטחים כלליים, למגרש משולש, דחוס ומוקף בבניינים ורחובות מכל עבר. הצעתו של סקוט כהן, ראש המחלקה לאדריכלות בהארווארד, זכתה בתחרות התכנון רבת המשתתפים שנערכה בשנת 2003. מאוחר יותר חבר סקוט כהן לאדריכל הישראלי עמית נמליך, שמפקח על העבודות שהחלו לפני ארבע שנים ועלותן מגיעה ל-45 מיליון דולר. הקמת הבניין המורכב יצרה אתגרים הנדסיים ולוגיסטיים לא פשוטים. בין השאר נדרש צוות הבנייה לתרגם את המודל הדיגיטלי לסדרת לוחות בטון בגדלים ובצורות משתנות, שיחוברו זה לזה ויצרו את המעטפת החיצונית והמורכבת של הבניין. כדי לשמור על דיוק מירבי, הוחלט להקים את מפעל היציקה בשטח עצמו, כך שכל לוח שנוצק הוצב מייד במקומו.

בניגוד למבנה החיצוני, חללי התצוגה הפנימיים שומרים על צורות מלבניות וסטנדרטיות יחסית (גם אם משחקי גבהים וחומרים גרמו לכך שכל גלריה נראית קצת אחרת אפילו כעת, כשהבניין עומד עירום). הגלריות השונות, ולצידן גם ספריה, כיתות לימוד, קפיטריה, מסעדה ואולם כנסים, ממוקמות סביב “מפל האור” – מין ספירלה זוויתית הניצבת במרכז המבנה ומוארת באור השמש החודר דרך תקרת הזכוכית. המפל – מחווה חדה ומשוננת לקווים המעגליים של מוזיאון הגוגנהיים הידוע בניו-יורק – מוקף במעברים ומדרגות שמחברות בין המפלסים השונים, ומרכך מעט את המראה הדחוס שמאפיין את הבניין במבט מבחוץ.

"מפל האור" במרכז הבניין. צילום: אוהד מטלון

בנוסף לתצוגת הקבע של אמנות ישראלית יוצגו לרגל הפתיחה תערוכות של רכישות חדשות מאגפי האמנות הישראלית, הצילום, הרישום וההדפס, שתי תערוכות של המעצבים חנן דה לנגה ויעקב קאופמן, תערוכה אדריכלית הסוקרת את הבניינים השונים ששימשו את המוזיאון מאז נוסד, וכן תערוכת יחיד גדולה של האמן הגרמני אנסלם קיפר.