פריט הולך ונעלם

מונוגרפיות של אמנים וותיקים הן פריט הולך ונעלם. בולמוס יצור הספרים של השנים האחרונות לא השפיע על הז’אנר, הגוזל משאבים רבים וכנראה שלעולם לא יהיה רווחי. לצד סקירה ביוגרפית הפקת מונוגרפיה דורשת מחקר היסטורי מקיף, קיבוץ מאמרים, ראיונות וקטעי עיתונות שנכתבו על עבודתו של האמן במשך עשרות שנים, שיתוף פעולה בין עורכים וחוקרים שונים, ועבודת איסוף, סידור ותיעוד מצולם של היצירות. עלות הפקה שכזו, המודפסת על נייר איכותי וכרוכה בכריכה קשה בד”כ, עשויה להגיע למאות אלפי שקלים, עובדה שהופכת את המוזיאונים הגדולים למוסדות היחידים שמסוגלים להרים פרויקטים כאלו. מכיוון ששני המוזיאונים ממעטים לקחת על עצמם את המשימה (יוצאת מן הכלל היא המונוגרפיה של גרשוני, שערכה וחיברה שרה ברייטברג-סמל ויצאה לא מזמן בהוצאת מוזיאון ת”א, ושבדומה למונוגרפיות רבות היא מקיפה ומרתקת, אך כבדה וגדולה ככרך של האינצקלופדיה העברית ולכן כמעט בלתי אפשרית לקריאה), מונוגרפיות כמעט ואינן רואות אור בישראל בימינו.

שתי יוצאות מן הכלל שהופיעו לאחרונה הן המונוגרפיה של יחזקאל ירדני, שחיברה האוצרת שירלי משולם ויצאה בהוצאה עצמית ובתמיכת מפעל הפיס ומרכז הספר והספריות בישראל, ומונוגרפיה של ראובן ברמן קדים, שיצאה בהוצאת ידיעות אחרונות. בשני המקרים מדובר על אלבומים עבי כרס בכריכה קשה שיצאו ביוזמה פרטית. שניהם מציגים גוף יצירה בן עשרות שנים ובשניהם מופיעות הבעיות המחקריות הנובעות מעבודה מחוץ למסגרת ממסדית כמוזיאון או אקדמיה. זה לא שכל פרסום מוזיאלי או אקדמי מצדיק את ההשקעה בו – רחוק מכך – אולם ברוב המקרים הפרסומים של המוסדות הללו עוברים מסננת מקצועית של קבוצת אנשי צוות מנוסים – עורכים, חוקרים, מנהלים וכיו”ב – המסייעים להרחיב את הדיון במקומות שדרושה הרחבה ולקצרו במקומות הדורשים קיצורים, לנקש עשבים, לגהץ פינות ולנטרל מוקשים. בשתי המונוגרפיות החדשות אין פיקוח והכוונה שכאלו, והתוצאה היא ביוגרפיה מצולמת ולא מונוגרפיה. מצד אחד קשה לבוא בטענות כלפי יוזמות פרטיות שכאלה וכלפי השותפים לעשייה שבמקרים רבים עושים את עבודתם בהתנדבות או בשכר נמוך ומתוך אהבה ואמונה, אך מצד שני הלב נצבט לנוכח העבודה, הרגשות והמשאבים הרבים שהושקעו בסיכומי מפעלי חיים הנותרים מוגבלים.

האלבום “יחזקאל ירדני – כיוונים”, מתעד את עבודותיו של הפסל הוותיק מן השנים 1955-2010. ירדני, יליד בואנוס-איירס 1931, החל את דרכו האמנותית בסטודיו של יחיאל שמי בקיבוץ כברי, ובהמשך למד אצל אמנים כמרסל ינקו, יחזקאל שטרייכמן ועוד. בשנות ה-60 נסע ללונדון, למד בבית הספר לאמנות סנט-מרטינז וחבר לאמני “הפיסול החדש” בעיר, בהנהגת אנתוני קארו. בהשראת קארו פנה ירדני להפשטה וגיבש שפה פיסולית אישית. תחילה יצר פסלים מקורות ברזל ועץ שמצא בסביבה, ומאוחר יותר, כפי שמספר גדעון עפרת המצוטט בספר, עבד גם עם חוטי מתכת וצבע ולא רק עם מאסות של עץ וברזל. בהמשך עסק ירדני בציור מופשט, ומשם עבר לפיסול רך בבדים צבעוניים. מאוחר יותר פנה לאמנות מושגית, וכשחזר לישראל בסוף שנות השבעים לימד בבצלאל ובפקולטה לאדריכלות בטכניון ועסק גם באדריכלות נוף (יחד עם יצחק דנציגר). הוא השתתף בפעולת האמנים הידועה “מצר-מסר”, יצר עבודות במרחבים ציבוריים ובהמשך פנה גם להקמת מיצבים בחללים סגורים. בין לבין נשזרו בעבודותו התייחסויות לנושאים אקולוגיים, ארכיאולוגיים, יהודיים ועוד.

ספרו של ירדני מאופיין במעברים בין תיאורים ביוגרפיים להתפתחויות אמנותיות המתוארות ע”י משולם בקצרה, כשברקע משולבים תצלומי עבודות והסברים קצרים של האמן על עבודתו. העבודות מנותחות בעיקר במושגים פורמליסטיים, מה שמאפשר למחברת להצביע על זיקה, למשל, בין פסלי הבד של ירדני לעבודות בד של אמנים כיוזף בויס, רוברט מוריס וקלאס אולדנבורג, תוך התעלמות מן השינויים המהותיים בין כל אחד מן האמנים. הטון הכללי של הספר דידקטי למדי וחסר תנופה, וחבל שפרויקט מקיף וחד-פעמי שכזה כולל רק סקירות וחסר מאמרים של אוצרים וחוקרים שיתמודדו באופן מעמיק עם יצירתו של אמן שפעל בכמה צמתים מרכזיות באמנות המחצית השנייה של המאה העשרים. יחד עם זאת ראוי לציין לטובה את הפרק האחרון, העוסק בירדני כאיש חינוך ולצד תיאור פועלו ותפיסותיו בנושא כולל גם טקסטים קצרים של תלמידי עבר (רבים מהם אמנים פעילים גם בהווה), המספרים על האיש ועבודתו.

יחזקאל ירדני – כיוונים
עבודות מהשנים 1955-2010
מחברת: שירלי משולם
הוצאה פרטית

גם “אמנות גיאומטרית – הסוד הנסתר של הטבע” הוא אלבום הסוקר קרוב ל-60 שנות יצירה, הפעם של ראובן ברמן קדים, היוצר אמנות ששואבת השראה מגיאומטריה ופיסיקה, אדריכלות ואמנות איסלמית, והפשטה והומניזם רנסנסי. לעיתים הוא מסודר לעילא ולעיתים הסדר שלו נראה כאוטי, גם אם אפילו הכאוס – אצלו ובכלל – ניתן להסבר מדעי.

ברמן קדים נולד בפילדלפיה בשנת 1929. הוא עלה לישראל ולמד בבצלאל בשנות החמישים, בהמשך התגורר במקסיקו, חזר לישראל, שימש כמבקר אמנות בג’רוזלם פוסט ובידיעות אחרונות, ובדומה לירדני לימד גם הוא בטכניון ובבצלאל. את השם קדים הוסיף לשמו בגיל מאוחר ובמחווה כנענית משהו, ובסקירה הביוגרפית בספר, שנראה שנכתבה על ידו, הוא מציין כי שתי בנותיו נישאו לתלמידיו לשעבר. האמנות שלו חסרת קשרי משפחה מקומיים, וזו כשלעצמה תופעה מעניינת.

“הפרויקט של ברמן קדים”, כותב האוצר ומנהל מוזיאון ת”א לשעבר מארק שפס (שבשנת 2004 אצר במוזיאון תערוכת יחיד גדולה של האמן), “מבקש להצביע על שורה של קשרים עמוקים: בין האמנות למדע, בין התרבות לטבע, בין האמנות לחיים, בין המקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס, בין הדו-מימד לתלת-מימד, בין המספרים לצורות, בין הצורות לצבע, בין האמנות לחברה, בין העבר להווה, בין הפרט לשלם”. בדומה לטקסט הזה, גם יתר הטקסטים בספר מותחים עד הקצה את רף הסבלנות לחיבורי מיסטיקה, מדע ואמנות הנעים בין החסר משמעות למובן מאליו, ועושים זאת בסגנון רווי פאתוס החלטי. אך למרבה השמחה אין הרבה טקסטים בספר, וכך מה שמהווה חיסרון בספר על ירדני, הופך בספרו של ברמן קדים דווקא ליתרון המעניק קדימות לעבודות הרבות שמוצגות בו. באמצעות סקירה כרונולוגית ורפרודוקציות של ציורים והדפסות מחשב באיכות גבוהה, פורשות העבודות את תפיסת עולמו האסתטית והפילוסופית של האמן טוב יותר מכל הטקסטים שבנמצא.

ראובן ברמן קדים – אמנות גיאומטרית: הסדר הנסתר של הטבע
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד