הקוד של הארווי

פרופ’ דיוויד הארווי הוא אחד החוקרים המשפיעים במדעי החברה. מחקריו נוטים לחמוק ממגוון המשבצות האקדמיות המקובלות ולזלוג בין גיאוגרפיה, כלכלה, אנתרופולוגיה וההיסטוריה של הרעיונות. בהכשרתו כגיאוגרף, הארווי הוא ממקדמיי מחקר ה”מטריאליזם הגיאוגרפי”: מתודה החוקרת התפתחויות ושינויים גיאוגרפיים באמצעות דיאלקטיקה מטריאליסטית.

יותר מכל הארווי הוא מרקסיסט, לפחות במובן שהוא קורא את ההגות המרקסיסטית ומרצה עליה בשלושים השנה האחרונות. מאז 1970 מעביר הארווי בעקביות שני סמינרים בשנה בהם קוראים, מכריכה לכריכה, את הקפיטל על שלושת כרכיו. לאחרונה, עם פרסום ספרו “Reading Capital” אף הועלה לרשת תיעוד וידאו של סמינר שלם מסוג זה.
The Enigma of Capital, ספרו האחרון של הארווי, הוא המשך ישיר של פועלו רב השנים המהווה בו בזמן תגובה ישירה למשבר הכלכלי הנוכחי. מטרתו פשוטה: הוא שואף להסביר את הדרך בה זורם הון (capital) דרך עורקי הכלכלה הקפיטליסטית. במילים אחרות, אם ההון שקול לדם הזורם דרך עורקי הגוף הפוליטי של כל אותם חברות “קפיטליסטיות”, אזי בכדי להבין את כשליהם ומשבריהם של חברות אלו יש להגיע ראשית להבנה של אופן זרימתו וסיבות מעצוריו של דם-חיים משונה זה.

דמיאן הירסט - For the Love of God. גולגולת מצופה יהלומים

לכאורה, זה מה שכלכלנים אמורים לעשות, מה שאלפי סטודנטים חרוצים ומבטיחים לכלכלה לומדים לעשות ומה שפקחים ופוליטיקאים אמורים לדאוג שבאמת ייעשה. הרי זרימתו של דם זה היא שמבטיחה את תזונתנו, ביתנו, הפנסיה שלנו והשכלת ילדנו. אך הבעיה, לטענת הארווי, היא שהם כלל לא עסוקים בשאלה אנטומית בסיסית זו. במה הם עסוקים? כמובן שהם עסוקים בלהרוויח כסף, או בלייצר נוסחאות מתמטיות שיאפשרו לכסף להרוויח יותר כסף. ואז, יום בהיר אחד, מגיע המשבר. הארווי פותח את ספרו באנקדוטה: בעקבות המשבר זימנה מלכת אנגליה שורה של כלכלנים בכירים. השאלה שהפנתה אליהם הייתה פשוטה: “מדוע לא צפיתם את המשבר?” לאחר מחקר ממושך ומעמיק כל שיכלו לומר זה שהם פישלו. לדבריהם כלכלנים ופוליטיקאים ברחבי העולם לקו “בחסך של דמיון” ונקלעו אל תוך “פסיכולוגיה של הכחשה”. “גאוני הכלכלה” חשבו שמצאו דרכים לפרוש ולפזר סיכונים ברחבי השווקים, ובכך, לדבריהם, שילבו “משאלת לב עם היבריס”. מעבר לכך, הבעיה העיקרית עליה הצביעו הכלכלנים המלכותיים היא שעל אף שהיה מאמץ כללי לפקח על סיכונים נקודתיים, אף אחד לא הפנה את תשומת לבו לתמונה הגדולה, לסיכוני המערכת כולה.

אם כן, מהו קפיטליזם וכיצד זורם דם-חיים זה דרך עורקיו? ראשית, מתברר שהקפיטליזם אינו דבר אלא תהליך. בקצרה, עונה הארווי, קפיטליזם הוא התהליך בו כסף יוצא לחפש עוד כסף.
העיקרון הבסיסי די פשוט. הקפיטליסט מתחיל עם סכום כסף מסוים. לאחר שהוא בוחר מבנה ארגוני הוא יוצא אל השוק ורוכש כוח עבודה ואמצעי ייצור שונים. במהלך השילוב בין השניים – תהליך העבודה – מופק המוצר. מוצר זה מוצא אל השוק ונסחר ברווח. לאחר מכן סכום מסוים מהרווח מושקע על ידי הקפיטליסט שוב באותה הצורה אך באופן מורחב שמייצר, בהתאמה, רווח נאה אף יותר. תופעות רבות יכולות להפריע לתהליך זה. הון דורש זרימה חלקה בכדי להמשיך לתפוח או לצמוח. כל הפרעה או האטה בזרימתו עלולה להפחית מערך ההון הראשוני שהושקע ולסכנו, ואילו האצה של התהליך יכולה להוביל לגידול ברווחים. והנה כבר בשלב זה ניתן להצביע על שלושה מאפיינים של הון: הוא מחפש עוד הון, הוא ממהר והוא שונא גבולות והגבלות. על הקפיטליסט לחפש בכל פעם השקעה שתניב לו צמיחה מספקת, זאת בכדי לא להיעלם מול התחרות ובכדי לצבור כוח נוסף.

מאפיינים אלו כבר מאפשרים לנו לשרטט בגסות ובקצרה את הבעיה העיקרית שהארווי מוצא בתהליך הקפיטליסטי, כמו גם את הסיבה למשבריו. הקפיטליסט חושק בצמיחה (קיים קונצנזוס בעיתונות הכלכלית שמשק בריא צומח בסדר גודל של 3% בשנה), אך צמיחה דורשת השקעה רווחית: יש למצוא היכן ניתן לכלות את אותו הון עודף אשר נצבר מהרווח של אתמול ולדאוג שגם הפעילות הזו תהיה רווחית. באוטופיה הקפיטליסטית המשק פשוט ממשיך לצמוח בקצב קבוע של 3% בשנה, ובהתאמה כל שנה הקפיטליסט מוצא בקלות היכן להשקיע את ההון העודף שצבר וכך לצמוח, לייצר עודף נוסף.

באופן זה כסף נע ונד, לעד מחפש שווקים חדשים אליהם יוכל לחדור ומהם יצליח לייצר כסף נוסף: סין, הודו, דרום אמריקה. אך אפשר ש(לצערנו) זוהי אוטופיה. לו ימשיך השוק העולמי לצמוח בקצב של 3% בשנה, שוויו בשנת 2030 יהיה מעל 100 טריליון דולר (אני אפילו לא יודע מה המספר הזה אומר) מה שאומר שבכל שנה יצטרכו למצוא הזדמנויות רווחיות ל-3 טריליון דולר!
כפי שמדגים הארווי, בעבר הרחוק, כשהקפיטליזם היה בחיתוליו וחלש על אזורים מצומצמים, היה קל לדמיין צמיחה אינסופית של 3%. כיום הוא כולל את כל אירופה, אמריקה ורוב אסיה, כלומר יש למצוא תכלית רווחית לכמות אדירה של הון. כפי שהבדיחה אומרת: איך קוראים לאדם המאמין בצמיחה אינסופית בעולם סופי? כלכלן.

הצמיחה האינסופית לה מייחלים כולם נתקלת במכשולים רבים: כשלי שוק, כשלים סביבתיים, כשלי רווחיות וכשלים מרחביים. למעשה, כבר כיום, פחות ופחות הון מושקע בייצור מפני שמאז שנות השמונים חלה מגמת ירידה ברווחיותו. בהתאמה, יותר הון מושקע כיום בספקולציות על ערכי נכסים. הנזילות שהתקיימה טרם המשבר הייתה אשליה בלבד, תוצר של מדיניות מינוף ענפה. בנקים הלוו, וקרוב לוודאי עדיין מלווים, בערך פי 3 מפקדונותיהם. בנקים אף מלווים לבנקים, וכאשר זרימת ההון נעצרת על ידי אחד מהכשלים הללו נוצר משבר. המשבר, כפי שהארווי כותב, הוא הרציונליזטור של מערכת אי-רציונאלית.

המסקנה שמתקבלת מכל זה היא שמשבר הוא יסוד אינהרנטי לשיטה הקפיטליסטית. מעבר לכך, צמיחה – עקרון העל של המשק הקפיטליסטי – אינה יכולה להמשך לנצח. לו תמשיך הצמיחה יהיה זה, בין השאר, אסון אקולוגי, שבמידה רבה כבר מתרחש. כלומר, הבעיה שהובילה למשבר היא מערכתית ולא נקודתית. משבר הסאב-פריים הוא סימפטום בלבד של  חולי עמוק ומשמעותי יותר. כלכלני המלכה צדקו, אף אחד לא טרח להסתכל על התמונה הגדולה.

הפרק האחרון בספר מוקדש לשאלתו האלמותית של לנין “מה ניתן לעשות?” what is to be done? בצירוף השאלה, “מי יעשה זאת”? זהו פרק מעורר השראה אך הוא נותר מעט מוגבל מהסיבה הפשוטה שהארווי אינו נביא, ולחלופין גם אינו לנין. רק תנועה המונית תוכל לגרום לשינוי אמיתי, וכל שהארווי יכול לעשות הוא להפציר בה ללמוד משגיאות העבר. אך  בהאירו את חשכת המנגנון הקפיטליסטי ובקריאתו לפעולה, הוא מרים תרומה חשובה לכל שינוי עתידי. הארווי יוצא בספרו למסע להבנה רחבת היקף של הקפיטליזם. תקוותו היא שהבנה זו תעזור לנו להבין מה יש לעשות וכיצד לעצור את הכוחות ההרסניים הגלומים בשיטה זו.

עכשיו לעניינו

למה אני כותב על הספר הזה בערב-רב? האם שלחתי את הטקסט הזה בטעות ליונתן אמיר במקום לנחמיה שטרסלר? ראשית, הספר הזה חשוב בעיני לכל אדם החיי תחת תנאים קפיטליסטים. מעבר לכך, השילוב שקיים לדעתי בעולם האמנות בין פוטנציאל אמנציפטורי וביקורתי יוצא דופן מחד, ותחושת בועתיות וניתוק מאידך, הם שגרמו לי לרצות לדחוק בחברי קהילת האמנות לקרוא את הספר הזה. עולם האמנות נארג אט אט אל תוך ההיגיון הקפיטליסטי. שוק האמנות הוא אחד משווקי הנכסים הספקולטיביים אליהם זורם לאחרונה כסף רב בעקבות רווחיות דועכת של תהליכי הייצור. לשינויים אלו השפעה מכרעת על אופי האמנות הנוצרת והדיון הנערך. בישראל תהליך זה קיצוני אף יותר. הביביזציה של הכלכלה הישראלית מאז שנות התשעים לא פסחה על עולם אמנות ומוסדותיו. חדירת השוק אל עולם האמנות בארץ הייתה מואצת, והמעבר מכלכלת החליפין של רפי לביא ליריד צבע טרי התרחשה כמחטף. כל אדם המאמין באמנות כנושאת ערך חברתי-פוליטי וביקורתי צריך לשאול עצמו כיצד ידאג שאמנות תהיה חלק מתהליך שינוי השיטה הקפיטליסטית הרת האסון, ולא אחד ממגניה ומשמריה.

לינק למכתב הכלכלנים
David Harvey (2010), The Enigma of Capital. London, Profile Books. p 40
Ibid, 27
Ibid, 28-30