שירת הפלייליסט – הערה בעקבות יריד צבע טרי

66 אמנים עצמאיים ו-28 גלריות משתתפות ביריד האמנות “צבע טרי 3″, שנפתח אמש בחלל המשופץ של מחסן 1 בנמל יפו. האמנים העצמאיים מציגים ב”חממת האמנים” בקומתו הראשונה של המבנה והגלריות בקומה השנייה, ומה שבולט יותר מכל בין שלל העבודות, הטובות יותר וטובות פחות כפי שקורה בכל יריד, הוא השילוב בין רמה מקצועית גבוהה מאד לקונפורמיזם מוחלט. פעם הצללית נראית כך ופעם כך, פעם בני המשפחה מצויירים באירוע ופעם הם מצולמים בחדר המגורים, והכל מוגש בעטיפה מהוקצעת ומשומנת לעילא, בלי טעויות, בלי התמהמהויות ובלי קצוות פרומים. הגלגלציזציה של האמנות המוצגת במתחם תובענית ובולטת עד כדי כך, שקשה למצוא הבדלים משמעותיים (או הבדלים בכלל), בין העבודות המוצגות בכל אחת מן הקומות. אני מוכן להתערב על כך שלו מישהו יתגנב ויחליף את שלטי השמות המודבקים בקומה הראשונה באלו שמודבקים בקומה שנייה, איש מלבד קומץ עכברי סצנה לא ישים לב שאמני הגלריות ואמני החממה התחלפו להם בן לילה, עובדה שמעניקה משמעות אירונית משהו לכותרת “אמנים עצמאיים”.

בפתח קטלוג “צבע טרי 3” טוען האוצר אורי דסאו, חבר בוועדת הקבלה של היריד, כי בימינו לא ניתן יותר לאפיין זרם אמנותי השולט בכיפה, וכי “אי אפשר לצמצם את האמנות של העת האחרונה רק להיבט אחד שלה”. צריך להיות פורמליסט מוחלט או לכל הפחות חסר מודעות עצמית כדי להכשיר פס ייצור אמנותי ואז לטעון באמונה שאין פס ייצור כזה. צבע טרי הוא תופעת הלוואי המקומית המרכזית של האיזם הגדול ביותר של תקופתנו, איזם גדול ומפתה עד כדי כך שכל האיזמים הקטנים שנהגו להילחם זה בזה בחורמה הניחו למלחמות הערכיות והצטופפו כולם כמעט ללא יוצא מן הכלל תחת ערך אחד – ערך הדולר. אולם האמת היא שגם אם קל לתקוף את צבע טרי, היריד לא מחדש דבר בנושא זה. לכל היותר הוא מחצין את מה שכבר היה שם קודם, וזו ההקבלה בין אמנות לכל מוצר צריכה אחר, ויהא זה דיאודורנט חדש, זוג גרביים, צמיג לאוטו או ארון מטבח. מדובר בהקבלה מסוכנת ומרגיזה מאד, ובמיוחד כשהיא עולה מן ההסברים שמשמיעים האמנים עצמם. מאמנות, כך נדמה לי, אנחנו מצפים ליותר מכפי שאנו מצפים מארון מטבח – יפה, משוכלל ואיכותי ככל שלא יהיה – כשם שמספרות אנחנו מצפים ליותר מכפי שאנו מצפים מספר טלפונים או מספר טיסות.

בשנה שעברה כתבה הציירת מאשה זוסמן במארב כי יריד צבע טרי “רק משכלל, במקצוענות, יעילות, רוח טובה ובתוספת פילנתרופיה אופנתית, את מנגנון המסחר והנהנתנות. הכל בחבילה אחת – מכירות, גרפיטי בהזמנה, סדנת קעקוע, הרצאה על רפי לביא ופרויקטים הומניטריים למען הקהילה. סופרמרקט לתרבות עם תוספת של מודעות חברתית מדומה”. מאשה צודקת, אולם צבע טרי אינו האחראי הבלעדי להזניית האמנות. לא הוא ולא הגלריות המסחריות שמכירת עבודות היא תפקידן העיקרי. אם כבר, היריד והגלריות אחראים להזניית האמנים, שבוודאי התייצבו במתחם הנמל בערב הפתיחה כשהם נרגשים וסמוקי לחיים כחתני בר-מצווה. מי שאחראי להזניית האמנות עצמה הם אלו שמוכנים להציג את עבודותיהם במסדר של סרדינים, אלו שמקבלים בהכנעה תנאי תצוגה הגורמים גם לעבודות הטובות ביותר להיטמע בהמון כאחרון השירים בפלייליסט, אלו שדוחים כל עמדה של ספק, חשדנות, התנגדות או ראייה אחרת של העולם, ובעבור חופן שטרות מוכנים לוותר על כל ניואנס, כל עידון וכל טיפת מחשבה שהשקיעו ביצירתם שלהם, לצמצמה ולהתייחס אליה כאל מוצר צריכה בלבד – x משיחות מכחול תמורת y שקלים חדשים. מי שאחראים אם כן להזניית האמנות הם לא רק הגלריסטים, האספנים, האוצרים ו”יועצי האמנות”, מארגני היריד והמבקרים, אלא בראש ובראשונה האמנים עצמם.

16 תגובות על שירת הפלייליסט – הערה בעקבות יריד צבע טרי

אסוציאציה מס’ 1. לא מצאתי ביוטיוב, רק מילים
http://www.mp3music.co.il/lyrics/2268.html

קופי פייסט. לא על כל דבר יש מה להגיד. לא ממש טרי, לא חינני במיוחד וממש לא אטרקטיבי,אני קצת אוכלת את הלב שהסכמתי להראות שם עבודות חדשות,שאמורות לגעת ללב בגיבוב הצפוף. אבל עם כל הפרסמת והכרסמת, צריך לא לשכוח שהבעיה המרכזית היא באלטרנטיבות,קרי במוזיאונים הציבורים,בעלאק ביאנלות הציבוריות .בזה שמוזיאון תלאביב ביום שהוא לא מחלק פרסים,שאז הוא דווקא נראה במיטבו, מצי… See Moreג רב השנה דברים שהיו משתלבים נפלא ביריד המסחרי הדי מעפאן שהבעיה המרכזית שלו היא לא הכסף אלה הצפיפות חוסר החן חוסר הטעם וכפועל יוצא תחושת חוסר הטריות הבוטה. כולנו סתמנו לגבי הרמה של ארטיאלוי האחרון במגדלי הצמרת. שהראה עבודות שכבר הוראו ברובן

האם האמנים עומדים לביקורת על הבחירה הפוליטית או על התוכן?

לא לכל עבודה יש הרבה ניואנסים. למרות שמעולם לא הייתי בירידי צבע טרי אני משערת שיש הרבה אמנים שהעבודות שלהם לא פחות ראוותניות מהיריד ודווקא משתלבות יופי ואפילו פורחות בסביבה צפופה, משומנת ותחרותית שכזו.

הנה שאלה מבנית: האם ה’אמנות’ היא אחד ואז כל אמן אחראי וערב לתדמיתו של מושג ה”אמנות”, או שלכל אמן יש יחידת ‘אמנות’ באחריותו ואז הוא לכל היותר יכול להזנות את האמנות והעשייה שלו עצמו?

(אגב, יש בעיה בעימוד של הטקסט וכותרת המשנה בורחת החוצה)

פייר ברודיה הגדיר את המושג “שדה” – “זירה של כוח – יש בו שולטים ונשלטים, יש בו יחסים מתמידים, מתמשכים, של חוסר שוויון ששוררים בתוך המרחב הזה – שהוא גם שדה קרב לשימור או לשינוי יחסי הכוחות הללו”

האמנים, מעבר לצורך להתבטא (ועם כל הציניות, לדעתי קיים אצל רבים), מבינים כי חלק מהאמנות הינה החשיפה. מרסל דושאן אמר כי האירוע האומנותי הוא במפגש עם הקהל. לגיטימי הצורך בקבלת אישור לאמירה. לגיטימי גם הצורך להתפרנס, ואם אפשר – מהאמנות. את הצורך הזה מנצלים שאר השחקנים, ובמיוחד היום, שבו הנגישות לאמנות רבה כל כך.

אולם כלי ההצגה לא השתנו. עדיין הצגה נכונה הינה בגלריה או במוזיאון, ובטח בגלריה “טובה”.

אם בוחנים את יכולת ההצגה, נוצרים כלים אלטרנטיביים, מאתרים של אמנים ועד גלריות שיתופיות.

לטעמי זו מגמה שלאורך זמן (ובאמנות התהליכים אינם דווקא קצרים) יווצרו כלי הצגה חדשים שיאפשרו לאמנים להגיע לקהלם שלא דרך הממסד.

כמו בתהליכים אחרים בהסטוריה, בועה סופה להתנפץ.

גם בלי בורדייה, לא מתלהבת מהאשמת הקורבן (האמן)

מי שגורם להזנית האמנות הם קודם כל מוסדות הלימוד שקולטים מידי שנה מאות סטודנטים לאו דוקא מוכשרים ומייצרים מידי שנה מאות אמנים רעבים, שכדי להתפרנס נאלצים לרדת לכביש ומה לעשות לייצר אמנות מסחרית יותר קל לאמן מלעבוד בכל עבודת פרנסה אחרת. ולעיתים היריד אף מקדם אותו כאמן ואולי אז יוכל להיות פחות מסחרי. לאחרונה קראתי על אמנית מוכשרת ומוערכת שנאלצה בעצב רב לחזור לעבוד בהייטק כי אינה מוכרת. המדינה אשמה כי לא תומכת במוסדות הלימוד ובטח יש עוד אשמים.
אבל יותר קל מאשר לחפש אשמים ולדאוג לחתרנות יתר שמזינה היטב את האגו אבל לא את הכיס, להציג ביריד צבע טרי, להתפרנס קצת, להבטיח לפחות את השנה שאחרי, ואז לעשות בכיף את מה שבאמת רוצים לא?! 🙂

לחלק מהאמנים הצעירים יש רצון אדיר להיות חלק מהקונצזוס. זה מאוד עצֿוב. אמנות כדרך חיים ורעיון לא מעניינת אותם. לא מעניין אותם לשבור את המסגרת אלא להפך הם מתחננים להיות בתוכה, אלוהים ישמור.ֿ
ואם היא כן, איך יכול להיות שרוב גדול של האמנים שמציגים בסלון הדחויים, (כן כן שם נורא ויוזמה נהדרת) הם בעיקר דודות (סליחה על הביטוי) שעוסקות באמנות כתחביב, איך יכול להיות שיוזמה כזו נהדרת, מעניינת חצופה וניסיונית, לא גרפה אליה יותר אמנים מעולים ? (ויש שם כמה) התשובה שלי, כל הקונספט מעורר דחייה והדחייה היא של ה”אמן” כלפי עצמו, שלא בטוח בעצמו, שצריך את צבע טרי, את אישורו לאיכותו או התאמתו. נדהמתי מכמות הנשים בגיל 60 שקפצו על היוזמה בלי לפחד, ונדהמתי עוד יותר כמה האמנים שאמורים לבעוט , מדלגים על ההזדמנות להציג, להיות, לתת אלטרנטיבה, והסלון היא תערוכה בעייתית לחלוטין אך היא מלכתחילה לא באה לאצור, לבחור, לחשוב על, אלא לבדוק לשאול, ולכן בין עבודות נוראיות ללא ספק, יש פנינה פה ושם, וזה שווה הרבה יותר מחללים מפונפנים וסחלבים באגרטלים

יעל, לא הגשתי עבודות לצבע טרי, לא מסיבות אידיאולוגיות עמוקות, זו פשוט מסגרת שלא מתאימה לאופי העבודות שלי. אני לא דחויה לכן גם לא אציג ביריד הדחויים. יריד הדחויים אם כבר רק מאשר את התלות, אם צבע טרי דחו אותך זו התווית תחתה אתה פועל: “דחוי”, לגישה זו בכל מקרה הם המאשרים או לא מאשרים עבורך את זכות קיומך כאמן. אני לא צריכה יריד דחויים כדי ליצור. גם לא כדי להציג. יש לי כושר שיפוט וחוש ביקורת משלי אני לא צריכה שצבע טרי או שקלים חדשים יגידו לי מיהו אמן ראוי או מי אני ומה אני שווה.

עכשיו, למה כולכם אומרים שאין אלטרנטיבה? בטח שיש. יש מלא אלטרנטיבות. יותר מזה, לדעתי אף פעם בהיסטוריה לא היו כל כך הרבה אלטרנטיבות. יש מאסה אדירה של ערבי תרבות עצמאיים, מגזינים בהוצאה עצמית, בלוגים מרתקים, קבוצות אמנים שמציגות אמנות בחללים מאולתרים יותר או מאולתרים פחות. יש מאסה אדירה של אנשים חכמים ומוכשרים שכותבים וחושבים ויוצרים ומאתגרים את סביבתם בלי הפסקה ובלי שום תגמול כלכלי והם חדורי מוטיבציה וחלקם אפילו יוצאים בסופי שבוע לרקוד לצלילי מוזיקה צוענית.

איזו אלטרנטיבה אתם מחפשים שאין? האם אתם רוצים משהו גדול, נוצץ, ראוותני, מתוקשר, מתגמל כלכלית וכיוב’ שאינו מונע משיקולים כלכליים?

אני חייבת לציין שאין לי מושג למה שאמנים לא ירצו להיות חלק מקונצנזוס. אני לא חושבת שיש תחום אחר שכל כך מקשים וביקורתיים על הרצון שיקבלו אותך, על הרצון להתפרנס מזה, ולהתקבל בכבוד.
אמנים צריכים לעשות אמנות, ורצוי שאמנות טובה. אפשר לדבר על חדשנות, על רעננות, אבל לא על הרצון הכל כך בסיסי להציג, לקבל הכרה, מעמד, וגם כסף (=אוכל, שכ”ד, סטודיו, חומרים, מחייה).
כיוון שלעומת מוזיקה למשל אין הפרדה בין “אמנות פופולרית” לבין “אמנות אלטרנטיבית”, כל האמנות היא אלטרנטיבית. את האמנות הפופולרית אפשר אולי לייחס לעיצוב. סצינת האמנות בפירוש איננה “פופולרית”.

אמנים צריכים את צבע טרי כי אין להם מושג ירוק מה עושים ביום שמסיימים בית ספר לאמנות (במידה והם סיימו כזה), כמו שבשיעור אזרחות לא מלמדים מה זה מס הכנסה וביטוח לאומי, כך לא לומדים בבתי הספר לאמנות בארץ איך מגישים הצעות, איך מתמחרים עבודות, מה האופציות ודרכי הפעולה שיכולים לשמש אותם בעתיד. אפשר מכאן לדבר על ה”חינוך להיות שכיר”, כי לא מקבלים כלים להיות עצמאי, אך זה כבר דיון מורחב יותר.

שאלה לי אליך מר אמיר: איך זה לעבוד בעתון הימני והמגעיל ישראל היום ?
אתה מאמין באידאולוגיה של העיתון שאתה כותב בו?
כל השאר שטויות .

רקפת וינער:גם אני מצטער שאת מציגה ביריד הזה.
ללא ספק גם לך יש תרומה ,צנועה אמנם, באיכותו הבינונית-ירודה.
ממש “טרוריסטית” את .איך התחרעת על הקטלוג של נחום טבת אה …

כנ”ל לגבי רשף, מהעבודות הפחות טובות אפילו במתחמון הקטן שלה

ויכוח קשה לפתרון
אני אישית מנסה להיות משוחררת ממכירה אבל כתוצאה מזה עסוקה בהוראה. מעריצה אמנים שמנסים גם לתת ביטוי לעצמם ומסוגלים להענות לדרישות השוק. נדמה לי שאין פתרון ואמן/אמנית לפי אופיו/ה ינהג.