אמנות הציות והמרד

בספטמבר 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, טיילו ארבעה נערים בדרום מערב צרפת עם כלבם, כשלפתע גילו כניסה למערכת מערות עתיקות הידועות היום בשם מערות לאסקו. קירותיהן של המערות מכוסים בציורים צבעוניים של כ-2,000 דמויות, בעיקר בעלי חיים, שלפי המומחים גילם כ-16 אלף שנים.

ג'ובאני בליני - אישה עם ראי, 1515

האמנות הפלסטית מלווה אם כן את בני האדם משחר ההיסטוריה. אך מהו תפקידה? בשאלה זו עסקו פילוסופים והוגים רבים, לפחות מאז ימי אפלטון ועד ימינו, אך להסכמה לא הגיעו. מקצתם ראו בה סכנה לתבונה ולרציונליות; אחרים שיבחו את ההרמוניה הפנימית והחיצונית שהיא עשויה להנחיל; לבסוף היו כאלה שהגדירו אותה כסוכנות אוטונומית המנותקת מהעשייה החברתית והפוליטית.
ספרה של לאה דובב, “אמנות בשדות הכוח” (שמהדורה ראשונה, וצנועה יותר, שלו הופיעה באותה הוצאה לאור ב-2000), מנסה אף הוא להבין את תפקידה של האמנות, אך לא באמצעות פיתוחה של תיאוריה מופשטת כלשהי, אלא מבעד לקריאה קפדנית ומדוקדקת ב-38 יצירות אמנות – כמעט כולן ציורים מתקופת הרנסנס והבארוק – שהעתקים צבעוניים שלהן, רובם באיכות טובה, מופיעים כנספח בסוף הספר. המחברת קוראת אפוא בעבודות באופן שמשפיע מיד על קוראי הספר: אלה מוצאים עצמם עד מהרה נתונים בחוויה של דפדוף מתמיד, של מעבר דו-סטרי בין המלה לבין הדימוי – מעין פעולה של אימון חזותי ולשוני. המחברת נמנעת אמנם מתיאוריה כללית וגורפת על האמנות, אך הימנעות זו אינה עושה את עינה ולשונה לתמימות. להיפך. בהקדמה ובאחרית הדבר לספר היא ממקמת את עצמה במה שמכונה “היסטוריה חדשה של האמנות”. מטרתה המוצהרת היא לעבור מהשאלה, העולה תדיר אצל הצופים התמימים – “מה האמנות אומרת?”, לעבר השאלה המתוחכמת יותר: “איך האמנות פועלת?” באופן זה היא מבקשת להימנע ממלכודת הניסיון והיומרה להבין את “כוונת המחבר”, לטובת הפרישה של כר עשיר ופורה הרבה יותר, הלא הוא מרחבם של שדות הכוח המשפיעים על האמנות ושבהם כל אמן וכל אמנות נתונים מעצם פעולתם בעולם.

נדמה שבמרוצת המאה ה-20 כבר התרגלנו לחשיפת מנגנוני הכוח האופפים כל תחום ותחום בחברה ובתרבות, אך כוחו של הספר אינו בחשיפת המנגנונים, אלא במהלך הפרשני הכפול שהוא מציע: מצד אחד הוא מראה כיצד יצירות האמנות השונות לכודות בשדות כוח שונים: מלכים, פטרונים, אצילים, כוהני דת, אינטלקטואלים, גברים – כל אלה הכתיבו לאמנים נקודת מבט ומערך דימויים שהיו המאגר הבסיסי, מעין אוצר מלים שממנו הורכבה כל תמונה. אך מצד שני, ובאופן בלתי נפרד, המחברת מראה כיצד כל אחת מהתמונות שהיא מנתחת מחבלת באופן כזה או אחר במארג הכוחות שבו היא נתונה. זהו מובנה של “היסטוריה קטנה של ציות ומרד”, כותרת המשנה של הספר, המצביעה על האמנות כשילוב של שמרנות ומהפכנות, קבלת דין והתקוממות. לטענת המחברת, מנגנוני הכוח מקיפים את האמנות, מכתיבים לה דרכי הבעה ופעולה, אך גם מאפשרים לה, או אף מחייבים אותה, לחרוג מהם, למרוד בהם, ולו רק כדי לתוקפם – בתוך האמנות ומחוצה לה.

הספר מחולק לארבעה פרקים המשמשים כארבעה עוגנים של כוח: דיוקנאות של ריבונים (שליטה פוליטית); תמונות העוסקות בעושר ודלות (שליטה כלכלית); דימויים של נשיות הנתונה בסד גברי (שליטה מגדרית); ולבסוף תבונה וריבונות עצמית (שליטה עצמית). בכל אחד מהפרקים לוקחת אותנו המחברת, במיומנות מעוררת השתאות, למסע של חידוד ההתבוננות, מסע הנערך בראש וראשונה באמצעות פענוח הצפנים השונים שהציירים השתילו כמבלי משים בתמונותיהם. כל צופן שכזה מבטא סייג, פקפוק, מרחק מהנורמות השולטות, נורמות שלכאורה מקבלות אישור ואפילו מקודשות בחזית התמונה: טבעת עלומה, כתובת נסתרת, שנץ קטנטן, פרי מקולף, כד שבור; אך גם פרספקטיבה, נקודת מגוז וקומפוזיציה – על כל אלה עיננו הבלתי מיומנת עלולה לעבור בשתיקה, בראותה רק את התוכן הגלוי והמובן מאליו של התמונה, תוך החמצת הקרב הסמוי המתחולל בתוכה: הקרב בין אישור הקיים לבין הביקורת עליו.

מבחינה זו לאה דובב אינה חורגת מההיסטוריה החדשה של האמנות, שאינה מסתפקת בפני השטח של התמונה ובוחנת בספקנות אותה ואת הנסיבות האופפות אותה. אולם היא חורגת ממנה בממד אחר: ממד האהבה והתשוקה. כך, כשהיא מנתחת את סוגת “הטבע הדומם”, היא אומרת: “בעין אוהבת וחשדנית בוחנת סוגה זו את יחסי הרוח והחומר באמצעות הבחירה והעריכה של אובייקטים”. הצייר הוא אוהב וחשדן: הוא משתוקק למושאים שהוא מצייר, אך גם מפקפק בהם; הוא מציית להם ומורד בהם גם יחד, באמצעים שונים ומשונים שהספר אינו נלאה מלפרט. אולם ניכר בספר שהממד הרגשי הזה, המתייסר באהבתו, אינו נותר נחלת האמנים בלבד, אלא גם מחלחל לתוך דברי המחברת עצמם, ומבעדם אל עבר הקוראים, המוצאים עצמם נמשכים בכבלי תשוקה לעבר הדימויים, מתקרבים אליהם, ולפתע מתרחקים באחת, וכך לסירוגין. באופן זה, וכמו מבין השורות, מצליחה המחברת לפתח תיאוריה שכלית ורגשית גם יחד על האמנות הפלסטית, ואף רומזת שזה ייחודה של אמנות הציור, ייחודן של התמונות: “מכיוון שהן מסוגלות להציג את מושאי הרצון בכל חמדתם, הן מסוגלות גם לפקפק באושר החסינות לכל תשוקה”.
היכולת להציג ולהעלות מושא של תשוקה הולכת יד ביד עם הפקפוק במושא זה, ולו רק מעצם היותו ציור בלבד – דימוי על בד, בלתי מושג. הקוראים שיתמסרו לספר ימצאו את עצמם אפוא מיטלטלים בין רגשות סותרים, ואולי כפילות זו של אהבה וספק, שהוגים כמו דרידה, פוקו ובארת הצליחו בעבר להנכיח בכתיבתם, היא ייחודו של הספר, שמשכיל להשתייך לשיח האקדמי על אמנות ולהתנתק ממנו בעת ובעונה אחת.

דוגמה למבט מאוהב-ספקני זה ניתנת לנו בניתוח ציורו של ג’ובאני בליני מ-1515, “אשה עם ראי”. מצד אחד, אומרת המחברת, “כמעט שאיני מכירה עוד רמיזה כה מעודנת וכה בוטה לארוטיות האצורה במבט המאוהב, הממשש, העורג”. אך מצד שני היא מצביעה על שורה ארוכה של רכיבים נוקשים המקיפים את מושא התשוקה: החלוקה של התמונה לחלקים ברורים, המסך האטום מאחורי האשה, הדגם הגיאומטרי על השטיח מימינה, הנוף הצחיח הניבט מבעד לחלון. מכך יוצא ש”תבונת הציור עצמו היא החובקת את האשה היפה הזאת”, כך שעל אף התשוקה אליה היא נותרת מרוחקת ובלתי מושגת. ואם לא די בכך, המראה העגולה הניצבת מאחורי ראשה של האשה חושפת לעינינו תכשיט פנינים בצורת פרח המוקף עיגול, שמסתבר שהיה אופייני בתקופה זו לנשים נשואות בוונציה: “פירוש הדבר שהתשוקה אליה תיוותר לא ממומשת, אידיאלית ואידאית. סיכולה ההכרחי יניב יצירת אמנות, אשליה פרי חירותו הגברית של היוצר-האוהב האומלל, המאושר”. ואולי עלינו להוסיף: פרי מבטה וכתיבתה של המחברת, היוצרת-האוהבת-המפקפקת. לסיום, עלינו לשאול שאלה ברוח הספר: מהם שדות הכוח שבהם הספר עצמו פועל? כיצד הוא מציית להם ומורד בהם גם יחד? הספר יוצא בהוצאת “סל תרבות ארצי”, המסונפת למשרד החינוך, שייעודה לספק לתלמידי בתי הספר ולמוריהם יסודות תרבותיים באמצעים דידקטיים. מבחינה זו, הספר הוא אכן מופת לצייתנות ולמרד, שכן הוא מגביל את עצמו ביודעין לפרשנות שדות הכוח בתקופת הרנסנס והבארוק, ובכך נוטל לעצמו חירות שלא היתה אפשרית עבורו אם היה עוסק באמנות מודרנית. שום שערורייה לא תקום בעקבות הנחלתו של ספר זה למוסדות החינוך; שום תלמיד, מורה או הורה, לא יתקצפו על תכניו, שכן עירום נשי רנסאנסי, למשל, אינו מאיים כעירום עכשווי. הצלחתו של הספר תימדד אם כך פחות ביכולתו לחנך את הדור הצעיר לביקור מושכל במוזיאון הלובר, ויותר בהצלחתו לזרוע את זרעי המרד הכמוסים, המסתתרים בין דפיו המהוגנים למראה.

אמנות בשדות הכוח: היסטוריה קטנה של ציות ומרד – לאה דובב. הוצאת סל תרבות ארצי, 199 עמ’, 70 שקלים

הביקורת פורסמה גם במוסף הספרים של עיתון הארץ