הסנונית האחרונה

הנסיך המאושר הוא מיצב שמע פיסולי המבוסס על האגדה המפורסמת מאת אוסקר ויילד. את חלל התערוכה מאכלסים שלושה רמקולים שדרכם מוצגות הדמויות המרכזיות באגדה: הנסיך המאושר, הסנונית והמספר. כל רמקול מחופש לאחת הדמויות וממנו בוקעות שורותיה. ההקלטה, שבה מגלם הבדרן ואיש הטלוויזיה דודו טופז את הדמויות כולן, נלקחה מתכנית הילדים “דודו מספר לגולו”, ועברה עיבוד וקומפוזיציה מוזיקלית על ידי אבשלום הספרי. התוצאה היא מעין קול ממוחשב מלווה במנגינה, שמזכיר שיר היפ הופ מקומי בעיבוד עצמאי.

במיצב הנסיך המאושר הוא רמקול קופסתי מוגבה ומוטה קדימה, במרכזו מעגל זהב והוא מכוסה במלבושים חומים. בפסגת מעמד שעשוי מגליל עץ ניצבת הסנונית – רמקול עגול, לבן וקטן, עומד על רגלית, ובמרכזו פלסטיק שחור שאליו מודבקת נוצה בסלוטייפ. המספר הוא רמקול שחור מסיבי המונח על כיסא נדנדה מעץ. יש לו שני מעגלי צבע הנעים לקצב המילים הבוקעות מתוכו, ושקית עם חלקיקים בצבע זהב מונעת מהכיסא להתנדנד. הכבלים וחוטי החשמל מסתתרים מתחת לשטיח בגוון חום בהיר, שזוף מעט.

יש דמיון רב ומפליא בין ״הנסיך המאושר״ ובין הביוגרפיה של טופז: החל בעיסוק ביחסי כוחות, דרך אובדן הזוהר והתהילה וכלה בליבם, שהופרד מגופם לאחר המוות. הגרסה של טופז שומרת על קווי העלילה המרכזיים של המעשייה, ועם זאת משנה פרטים רבים: אצל ויילד מין הסנונית הוא זכר, סיפור הרקע של הנסיך ושל הסנונית מסופרים בהרחבה ובין בני העיר מתנהלים דיאלוגים רבים; ואילו בגרסתו של טופז הסנונית נקבה, היא והנסיך חפים מהיסטוריה, ורק קומץ מבני העיירה מוזכרים.

עיני טופז

רמקולים הם מכשירי פלט שנועדו להפיק צלילים שניתן לשמוע. אולם בתערוכה ובצורה שבה וויינשטיין מציב אותם הם נחווים כאביזרי קלט, מצלמות, אישונים אלקטרוניים: הרמקול המוטה בדמות הנסיך הוא פנים או מצלמת אבטחה; הסנונית נראית כמו מצלמה ביתית למעקב אחרי העוזרת; ושני מעגלי הצבע של הרמקול המסיבי הם כשתי קשתיות גדולות המעטרות אישונים שחורים. כך נוצר מתח מעניין בין תחושת הקלט והפלט. צורת המעגל המשולבת בגופי השמע הגיאומטריים משרה אווירת שלמות, והצבע השחור שנוכח בכל אחד מהם מעניק עומק חללי. ביחד עם הסביבה המוזהבת הם מנגנים על זיכרון של נשגבות אלוהית כמעט, כזו ששומעת ורואה הכל. הצופה שמאזין ומתבונן ביצירה כאילו נספג במכונה, ועולה בו תחושה מטרידה של מעקב מחלל.

החי והדומם באגדה עוברים האנשה והופכים לדמויות שזהותן מבוססת חפצים. השימוש ברכיבים טכנולוגיים לבניית הדמויות מכליא טכנולוגיה עם יצור אנושי. זוהי טכנולוגיה ״ישנה״, אבל היחסים בין אדם וחפץ באים לידי ביטוי בצורת אדם־דיגיטציה לא אובייקטלית. גם בצורה שבה היצירה מתנגנת יש סממנים של רובוטיקה או עיבוד מתכתי: מן הדמויות הפיסוליות בוקע קול שאינו שלהן, דמותו של טופז היא מעין גוגל רובוט שמקריא טקסט, גופו מומר למכשיר טכנולוגי טרום תבוני. זו חוויה מאיימת שמגלמת את האפשרות שבכל רגע תילקח נשמתנו מגופנו.

אנו עדים לשיח המתנהל בין כמה רובוטים שהם אחד – טופז. למעשה, לפנינו ייצוג רעיוני־אמנותי־תיאטרלי של בינה מלאכותית המשוחחת עם עצמה, כשתוכן השיחה הולך ומתדרדר מבחינה מוסרית. הטקסט והרמקולים הפשוטים הופכים לפנטזיה עתידנית שבה רובוט מספר לעצמו את תהליך התדרדרותו. הטכנולוגיה האנכרוניסטית מספרת את סיפורה של הטכנולוגיה הפוטוריסטית: סיפור של דעיכה, שהוא גם סיפורו של טופז עצמו.

דודו בפרווה

בגרסת ״הנסיך המאושר״ של דודו טופז המובאת בתערוכה הנסיך הוא זכר והסנונית היא נקבה, אך אצל וויינשטיין מתרחש היפוך מגדרי. דמותו של הנסיך המאושר לובשת שמלה חומה שמזכירה שמיכת טלאים ועוטה עליונית מפרווה חומה בעלת כפתורים מוזהבים. לעומת זאת, נוצת הסנונית, שניצבת על גליל עץ המיתמר כלפי מעלה, מזדקרת בצורה פאלית, ועל כן מייצרת דימוי זכרי.

דמות הנסיך מוצבת בצורה מלכותית ומאיימת, ראשה המוטה משדר עליונות. השילוב עם בגדיה, ובפרט מעיל הפרווה, מפגיש אותי עם ״ונוס בפרווה״ של לאופולד פון זאכר־מאזוך. היא מגיעה מעולמות סאדו־מזוכיסטיים של משחקי מין, כוח ושעשועים אל מערכות היחסים בין הנסיך, הסנונית והמספר. אני מפליג בדמיון וחלל התערוכה הופך לחדר סדום: נסיך שהוא דומינה מאיימת שאין לדעת מאין תבוא הצלפת השוט שלה, סנונית בסשן עינוי דגדוגים אזוקה ואוזקת בדבק, ומספר בכיסא נדנדת סקס, שקית הזהב המשתיקה את חריקתו היא הגאג שנדחף לפה. עולמות מסוג זה מתקיימים במרחב של יחסי כוחות נזילים; זוהי תנועה בין כניעה ושליטה, בין המוות והחיים.

הנסיך שליבו עופרת רעילה כמה אל סבלם של התושבים. הוא מבקש מהסנונית להפשיט אותו עלה זהב אחר עלה זהב, ומפעיל עליה מניפולציות רגשיות ואינטלקטואליות (אומר שאין לו עיניים לאחר שהורה לה לעקור אותן), ואף ייתכן שהוא יודע שהיא לא תחזיק מעמד לאחר שיתחלפו העונות, והוא למעשה מייחל למותה.

הסנונית מנבאת את שקיעתה, היא נותקה מהלהקה, עייפה, ומפלרטטת עם החורף שיביא למותה. היא נכנעת לנסיך, אך נדמה כי היא מפיקה עונג מתלישת אבני עיניו ומסירתן. וכך, כאשר סחטה את הנסיך עד שלא נותר בו מה לתת, תם עניינה והיא מתה. ליבו של הנסיך, שנותר ללא בת לוויה למעלליו, נשבר.

מעניין שמי שמקבלים את אבני הנסיך בהקלטה של טופז הם ילדים. בדומה לסיפור העץ הנדיב, אנו עדים לאלטרואיזם לכאורה. בגרסתו האנגלית של ״העץ הנדיב״ ההתייחסות אל העץ היא בלשון נקבה, מעין סיפור מעוות על אם המעניקה לילדה את כל אשר לה ומפיקה מכך הנאה לצד רצון להיעלם. כאן הנסיך הוא דומינה עליונה אך בו בזמן דמות אם המתענגת על כך שהיא נעלמת מתוך כך שהיא דואגת לילדיה. הנסיך רצה לשלוט ורצה להתמסר, הסנונית רצתה להתמסר ורצתה לשלוט. אלה מצטרפים אל דמותו של טופז ומייצרים הדר שזור בסבל.

וויינשטיין המאושר

חלל התערוכה שרוי במצב דיסוציאטיבי מטיל מורא: פיצול פיזי, קולי ואישיותי שלא ברור מי בו המספר ומי הדמויות. מתח מורגש בין המספרים, שמתחרים ביניהם על השליטה – ויילד הסופר, טופז איש הבידור, וויינשטיין האמן – הרי השליטה בסיפור היא השליטה בחיים ובמוות. סופו של ויילד היה מר, וטופז הפקיע ממנו את סיפורו שכן שינה בו פרטים רבים מסיבה שאינה ברורה. בהמשך חנק את עצמו למוות באמצעות כבל חשמל במקלחת – המקום היחיד בתא המעצר שלא היה תחת פיקוח – וכך במידה מסוימת הפקיע את סיפורו מידיו. כמו קשרים שנסתרים מן העין וידועים רק למספר הכל יודע, הכבלים בתערוכה חבויים מתחת לשטיח. שליט הסיפור וויינשטיין תבע לעצמו בעלות על שתי הציפורים במכה אחת.

מדוע וויינשטיין חוזר אל טופז ומה הוא רוצה להעניק לנו? האם מדובר בהתענגות על חיבור קוסמי בין טרגדיות, או אולי בגעגוע לקול של מספר עליון ורחוק? צבע הרצפה כצבע עור, כבלי החשמל הם ורידים ועצבים, שהופכים את החלל עצמו לדמות ולמספר שהתערוכה כולה כמו מתרחשת בין כותלי גופו. החלל מבקש להראות למבקרים את הדמויות, הקולות, המראות, ואת נשמתו, שלמעשה חווה את אגדת ״הנסיך המאושר״ יותר מכולנו. אנו פוגשים את החלל בשיא יופיו, כשהוא מציג לראווה את האמנות של סיום התואר במיצג של מתמרים טכנולוגיים, אך לאחר שבועיים המיצב מפורק והחלל חוזר לעליבותו. זהו סיפור על תערוכה המתרחשת בחלל של תהודה סיפורית לא מפוקחת, שסופו הוכרע.

״הנסיך המאושר״/ אורי וויינשטיין
הוצג תערוכת בוגרי התכנית לתואר שני באמנויות בצלאל בתאריכים 1.6-17.6.23
אוצרות: פרופ׳ דור גז והדס מאור
קומפוזיציה והפקה מוזיקלית: אבשלום הספרי