לצלול לתהום ולהתעורר

התערוכה ״בגללי הים סוער״ של האמנית חניתה אילן משמשת תזכורת נפלאה לפוטנציאל המרגש הגלום בציור עבורנו, הצופים; פעולת ההתבוננות בציור אינה חוויה פסיבית אלא כזו שמזמנת מפגש עוצמתי עם היצירה עצמה ועם עולמו של האמן, אך במיוחד עם עצמנו.

עם הכניסה לחלל התערוכה מתגלה מתקן עץ גדול שעליו מגולגלים גלילי נייר מצוירים בכחול־טורקיז. המתקן אינו מוגדר, ונדמה כמכונה הפולטת ציורים אל רצפת הגלריה. למעשה, לא ניתן לראות אף אחד מהציורים בשלמותו, פרט לציור אחד שתלוי על הקיר שמעבר למתקן. זהו ציור רחב יריעה שאינו מסתפק בקיר אחד אלא גולש הלאה אל הקיר הסמוך לו. נושא הציור מופשט: הצבע הטורקיזי על שלל גווניו מתמוסס ונמהל בתוך עצמו על גבי הנייר. המבט מזגזג בין הכתמים המתמזגים זה בזה, מתאחדים לגוונים חדשים, ובין שכבות הצבע המשוחות אחת על השנייה ויוצרות נופים ימיים בדיוניים. בשל מידותיו הפנורמיות של הציור לא ניתן לצפות בו בשלמותו, והצופה עובר מִקְטָע־מִקְטָע, מנסה לאתר דבר מה להיאחז בו, העיניים משוטטות במרחבי הציור כדי לדלות אינפורמציה ולנסות לזהות במה הן מתבוננות ולאן להפנות את תשומת הלב.

תחילה, משרה ההתבוננות בציור תחושה של רוגע שנובעת ממשיחות הצבע האופקיות שמהדהדות את אופיו הרוחבי של פורמט הציור. אבל אט־אט, מתוך מעמקי הציור המופשט מגיחים וצפים אובייקטים גדולים שניתן להגדיר, לזהות. מתוך הים האינסופי מבצבץ לפתע ראש פסל שבור, אולי של בודהה עוצם עיניים; צצות רגלים חשופות של נער, אולי אפילו ילד; גזע עץ יבש על שורשיו הפרועים; ועין פקוחה של ספק אדם ספק יצור מסתורי מביטה הישר אל הצופה. המחשבה שאולי בעזרתם יוכל הצופה למפות את המרחב שבו הוא נמצא מתגלית כמוטעית. אין לדימויים אלו כל מכנה משותף, והם נדמים כרצף אסוציאציות מזדמן, כמו בחלום שבו המציאות נטולת היגיון מסודר. בשונה מהסביבה הכתמית המופשטת שסביבם, האובייקטים מתוארים דווקא באופן ריאליסטי, וניתן ממש לחוש את נפחם ואת כובד משקלם.

קל להגדיר את המתואר בציור של אילן כנוף ימי, אך עם זאת לא ברור אם היא מתארת את פני הים או את מעמקיו. לרגעים נדמה שישנו קו אופק ולרגעים שכבות הצבע מתערבבות כך שאותו אופק דמיוני נעלם ונגוז. לרוב, כשמתבוננים בְּציור, נעשה במודע או שלא במודע ניסיון תמידי לתרגם אותו למציאות מוכרת: הצופה מנסה לגשר בין מה שהוא מכיר מעולמו שלו לעולם המצויר שמולו. מול ציורה של אילן הצופה מתקשה שלא לקשור בין ידיעתו את כוח המשיכה ובין האובייקטים הפזורים בין גלי הטורקיז, ומתעוררת בו ההכרה כי ייתכן שאינם משייטים בין גלי הים אלא שוקעים בו. וכך, לתוך אותה תחושה סטטית נינוחה של הציור המופשט, נכנסת באופן לא רצוני תנועה איטית, מלמעלה למטה, תנועה של שקיעה. אותו ראש בודהה כבד מאבן, אותו גזע עץ, הולכים ושוקעים אט־אט במצולות הים. ההתבוננות המדיטטיבית במישורי הצבע הכחולים הופכת בבת אחת למאיימת ומטרידה. ברגע זה מתחוור גם מקומו של הצופה ביחס לציור: הוא לא מביט בציור בעודו עומד על פיסת אדמה בטוחה; אילן ממקמת אותו בלב הים, עמוק במצולות, שוקע יחד עם הדימויים. אף על פי שמתעורר רצון להתיק את העיניים מן הציור, להתעורר מן החלום, המבט מהופנט לכתמים הנמהלים זה בזה ולשקט ששורר בציור ומאיים להתגלות כדממת מוות. חשש שוטף את הצופה, שמא רגלי הנער הצעיר מספרות שהוא אינו משכשך במים אלא טובע. הציור שתחילה היה נדמה כעולם המושתת על יסודות של שלווה ורוגע מסתמן כמורכב יותר, וטומן בחובו אלמנטים של חרדה ואי־שקט.

בשל מידותיו, הציור מזמין הליכה לאורכו. כשמגיעים לסופו, מגלים שלמעשה אין לו ממש סוף, והוא אף ממשיך מעברו השני של הנייר; מעט נגלה לעין, הרוב מוסתר, בדומה לציורים המסודרים על מתקן העץ. מהמעט שאילן חושפת ניתן לזהות כי גם בציורים חוזרת התימה של נוף ימי מופשט מלווה בפיסות מציאות מוכרות. כשמתבוננים בעצמים הריאליסטים יש הרגשה שהם מוכרים לנו, אבל לא ברור מהיכן; אולי מקורה של הדמות המכונפת ביצירת אמנות קאנונית? אולי הפנים המכותרות בקרניים מבוססות על סיפור מיתולוגי ידוע? לא ניתן לדעת את התשובה כיוון שהציורים והדימויים לא פרושים במלואם לעיני הצופה. אילן מצליחה לשמור על תיאורים מעורפלים שממשיכים את הוויית החלום. מי שמעוניין לגלות יותר מן הציור מוצא עצמו מתכופף, מפנו מבטו כלפי מעלה, אך אלו ניסיונות סרק כיוון שהגלילים, בדומה לציור הקיר, מצוירים משני צדדיהם ועל כן רב הנסתר על הגלוי.

לתערוכה קראה אילן ״בגללי הים סוער״, פרפרזה על מילותיו של יונה הנביא שניצב מול חבריו להפלגה בעת הסערה. יונה יודע שהים גועש בגללו ושהוא היחיד שיכול להשקיט את הסערה,¹ אבל במקום לקפוץ בעצמו מהסיפון אל הים, הוא מבקש שישליכו אותו למים. מתברר שגם כשהפתרון ברור וידוע, ניצב ממש מול העיניים, עדיין לא קל לעשות את הצעד המתבקש. אילן משליכה אותנו עמוק לתוך המים, לנבכי הציור ולמצולות הנפש, ומזמינה אותנו להעז להתבונן, גם פנימה.

 

“בגללי הים סוער”/ חניתה אילן
הגלריה לאמנות עכשוית ברמת השרון
אוצרת: רוית הררי

ביום שישי, 30.9.22 בשעה 11:00 תתקיים בתערוכה ההרצאה “הלוויתן והמבול: מבנים וסערות במחשבה היהודית” של עדי דהן (מוזיאון תל אביב)