הסך והחלק

הדימוי המרכזי בתערוכה של רעיה ברוקנטל “פרק חלק”, המוצגת כעת במוזיאון פתח תקווה לאמנות, הוא ויטראז’ שחור־לבן. דימוי זה מופיע בעבודה “ויטראז'”, התלויה במרכז החלל הפתוח של התערוכה, וכן בעבודה “הלל הזקן” המוקרנת במיצב הסאונד הסמוך; שתיהן רישומים עגולים גדולי ממדים, שופעי צורות משתברות ומשתבללות. אך מה פירושו של “ויטראז’ שחור־לבן”? הרי זה קונספט חתרני, מעין התערבות אוקסימורונית בחוויה הדתית: עיקרו של חלון הוויטראז’ בכנסייה הוא הצבע, הגוונים השונים של הזגוגיות המוארות באור השמש. דומה כי הוויטראז’ אחראי לחלק ניכר מהחוויה הרוחנית שיוצרת כנסייה שבה מותקן חלון כזה אצל המאמין. דווקא בעיקר הזה כופרת ברוקנטל כאשר היא מחליפה אותו בקשת של גוני אפור, כשואלת “אם נרוקן את הוויטראז’ מצבעיו שנוצרו בידי אדם, מה יישאר מהאור האלוהי? מהו מקורו האמיתי של האור הזה?”.

התערוכה מציעה לשאלה זו תשובה אירונית, מהורהרת, שיש בה יותר משמץ של ביקורת חברתית, אולם זו תשובה מפורקת וקשה לפענוח. כך, לעומת ויטראז’ אמיתי, שבו יש גבול למספר החלקים השונים שניתן לחבר יחד, בוויטראז’ של ברוקנטל מעברי הגוונים כמעט אינסופיים ומאפשרים ליצור חצאי דימויים (ספק מתני אישה בתחתית הרישום), דימויים מרומזים או מוסתרים (איקונת אישה מוקפת הילה מימין למרכז, או דמות של מעין רב בחלק השמאלי התחתון), ומילים המתחברות לדימויים אלה (כמו המילים The Happy Prince בחלק השמאלי של התמונה, הסמוכות לדימוי של “נסיך” עטור כתר ולידו ציפור). הצופה נאלץ להתאמץ כדי להבחין בדימויים ולפענחם, ואולי יש בכך הד לעמל האמנים המושקע ביצירת חלונות הוויטראז’ המסורתיים, מעוררי הפליאה.

מיצב הסאונד שכותרתו “צדיק כתמר יפרח” מסתורי לא פחות: זהו חלל חשוך שבו מושמעת בלופ עבודת סאונד מלודית אך גם צורמנית לפרקים, המקיפה את המאזין. במיצב משולבים הקרנה של העבודה “הלל הזקן” והרישום “רמקול”. ב”הלל הזקן” נראים פני גבר מזוקן, עיניו עצומות כישן בתנוחה שלווה, או אולי כמת, והוא מוקף צמחייה פראית:

את עבודת הסאונד יצרה ברוקנטל עם אחיה עידוא ועם אמן הסאונד בניה רכס לפי פרטיטורה של המלחין לואי לבנדובסקי מאמצע המאה ה־19 למזמור “צדיק כתמר יפרח”, שמושר באופן מסורתי בערבי שבת, וכך גם בבית ילדותה של ברוקנטל. המחשבה עליו עלתה מתוך שיחות שניהלה עם אחיה  על המשמעויות הנפשיות והרוחניות המיוחדות של מילותיו, ובהן השורות מעוררות התקווה “עוד ינובון בשיבה / דשנים ורעננים יהיו”. הרישום “הלל הזקן” משתרג במזמור כהמחשה של השורה הראשונה, “צדיק כתמר יפרח”, אך כפי שברישום שפע הצמחייה מאיים למחוק את הדמות, כך גם בעבודת הסאונד עולים לעתים צלילים צורמניים – ספק שקשוק מפתחות או מטבעות, ספק דריכה על זכוכית שבורה, וכן המיית יונים המזכירה בכי – השורטים את סף התודעה ומאיימים להפר את יופיו של המזמור, המושר תחילה חלקים־חלקים ולאחר מכן בשלמותו.

“בלי השלם אי אפשר לחוות כלום”, אומרת ברוקנטל בהתייחסה לנטייה של האמנות העכשווית להעלות על נס את הפרגמנטרי והחסר. הצעת השלמות של עבודת הסאונד, ולו כשלמות רגעית, דומה לשלמות הבסיסית של הצורה העגולה של עבודתה “ויטראז'” – ביסוד היצירה יש מבנה יציב, ואולם היופי המיוחד שלה נובע מהכאב שבין הצרימה למלודיות, בין השלמות לשבירה: כאב הבדידות של המיית היונה שעל סף השקט, הגודש הרגשי, הבלתי־נסבל כמעט, שבין הערסול לנטישה.

קשר מעניין נוסף מסתמן בין “הלל הזקן” ל”ויטראז'”. הרישום המופיע כ”חלון ויטראז'” בתוך מיצב הסאונד מתייחס לסיפור מתוך מסכת יומא. בסיפור זה הלל הצעיר, עני מכדי להיכנס בשערי בית המדרש ולשמוע שיעור תורה ביום שישי, מטפס על הגג כדי להאזין דרך פתח קטן, נרדם על חלון הזכוכית שבגג ועל גופו נערם שלג. בשבת בבוקר, חשים התלמידים בהיעכרות האור החודר מלמעלה, מביטים ורואים דמות אדם – את הלל שנרדם וכמעט קפא, שכעת חוסם את האור. הם מורידים אותו מהגג ומחממים את גופו כדי להחיות את נפשו, ועל כך מעיר התלמוד “ראוי זה שיחללו עליו את השבת”.

בתערוכה נוצר קשר בין הסיפור התלמודי לסיפור על צעיר אחר חשוף לקור: “הנסיך המאושר” של אוסקר ויילד, שדמותו נרמזת ברישום “ויטראז'”.

בסיפור של ויילד, כזכור, מסופר על פסל של נסיך מצופה זהב, שעיניו עשויות אבני חן, ואבן אודם משובצת בקת חרבו. הנסיך צופה על העיר וחש צער למראה ענייה; הוא מצווה על סנונית לקלף ממנו את פיסות הזהב ואת אבני החן ולהביא אותן לעניים. הסנונית, שלבה מתמלא צער על הנסיך, עושה זאת במקום לעוף דרומה עם חברותיה, עד למותה בכפור למרגלותיו. בעקבות זאת מחליטים פרנסי העיר שהפסל חסר ערך (“‘כיוון שכבר איננו יפה, איננו מועיל’, פסק הפרופסור לאמנות מהאוניברסיטה”) ומתיכים אותו; רק לב העופרת לא ניתן להתכה ומושלך אל ערימת הפסולת, לצד הסנונית הקפואה. כשאלוהים מבקש מאחד ממלאכיו להביא לו את שני החפצים היקרים ביותר בעיר, המלאך מביא את לב העופרת ואת הציפור המתה.

קווי דמיון רבים נמתחים בין הסיפורים, למשל פתח בגג חדרו של סטודנט עני, שאליו מביאה הסנונית אחת מעיני הנסיך. אך לעומת הסיפור התלמודי, שבו תלמידי החכמים מחיים את העני שקפא, בסיפור הנוצרי מאוד של ויילד (שיש בו אף שמץ אנטישמיות בהתייחסות ל”יהודי הגטו השוקלים את כספם”),  מצוי רגש החמלה לא בלבם של בני האדם אלא רק בלב הפסל, הסנונית, אלוהים והמלאכים. “נפלא יותר מכל הוא סבלם של האנשים והנשים”, אומר הנסיך לסנונית, אך פרנסי העיר לא רואים כל ערך בפסל ה”דומה לקבצן”.

האירוניה והביקורת החברתית של ויילד מהדהדים גם בתערוכה של ברוקנטל דרך הצבה אלה מול אלה של מערכות משמעות שונות: מה בין הכנסייה, על נגינת העוגב שלה וחלונות הוויטראז’ המפוארים, לבין בית הכנסת שבו מושרת מנגינה אירופאית מאוד, ובית המדרש שעל גגו נרדם העני? היא כמו שואלת היכן מצויה הרוחניות האמיתית,  מהיכן באמת בוקע האור? האירוניה בולטת במיוחד בפרט המרכזי השלישי המרכיב את התערוכה: המדרגות לגן עדן, מיצב של מדרגות לולייניות מול הרישום “ויטראז'”. המדרגות מורכבות מלוחות מוזהבים שעליהם צרובים דימויים “זוהרים”, בין השאר דיוקן נסיכותי  של אוסקר ויילד ונופי הוליווד:

העיסוק בלוחות מוזהבים, המזכירים את לוחיות הזהב שעליהן חרוטים שמות תורמים במוסדות שונים, הופיע גם בעבודה קודמת של ברוקנטל, שהוצגה בסדנאות האמנים לפני כמה שנים. בדומה לויטראז’ בשחור־ הלוחות מעלים תהייה על הקשר בין המהות לייצוג: מה בין העושר המופגן, הנוצץ, לבין חמלת הנסיך המאושר, שלבו לב עופרת אפורה ודלה?

כמו הסנונית מקלפת ברוקנטל מעל חוויית היופי את המוזהב והנוצץ כדי להביט אל הלב העמל והמפורק שמתחת, כדי לשמוע את המיית הציפור הנוטה למות. שם התערוכה, “פרק חלק”, לקוח ממסכת סנהדרין, שפרק י’ בה פותח במילים “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”. התערוכה מציבה סימני שאלה סביב המשפט הזה, כמבקשת לדעת, במפגיע – מה לגבי חלקו של כל אדם בעולם הזה? חלקי התערוכה מצטרפים יחד לכדי חוויה מורכבת שהיא בה בעת אסתטית ומטרידה, הרמונית וצורמת, נדיבה ותובענית. בי היא הותירה תחושה של כאב הנפרס  למיליוני חלקיקים, המתעלה לפרקים לדרגת שלמות.

 

“פרק חלק”/ רעיה ברוקנטל
אוצרת: אירנה גורדון
מוזיאון פתח תקווה לאמנות
נעילה: 28.05.22