סערה בכוס תה: יששכר בר ריבק בדיאלוג

ייתכן שכל תערוכה טובה עוסקת בדבר אחר מזה שהיא טוענת שהיא עוסקת בו. זו לכל הפחות שורת פתיחה לא רעה ולגבי התערוכה המסוימת הזו, נדמה לי, גם נכונה. אוסף העבודות של יששכר בר ריבק נתרם לעיר בת ים על ידי אלמנתו בשנות ה־50 של המאה הקודמת ושכב במחסנים מספר עשורים עד שאחת מאוצרות התערוכה, מנהלת מוזיאון בת ים הילה כהן־שניידרמן, יזמה את פעולת הרסטורציה שלו. היות ומדובר באמן מעניין, נתיב אפשרי ומתבקש לתערוכה הזו יכול היה להיות עצם הגילוי מחדש של ריבק, כלומר הצגה של מבחר אצוּר היטב מעבודותיו לצד חומר היקפי המקים לתחייה את ההקשר ההיסטורי שבתוכו פעל, תולדות חייו וכיוצא באלו. אך זו אינה התערוכה הזו.

הביטוי “בדיאלוג” בכותרת התערוכה חמקמק. התערוכה אמנם מסמיכה את עבודותיו של ריבק לגופי עבודות של שתי אמניות עכשוויות: הצלמת אנה ים והפסלת ביאנקה אשל־גרשוני, אבל לא על מנת לבחון את השפעתו על אמנות ישראלית בת זמננו או את מקומו בתולדות האמנות. גם זו אינה התערוכה הזו. כל אחד משלושת האמנים מציג גוף עבודה שמצוי בדיאלוג עם מושא שהאוצרות מכנות בשם הכולל “שטעטל”. ההסמכה בין גופי העבודות יוצרת שיח לא ביניהם אלא בין האופנים השונים שבהם מאיר כל אחד מהם את המושא הזה. שיחה בין שיחות. גם סבכת השיחות הזו אינה הגלעין הפנימי של התערוכה, אבל התבוננות מבעדה עשויה לגלות משהו מקווי המתאר שלו.

מראה הצבה מתוך “סערה בכוס תה: יששכר ריבק בדיאלוג”, צילום: אלעד שריג

בקומת המסד של הבנת המושג נמצא השטעטל בתצורתו המוכרת, זו שצייר ריבק: העיירה היהודית של מזרח אירופה, בייחוד בתקופת הדעיכה שלה בין שתי מלחמות העולם. ריבק, כפי שמתואר בחוברת הצנומה המלווה את התערוכה, תיעד את השטעטל לאורך מרבית שנות יצירתו, החל מביקורו הראשון בו ב־1916 במסגרת מסע לאיסוף אמנות יהודית ברוסיה ובאוקראינה שערך יחד עם האמן אל ליסיצקי. המעמד הכפול של ריבק כמי שהשטעטל הוא מרכיב בזהותו היהודית ובה בעת רחוק מלהיות חלק מחייו בפועל מצמיח מבט מורכב הרואה את השטעטל מבחוץ ומבפנים, מבט שיש בו אינטימיות לצד פיכחון, ראייה של יופיו והגיונו הפנימי של השטעטל לצד הנקודות העיוורות שלו, שבראשן ההתבדלות שלו מסביבתו וידיעת כליונו הבלתי נמנע. המבט הכפול הזה, מבפנים ומבחוץ, משותף גם לשני גופי העבודות הנוספים בתערוכה.

אנה ים מציגה, יותר משישה עשורים אחרי ריבק, תצלומים של משפחות שעלו ארצה מברית המועצות. הנשים והגברים המצולמים בתמונות הם במובן מסוים צאצאיהם של אותם יהודי שטעטל, מושאי עבודותיו של ריבק. עלייתם לישראל היא לכאורה תנועה הפוכה – מההסתגרות וההיבדלות אל המרכז, אבל כפי שמנכיחה יפה כל כך סדרת התצלומים הזו, המבנה היסודי של השטעטל משתכפל גם במקרה שלהם. השיכונים שבהם שוכנו העולים הם מחוזות סְפָר־זוטא בתוך המדינה. התרבות המזרח אירופאית שהעולים מביאים אתם נותרת בפריפריות האלה אי מוקף תרבות מקומית.

ההסמכה בין גופי העבודות של ים ושל ריבק חושפת את הסימטריה המבנית בין מצבם של העולים מברית המועצות של שנות ה־70 לזה של תושבי העיירה היהודית מן המאה שלפני כן. בכך היא מנתקת את השטעטל ממקום ומזמן היסטוריים מסוימים, מרחיבה אותו לכדי דגם של קיום המבוסס על תודעה קולקטיבית של הבדלות והיאחזות נוכח הזמן והנסיבות המשתנים. ההיבדלות הזו נוכחת בצילומים – לחלקם לא מבוטל מהם יש איכות מכמירת לב של קולאז’ שבו הדמות המצולמת מונחת על גבי מצע הנוף המקומי כמו שכבה נוספת, בלתי שייכת. כך למשל בתצלום היפה של אשה המצולמת כשפניה אל המצלמה בתנוחת תיירים טיפוסית על רקע אתר ארכיאולוגי בטבריה או בתצלום הגבר הצעיר המשתרע לאורכו של כר דשא ביער של קק”ל.

מראה הצבה מתוך “סערה בכוס תה: יששכר ריבק בדיאלוג”, צילום: אלעד שריג

הפסלים של ביאנקה אשל־גרשוני מתקיימים גם הם בתוך כפילות. כפי שמתואר בחוברת המלווה, אלו אובייקטים שהם שילוב בין חפצים ביתיים, עיטוריים, מהסוג שאפשר למצוא על מזנונים בבתים בורגניים מזרח אירופאיים, לבין מצבות או כדי אפר. המגע הבו־זמני שלהם עם יופי וחלופיות הופך את ההליכה בין הפסלים בחלל התערוכה לתערובת רגשית ייחודית של ביקור באתר ובאתר ההנצחה שלו בה בעת. המהלך הפיסולי המופשט של גרשוני, בהיותו משוחרר מתקופה ומקום מסוימים, מרחיב את מושג השטעטל אל תחום הנפש הפרטית. פעולת הזיכרון עצמה, על ההתרפקות והארעיות שבה, נעשית למרחב פנימי שיש בו את אותה איכות שטעטלית שמתגלמת באופנים אחרים כל כך אצל ריבק ואצל ים.

ברחבי התצוגה פזורים רהיטי בידרמאייר: שידות, ארונות וכיוצא באלה. הרהיטים מתפקדים הן כמוצגים בפני עצמם והן כחללי תצוגה לעבודותיהם של ריבק, ים ואשל־גרשוני. הצילומים, הציורים והפסלים ניצבים על, בתוך, תלויים על גב או שעונים על צדם של הרהיטים. זו בחירה מדויקת במובן זה שהבידרמאייר עצמו הוא מעין “שטעטל” מדיומלי, סגנון עיצובי קצר ימים שפרח ונגוז בתוך מספר עשורים באירופה. כמו יתר גופי העבודות בתערוכה גם הוא מכיל היבט של כפילות: מחד סגנון עיצובי שאומץ על ידי היהודים באירופה על מנת להיטמע בסביבתם התרבותית, כלומר לפרוץ את גבולות השטעטל ה”ריבקי” שלהם, ומאידך כאשר הגיעו אותם רהיטים ממש ארצה בעקבות בעליהם בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת הם הפכו את פניהם ונעשו בעצמם לגוף זר, גלותי, גינדור בורגני העומד בסתירה “לאתוס הציוני, המודרניסטי, הפשוט והסגפני” (מתוך החוברת המלווה), לא בשונה ממה שארע במפגש בין העלייה הרוסית של שנות ה-70 וה-80 ובין התרבות המקומית בתקופתה של אנה ים. משלימה את המשולש העובדה שביאנקה אשל־גרשוני ובן זוגה, האמן משה גרשוני, היו בעצמם אספנים חשובים של רהיטי בידרמאייר.

מראה הצבה מתוך “סערה בכוס תה: יששכר ריבק בדיאלוג”, צילום: אלעד שריג

מן הנקודה הזו נותר לצעוד עוד צעד לא גדול אחד לעבר הגרעין הפנימי של התערוכה הזו. נחזור לריבק. יש יסוד אוצרוּתי בעבודה שלו. התיעוד המתמשך של חיי השטעטל במגוון אופני מבע (אקספרסיוניזם, קוביזם, פוטוריזם) הוא מעין תערוכה ארוכת שנים שריבק הוא גם האמן וגם האוצֵר שלה. ההצגה של עבודותיו בתערוכה היא במובן הזה אוצרוּת של אוצרוּת. כך גם ביחס לגוף העבודות של אנה ים, המורכב מתצלומים שנאצרו על ידי האמנית לאורך שנים מתוך אלבומי משפחה של עולים וכעת נאצרים מחדש על ידי נעמה ארד והילה כהן־שניידרמן. רהיטי הבידרמאייר גם הם אוצרוּת כזו מתוך מספר אוספים קיימים, בראשם האוסף של ביאנקה ומשה גרשוני עצמם.

מה בין חוט השָני הזה של אוצרוּת לבין המבט הכפול המתקיים אצל כל אחד מן האמנים בתערוכה ביחס לשטעטל? האם הכפילות הזו היא תצורת נפש שגם פעולת האוצרוּת מבקשת, אולי כופה, על העוסקות בה? לשון אחר, האם אוצרוּת מעצם טבעה מבקשת כינון של המושא שלה כ”שטעטל”, כלומר כמרקם שנתחם מתוך סביבתו, נעשה ממוסגר (ומשום כך מסוגר) במסגרת רעיונית, מופרד מן הרצף האורגני שלו בגבולות שקופים של היבחרות? האם רכיבי היסוד, האטומים של פעולת האוצרות – סימון, בחירה ועיטוף רעיוני – נושאים כבר בתוכם כפל פנים של אינטימיות ובידול, של חיוּת (בחסות המצע הרעיוני שמזריקה האוצרוּת) וכליה (פרי קיבועו של המושא בתוך המצע הזה) החוזר שוב ושוב גם בגופי העבודות המוצגים בתערוכה?

“סערה בכוס תה” פוגשת את השאלות הללו לא כמתבוננת מן החוץ אלא בעמדה כתף אל כתף עם גופי העבודות המוצגים בה. פעולת האוצרוּת שלה מציבה את עצמה כעבודה נוספת בתערוכה לצד העבודות האחרות. מופע נוסף של אוצרוּת של אוצרוּ(יו)ת, עוד קול בשיחה בין שיחות שמתנהלת בין האמנים בתערוכה לבין מושג השטעטל. השטעטל משלים בכך את גלגולו ונעשה, במין היפוך מפתיע, ממושג רחוק בזמן, במרחב ובתודעה לעניין מקומי, עכשווי ופרטי לגמרי (ויעיד על כך חלקה הנוסף של התערוכה המוצג בבית שלום אש ומוקדש כולו לאמנות ישראלית מן השנים האחרונות). ההיפוך הזה והרפלקסיה על אודות פעולת האוצרות שהוא מזמן הם הפלא הסמוי, המתפרק לאט, שבגרעין התערוכה הזו. התאורה האחורית שצובעת כל פרט בה באור אישי מאוד.

“יששכר בר ריבק בדיאלוג”
08.07.21-31.10.21
מוזיאון בת ים לאמנות ובית שלום אש
אוצרות: נעמה ערד והילה כהן־שניידרמן