בצבת האפשרויות

אל מול חופש הביטוי – חלק בלתי נפרד מהשיטה הדמוקרטית – ניצבת מערכת סבוכה של הגבלות וסייגים, רובה נובעת מהיותנו חלק ממבנים חברתיים שמנסים לשמר את עצמם. שיווי המשקל העדין בין החופש להגבלים מביא את מוסדות התרבות להפעלת שיקול דעת מוטעה, פעם אחר פעם

אחת הפעולות הראשונות של ברק אובמה כנשיא ארצות הברית הייתה להורות על סגירת מחנה המעצר גוואנטאנמו בקובה. המחנה הוקם בשנת 2001 על ידי ממשל בוש לאחר התקפת אל-קאעידה על מגדלי התאומים והפנטגון. במחנה נעצרו ונשפטו אסירים שנחשדו בטרור ונתפסו במהלך המלחמה באפגניסטן ובפעולות אחרות, ונמנעו מהם זכויות המוקנות באמנת ז’נבה ובחוקה האמריקנית¹. בנאום השבעתו אמר אובמה: “באשרנו…את גדולתנו כאומה, אנו מבינים כי גדולה…אינה בבחינת נתון מובן מאליו…אנו דוחים את הבחירה בין הביטחון לבין האידיאלים. אבותינו שעמדו בפני איומים…הבטיחו את שלטון החוק וזכויות האדם” ².  בכך הביע אובמה את המורכבות של חופש הביטוי המוקנה בשיטה הדמוקרטית, המייצג תרבות מתפתחת של חירות הבעה לצד שבריריות המציבה מבחן לשיח הציבורי³.

חיכוך מתמיד בין הנאורות לקרקע המציאות יוצר תנועת מטוטלת בין חירות לסמכות. המסורת הציבורית מבטאת שיח תרבותי חברתי הנערך בנסיבות פוליטיות וממפה תוואי של מותר ואסור. ⁴ מגבלות ומחלוקות אודות האפשרי מגיעות עד לכדי אלימות פיזית. ביום חמישי, ה-29 בינואר 2009, עשרה ימים לאחר רצח העיתונאית אנסטסיה באבורובה ועורך הדין פעיל זכויות האדם סטניסלאב מרקלוב ברחוב במוסקבה, ערך דימטרי מדוודב, נשיא רוסיה, ביקור תנחומים במערכת העיתון נובויה גאזטה, עיתון עצמאי בו עבדה באבורובה, המבקר בחריפות את הקרמלין. בדומה למקרים נוספים בהם נרצחו עיתונאים רוסיים המבקרים את הקרמלין, ארבעה מהם עובדי נובויה גאזטה, זהות הרוצחים נותרה עלומה. ביקור הנשיא ותמיכתו בהמשך עבודת העיתון, תמיכה שהשמיע מפורשות באזני העורך דימיטרי מורטוב, מסמנת, לכאורה, תפנית מהמורא שהוטל על חופש העיתונות ברוסיה בתקופת הנשיאות של פטרונו וקודמו, ראש הממשלה הנוכחי של רוסיה, ולדימיר פוטין ⁵. השיח הציבורי נתון בצבת כוחות המייצרים גבולות ומעצבים את שדה הייצוג הקובע את הנאמר, הנשמע והנצפה⁶.

הפרעה תמידית של הפוליטיקה על ידי האתיקה

הדיון בחופש הביטוי נערך על במות שונות, אך הכרעות משמעותיות בעניינו מתקבלות בעיקר בבתי משפט, שמנסחים הלכות תקדימיות. הצנזורה מופיעה במערכות חוקים שאינם מקנים חופש ביטוי מלא והסוגיות הנידונות באמצעותם מאוזנות דיאלקטית על סמך אמות מידה של פרשנות מצטברת. חשיבות התערבותה של מערכת המשפט טמון באימוץ תהליכי חשיבה התורמים לעקביות בהתנהלות מול נוף בלתי צפוי של הגבלות, הנחשף כשהחברה מתחילה לדון באיסורים שהיא מטילה על עצמה⁷. ערכו של הדיון המשפטי נובע מחובתו להכריע בזכויות הפרט לצד הכרת צרכי החברה, וגם – כפרשנות של חוקים המגבילים חופש ביטוי לשם ביטחון המדינה, הסדר הציבורי, מוסר ותועבה, הוצאת דיבה, הגנת פרטיות, זכויות יוצרים ועוד.⁸ המרכיב הפוליטי אליו כפוף המשפט מותיר אותו במישורי מנגנון, שעל פי לוינס, נושא חותם אזהרה: “פוליטיקה שנעזבת לעצמה נושאת בקרבה עריצות; מכיוון שהיא מעוותת את האני והאחר שנתנו לה קיום, מכיוון שהיא שופטת אותם בהתאם לחוקים אוניברסליים, ולפיכך בהעדרם”⁹. הכפיפות הפוליטית של החוק מדגישה עד כמה חיונית השתתפותם של שדות ידע אחרים, כאלה שמסוגלים להביע ספק בגבולותיו ויוצרים “הפרעה תמידית של הפוליטיקה על ידי האתיקה”¹⁰.

המעמד המשפטי המוקנה לחופש הביטוי כמקור לחשיפת האמת, החלפת דעות, הגשמה עצמית ושותפות בדמוקרטיה נדרש למעגלי תובנה פילוסופיים, פסיכולוגיים, תקשורתיים ותרבותיים. המופע הנשנה של איסורים בזירה הציבורית, מעיד על לבה רותחת של הגבלות, המערערות נורמות חברתיות ומציבות מוסדות, ארגונים ואזרחים בחזית שאלות האסור. בינואר ובפברואר 2009, מועד כתיבת המאמר, הופיעו בתקשורת בין היתר הנתונים הבאים: חרם על מוצרים ישראלים בלבנון מונע את הקרנת הסרט “ואלס עם באשיר”.¹¹ עיתונאים זרים בישראל, שכניסתם לעזה נמנעה, פנו לבג”צ¹². חירט וילדרס, יוצר סרט הולנדי על האסלאם, יועמד לדין בארצו באשמת הסתה¹³. ממשלת בריטניה קראה לבי.בי.סי לחזור בו מסירובו לשדר פנייה מטעם ארגוני סיוע הומניטרי למען תושבי עזה¹⁴. שפארד פיירלי, אמן כרזת אובמה, שהפכה לסמל במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית, ביקש מבית המשפט הגנה מפני תביעת זכויות יוצרים של סוכנות החדשות איי.פי¹⁵. התבטאויות אנטישמיות מפי קומיקאי נורווגי מעוררות סערה בנושא חופש הביטוי בנורווגיה¹⁶. ביקורת חריפה נשמעה בכנסייה הקתולית ומחוצה לה על החלטת האפיפיור להסיר את החרם מעל הבישוף מכחיש השואה ריצ’רד וויליאמסון¹⁷. המשטרה האיראנית סגרה תשע מספרות שהציעו “תספורות מערביות” ללקוחותיהן¹⁸. בשידורי רדיו של מנהיג טאליבאן במחוז סוואט בפקיסטן מוכרזים שמותיהם של תושבים שהוצאו להורג בגלל הפרה של דרך האסלאם –  במכירת תקליטורי סרטים, צפייה בטלוויזיה, שירה, ריקודים, הבעת ביקורת כלפי הטאליבן, גילוח זקנים ושליחת בנות ללימודים בבתי הספר¹⁹. ארגון עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, עתר לבג”צ נגד האיסור על יבוא ספרי לימוד בערבית, שיצאו לאור בסוריה או לבנון, למוסדות חינוך ואוניברסיטאות²⁰. ממשלת סין מנהלת קמפיין צניעות באינטרנט שהביא לסגירת 1500 אתרים שהוגדרו על ידה כאתרי מין ואלימות²¹.

מפת הביטוי ואורחות הקיום האנושיים רוחשים מתחת ומעל פני השטח ומערערים את השיח האזרחי והמסורת המשפטית. זהו המקום, טוען מישל פוקו, בו חורגת התרבות מהקודים הבסיסיים שלה, גורמת להם לאבד את זהותם ומגלה כי תחת הסדר הקיים פועל סדר בלתי ידוע, שיתורגם בהמשך לכדי קוד מוכר²². למעשה, כותבת שרה חינסקי, “רוב רובן של הפגיעות בחופש הביטוי אינן מגיעות לכל בירור משפטי (…) בניגוד לשיח המשפטי, שבו ההפרה ניתנת לזיהוי, בשיחים השונים של שדה התרבות אין ההפרות ניתנות לאיתור או לזיהוי שכן הן (…) נתפסות כטבע הקדמוני של סדר הדברים, ולא כפרי של שרירויות חברתיות”. בחינה פורמאלית של צנזורה וחופש ביטוי אינה תחליף להכרת עקבותיהם המטושטשים של “משטרי דיבור” שמייצר השיח של שדה התרבות²³. הבנה אתית של השיח משמעה קריאת מקורותיו הנפשיים, הלשוניים, הכלכליים והפוליטיים.

החלום ושברו

לדעת הרברט מרקוזה, הפסיכולוגיה של הפרט שניסח זיגמונד פרויד הינה במהותה פסיכולוגיה חברתית. ההדחקה היא תופעה היסטורית של האדם, לפיה האב הקדמון מבטא אבטיפוס של שליטה “הפותח את תגובת השרשרת של שיעבוד, מרד ושליטה מחוזקת המאפיינים את תולדות הציוויליזציה”²⁴. פרויד סבר שהחלום מבטא שני כוחות: אחד מביע את המבקש להתבטא והאחר מצנזר, מסיט ומעוות אותו. החלום מתמודד עם הצנזורה המתרחשת בין המודע לתת מודע, מסייע להתגברות על מגבלותיה ופועל כמגן על איזון הנפש. איסורי טאבו שהתפתחו לאורך דורות של סמכות חברתית הפכו למסגרת נפשית מאורגנת, המקיימת שאיפה לגעת באסור ויוצרת יחס אמביוולנטי כלפיו²⁵.
הטאבו ושחיקתו מדגישים את האלימות הרוחשת ביסוד המציאות האנושית. אלימות, כותב ג’ורג’ בטאי, היא ישותו של הטבע, המכיל את סדר האדם, הנתון למשוגות של הרציונאלי, לטלטול עצמי שובר גבולות. בטבע ובאדם קיימת תנועה – מחריגה הניתנת רק בחלקה לצמצום, ועד לכדי שליטה.²⁶הדחפים שאותה “חריגה” היא חלק ממהותם, שוברים רצפים שהתארגנו במבנים לשוניים שהגדירו מציאות, ומבטאים בכך יצרים מוחמצים שלא ניתנים לסימון במונחי הלשון.
במאמר, “חופש הביטוי – בין ייצוג לאיבוד”, מביא אביחי דורפמן את תפיסת ז’אן פרנסואה ליוטאר אודות מצבי wrong היוצרים שוני (differend) ללא גישור בין היגדים של שני צדדים, ובכך מונעים יצירת סיפור משותף אודות המציאות. ליוטאר רואה בחלום פעילות חזותית חוץ לשונית, הנדחקת על ידי ניסיונות החברה לאסוף תחת קורת גג עיונית אחת את האדם כיצור שלם ואת החברה כגוף שלם. ליוטאר מדגיש ייחודיות והטרוגניות שאינם ניתנים להכללה בחוויה האנושית ואת העובדה שכל ייצוג כרוך באיבוד. עצם השימוש בלשון סותר עושר אנושי וחושף את מגבלות מוסד ההצדקה הרציונאלית. הבנת הדיפרנד חוללה תפיסת נגד לרציונאליות הטוענת כי חופש הביטוי מהווה נתון של החלטה פוליטית שגרתית, שאינה מצדיקה פיתוח עקרונות שמעבר לזירת המקרה המקומי. דורפמן גורס כי חסרונות מוסד ההצדקה הרציונאלית אינם מחייבים לבחור בינו לבין פירוקו של חופש הביטוי לכדי התרחשויות פוליטיות חד פעמיות. הברירה, לדעתו, מצויה באימוץ דרך ביניים פרגמאטית, המסכימה עם חשיבות מוסד ההצדקה הרציונאלית לחופש הביטוי, מודעת לחוסר הטמון בו ודוחה הגיון פוליטי, ניהיליסטי, נקודתי, נטול משמעות סינרגית²⁷.

הדרך הפרגמטית מניחה את חופש הביטוי על סף דלתם של נציגים ומוסדות העוסקים במעטפת האתית של הביטוי, מודעים לשיגיונות האסור ומקישים משמעות ממופעם. ככל שיחס המדינה לצנזורה עוגן במסורת המשפט, תפסו נורמות אחרות את מקומה. צנזורה רשמית נוהגת להופיע באורח נוהלי וציבורי, אולם מציאות נרחבת של צנזורה עצמית ופנימית מופיעה בשוק הפרטי בהתאם לטעם הקהל, תלות כלכלית וצרכי פרסום ושיווק²⁸. גם במרחב הגלובלי, הלא ממוסד והמקוון, מתקיימת צנזורה, המוסדרת ברובה על ידי קהילות וירטואליות ומתרחשת בפורומים, בלוגים וטוקבקים²⁹.

פגיעה במידה הדרושה

למוסדות מחקר ואמנות מקום חיוני לפעולה בשדה ה-wrong וה-differend. “מאחורי הצורה האסתטית”, כותב מרקוזה, “מונחת ההרמוניה המודחקת של חושניות ותבונה – המחאה הנצחית נגד ארגון החיים על ידי הגיון השליטה; הביקורת על עקרון הביצוע (…) הדמיון האמנותי מעצב את ‘זכרו הבלתי מודע’ של השחרור שנכשל”³⁰. התפתחות המסורת המשפטית חידדה הכרה מיוחדת באמנות ובמדע כראויים להגנת יתר של חופש הביטוי. בהחלטת בג”ץ משנת 1994, שביטלה את החלטת המועצה לביקורת סרטים לאסור את הקרנת הסרט “אימפריית החושים” מטעמי פורנוגרפיה, קבע השופט אהרון ברק כי “אם יש ליצירה ערך ספרותי, פוליטי או מדעי…אין לאסור על פרסומה כיצירה פורנוגראפית. בכך ניתן משקל חוקתי לא רק לחופש הביטוי בכלל, אלא לחופש הביטוי האמנותי. ניתן לראות בחופש זה חלק מחופש הביטוי, ‘ממנו צומחת, בין היתר, חירות היצירה האמנותית בתחום הספרותי ובתחום החזותי לצורותיו’. ‘חופש הביטוי הוא החופש של היוצר לפרוץ את סגור לבו, להניף כנף וליתן דרור למחשבתו’. ניתן לראות בו זכות חוקתית העומדת על רגליה…היא מבוססת על ראיית האדם כיצור אוטונומי הזכאי למימוש עצמי הן כיוצר והן כנהנה מהיצירה…זהו חופש הבחירה באשר לנושא ולאופן הצגתו והחופש של הזולת לשמוע ולקלוט. כמובן, גם חופש הביטוי האמנותי אינו חופש מוחלט. כ’חופשים’ אחרים הוא בעל אופי יחסי. ניתן לפגוע בו לתכלית ראויה, ובלבד שהפגיעה לא תהא מעבר למידה הדרושה”³¹.

אם למוסדות אמנות ומחקר יש מסוגלות אתית להכיל מורכבות נפשית, לשונית, כלכלית וחברתית – את זה אפשר לדעת רק במקרים הנחשפים לציבור. תיאוריה וביקורת, כתב עת שמאלי היוצא מטעם מכון ואן ליר בירושלים, עמד לפרסם בגיליון 31, חורף 2007, שהוקדש לכיבוש, מאמר מאת אייל ויצמן, “ללכת דרך הקירות”, שהופיע באנגלית בכתב העת Radical Philosophy, במרץ 2006, ובוחן לוחמה אורבאנית בתוך בתים, שנבחנה במבצע “חומת מגן” ונשענה על התפיסה הסוציו-מרחבית של ז’יל דלז ופליקס גואטרי.  בנוסף לפן האנליטי, טען ויצמן לאחריותם של יחידים בפיתוח השיטה, דוגמת ד”ר תת-אלוף שמעון נווה ותת אלוף אביב כוכבי. פרופסור יהודה שנהב, עורך כתב העת, הסביר בפתח דבר לגיליון, כי מאמרו של ויצמן אינו מתפרסם בשל משבר שבמרכזו מכתב מעורך דינו של כוכבי, המזהיר שבמאמר “מופיעות קביעות העלולות להניע את מרשו לנקיטת אמצעים משפטיים”. מסירת המאמר טרם פרסומו לידיעת הצבא ומשא ומתן, שלא צלח, עם הכותב לצורך “תיקונים”, הביאו את כתב העת להודאה בשגיאה.

המהלכים בתיאוריה וביקורת “מחדדים” לדברי שנהב “את הצורך לנסות ולהבין את אופן התנהלותו של כתב עת המצוי במטריצות שונות של כוח: פוליטי, כלכלי, או משפטי לגלי. אפשר (…) ללמוד ממנה על מקומנו בתור ישראלים הכפופים גם הם למשטר הכיבוש ונוטלים בו חלק פעיל או סביל כיחידים וכקבוצה המבקשת לקיים כתב עת מדעי ביקורתי (…) המשבר מזמין דיון ביחס שבין כתב העת, הנתון בשגרה של אילוצים מוסדיים (תקציביים, משפטיים, ניהוליים), לבין היכולת להתמיד בפיתוח חשיבה ושפה ביקורתיות, שהתממשותן תלויה ביכולת להתמיד בפסיעה מעבר לגבולות השיח הלגיטימי (המנומס, האחראי או החוקי) (…) צנזורה עצמית וצנזורה חברתית כמעט לעולם (…) מוסוות היטב במושגים מובנים מאליהם לכאורה כגון מהוגנות, רציונאליות וסבירות (…) ההבנה שבה אנו מקבלים (…) את ההכרח להימנע מתביעת לשון הרע, מתפקדת כמנגנון החותר לשוב ולהפריד בין תיאוריה ועיסוק במבני הכוח, מחד גיסא, לבין סובייקטים בעלי אחריות מוסרית ומשפטית מאידך גיסא”³². ניכוס הכיבוש והפניית אצבע של העורך לכיוונים שונים מכשילים את טענת כתב העת עצמו לאפשרות חדשנית לפיה דיון עיוני יבטא אחריות אישית.

זכותו של קהל השומעים

העוצמה שלא עמדה לתיאוריה וביקורת, לא חסרה למוזיאון תל-אביב בניסיונו למנוע את הצגת עבודת ווידיאו מאת ג’ק פאבר שצולמה במוזיאון תוך שימוש במצלמות האבטחה שלו ללא ידיעתו. הסרט נערך בסיוע של גדי ספרוקט, שומר במוזיאון, שהכניס את פאבר לאולמות התצוגה לאחר שעות הפעילות. הם חיברו מצלמה פרטית למערכת האבטחה והשתמשו בה להקלטת סרט בו מצולם ספרוקט, חבוש כובע גרב, מבצע פעולות שונות בחללי התצוגה, תוך התייחסות ליצירות שמוצבות בו. המוזיאון פנה לבית המשפט בבקשה להוציא צו מניעה קבוע נגד הקרנת הסרט. בתביעתו טען המוזיאון לזכויות היוצרים לסרט, שנערך באמצעות עובד במוזיאון, ומתוקף כך הוא גם טען שיש לו את הרשות להחליט כי הסרט ייגנז. המוזיאון טען ללשון הרע כנגדו מפני שהסרט מעמיד בסימן שאלה את סידורי האבטחה שלו וכי פרסום הסרט עלול לפגוע בשמו הטוב, לבזותו, להציגו באור שלילי ולפגוע במוניטין שלו. בנוסף, טען המוזיאון כי הסרט נוצר תוך הפרת החוק, וביצוע מעשי עוולה. הנתבעים פעלו כדי ליצור פרובוקציה ולפגוע במוזיאון ואל לבית המשפט ליצור תקדים שיאפשר לאמנים נוספים לנהוג בצורה דומה. כנאמן ציבורי לשמירה על יצירות אמנות, ביקש המוזיאון מבית המשפט להעדיף מניעת פגיעה בו על פני זכות הנתבעים לחופש ביטוי³³.
במקום לקיים שיח אתי אודות הביטוי האמנותי, גייס המוזיאון את תקציבו הציבורי להתנגחות משפטית שעמדה במקרה זה לזכות יצירת הווידיאו³⁴. הגבלה משפטית על אופני ביטוי הנחשבים לאמנות מהווה מגבלה לא ראויה ולא נחוצה על חופש הביטוי ככלל ועל חופש הביטוי האמנותי בפרט, ציינה השופטת רות רונן, והפגיעה במוזיאון איננה נובעת מהצפייה בסרט אלא מהפרסום של המקרה. טענת פרופ’ עומר, מנהל המוזיאון, בעדותו, כי לעמוד מול פסל ולדבר אליו זו השפלה, נדחתה על ידי השופטת. גם לו הוכח כי פרסום הסרט עלול לגרום נזק למוזיאון, היה לדעת פסק הדין מקום לשקול את הנזק מול זכותם של הנתבעים לחופש יצירה.

דווקא בבית המשפט התרחש שיח שנעדר ממוסדות החקר והאמנות האמונים על ליבת הביטוי. “הזכות לחופש הביטוי”,  כתבה השופטת, “היא זכות שנהנה ממנה לא רק מי שמבקש לבטא את עצמו. זוהי זכות שנועדה הן לדובר – והן לקהל השומעים שלו. כאשר נשללת זכותו של דובר לדבר – נשללת גם זכותו של קהל השומעים הפוטנציאלי לשמוע, לדעת, להתרשם ולקיים דו שיח על הדברים. דו שיח זה הוא אחד היסודות הבסיסיים של המשטר הדמוקרטי. כאשר חופש הביטוי מתייחס ליצירת אמנות, הרי החופש של האמן להציג אותה, משליך על האפשרות של קהל הצופים הפוטנציאלי לראות את היצירה. חשיפה ליצירת אמנות, מהווה אף היא נדבך חשוב של המשטר הדמוקרטי, ושל התפתחות התרבות והאמנות (…) צפייה בסרט עשויה להוביל לדיון במספר נושאים – ובין היתר בשאלת ערכו האמנותי של הסרט, ובשאלות (…) כמו גבולות האמנות, הלגיטימיות של ביצוע עבירה לצורך יצירתה של עבודת אמנות וכדומה. דיון בשאלות כאלה הוא דיון מפרה וחשוב”³⁵.

ללא חשיפה ציבורית, הצנזורה הפנימית עלומה וקשה לעמוד על פרטיה. בספטמבר 2008 שלחו האוצרים מנון סלומה ויהושע סימון, שהכינו את התערוכה “אסתטיקה של טרור” במוזיאון צ’לסי לאמנות בניו-יורק, דוא”ל לאמנים המשתתפים המודיע על ביטולה. לטענתם, סבורה נשיאת המוזיאון, דורותיאה קיסר, כי התערוכה מהללת טרור ופוגעת בקורבנותיה. מה שהתחיל בבקשה לשנות את שם התערוכה מ”אסתטיקה של טרור” ל”דיאלקטיקה של טרור”, התפתח לעיכובים ודרישה לשינויים והסרת עבודות, מאמרים ודימויים מהקטלוג, באורח פוגע בתערוכה, מה שגרם לסלומה, אוצרת המוזיאון, להתפטר מתפקידה³⁶. לעומתה טענה קיסר כי הסיבות להתפטרות האוצרת אישיות ואינן תגובה לפעולות מצד המוזיאון. לדעתה אין “אמנים צריכים להציג חלקי גופות של ילדים ונשים שנפגעו מפצצות. זה אינו עניין לאמנים. אמן צריך להיות צעד אחד מעבר לכך, למצוא את הסיבות לטרור וכיצד אפשר למצוא דרך מהפכנית נגד הטרור, ולא להציג תמונות בנאליות שרואים מדי יום בטלוויזיה. זאת אינה אמנות”³⁷. חרף טשטוש נסיבות ההתפטרות, מסמנת עמדת הנשיאה את טיב הדיון האתי שביכולתם של מוסדות תרבות לקיים.

המאמר “בצבת האפשרויות” פורסם לראשונה באנגלית בגליונו הראשון של כתב העת לאמנות פרוגרמה.