הפצע המדמם של הפער

בגלריה בנימין הוצגו במסגרת התערוכה “תאחיזה” עבודותיהם של כרמית חסין ובצלאל בן חיים, הוא צלם והיא פסלת. צמוד לכניסה, על הרצפה, הונח פסל שמזכיר במקצת נחש ענק או תולעת בהגדלה קיצונית, עטוף קרום חלקלק בגוון המזכיר עור אדם. הכפלים בחומר מהדקים את הקשר הוויזואלי בין המוצג לעור זקן ועייף. לרגעים נפער בקרום חוסר החושף עולם שלם של מרקמים וטקסטורות שכמו ביקשו להסתתר מהעין. הפסל, כמו דומיו בחלל, יוצר תחושה בשרית־פיזית באופן מפתיע ומטרידה באופן חיובי, וקשה גם להתעלם מהפן הפאלי של העבודה הזו.

יש אסכולה רווחת של תנועה פיסולית המעלה על נס שיח על גוף. שיאה ההיסטורי בפיסול הקלאסי של אמנות יוון ורומא העתיקות, ומשם המשיכה אל הכנסיות הקתוליות, דרך מיכלאנג’לו ודונטלו הידועים לשמצה. לרוב השיחה הזו היא על גוף מושלם, אידיאלי וקדוש, מעט ארוטי ובלתי מושג. אולם, הגופניות הבאה לידי ביטוי אצל חסין לא מדברת על אידיאה, ובכלל לא מדברת על חיצוניות אלא על קרביים, על הבפנוכו הלא אסתטי שממנו כולנו עשויים. חשוב לציין כי אין זה חידוש, בהיסטוריה הלא רחוקה טופחו גם זרמים אמנותיים שהתעסקו בריקבון ובגועל, ובהקשר הזה העבודה מהווה המשך לשיחה קיימת.

הפסל המדובר הונח על משטח טפט מרובע בצבע לבן, שבאמצעו מודפס תצלום בשחור־לבן של דימוי הנראה במבט חטוף כסירה עם שני משוטים. מבט מעמיק מגלה שזהו תצלום מעובד של נוף אורבני, קצה בניין ומנורת רחוב שהוכפלו באפקט מראה וטופלו היטב בתוכנת עריכה. הדיכוטומיה הוויזואלית הזו שבין האלגנטיות הצילומית הנקייה של בן חיים לבין הגופניות הכמעט מינית והמפולשת של חסין היא שאר הרוח של התערוכה הזו, ועל כך עוד ארחיב.

בהמשך החלל ניצב מעקה מטאלי בצורת האות רי”ש, כאשר קצה אחד שלו מחובר לקיר וקצהו השני לרצפה, בין הקצוות נוצר חלל מרובע ועליו, ספק מונח ספק נאחז, חומר לבן מוקשה מלוטש בגסות, המרפרר באופן כמעט מיידי לדימויים מוכרים של ייבוש עורות. בשונה מהפסל הראשון, כאן נעדרים גוון הגוף האנושי והתחכום הטקטסטורלי, ומה שעולה הוא נקיות מודרניסטית עם זיקה לעולמות דנטליים. בהקשר הזה הלובן והמטאליות עובדים נהדר יחד. הניקיון הזה מאפשר מיקוד של המבט בהשתפכות האובייקט כלפי מטה ובמאמצים שלו להיאחז במעקה. בסמיכות לפסל תלוי תצלום על הקיר, שחור־לבן, גם הוא כחברו מתעתע בצופה ונראה כקצה של הר, אך התעמקות מגלה כי זהו בד המתנופף ברוח.

בחלל הוצבו עוד שני פסלים נוספים הדומים לראשון. האחד הוצג בתוך אקווריום פרספקס מחולק לשניים, על עגלת נירוסטה קטנה הנראית שאולה ממטבח תעשייתי או חדר סניטרי. בחלקו העליון של האקווריום הונח הפסל־תולעת, מבותר יותר מקודמו, משוויץ בגועל המרהיב שממנו הוא עשוי. מלא בטקסטורות רגישות שחלקן אף מתפרשות במבט ראשון כאיברים מוכרים, רשתות של נימים דקים ועורקים עבים. אך אלו נאבדים מיד בתוך הבליל המסחרר הזה של שכבות, מרקמים ומשטחים המרכיבים אותו. בתא מתחתיו נמצא נוזל מוקשה בזווית לא אפשרית, שנראה כמו הפרשות או נוזלי גוף של אותו יצור תת־קרקעי חשוף ודוחה שנמצא בתא מעליו, או שמא זה פורמלין המנסה לשמר את היופי המזוויע הזה. כך או כך המבט מתחדד לעבר הכיוון שזהו יצור, אופן הצפייה מזכיר אקווריומים של מוזיאוני טבע שבהם מוצגות חיות משומרות־מפוחלצות לצורך למידה ומחקר או סתם כבילוי למשפחות. בצמוד אליו מודבק על הקיר תצלום. הוא אינו מזכיר משהו באופן מפתיע אלא פשוט משתמש בכוח של תצרף צילומי המכיל שני דימויים אורבניים שצולמו מזווית נמוכה.

השני הונח ללא מעטה פרספקס על גבי עגלת נירוסטה דומה לקודמתה אך ארוכה וצרה יותר, כאילו יוצרה במיוחד עבור הפסל המונח על גביה. ההקשר של גוף בשרי־פלסטי על עגלה כזו משליך באחת את הצופה לסצנה של חדר מתים, ניתוחי גופות וצחנת ריקבון. כמעט שומעים את חרחורי הגסיסה, מצליחים לדמיין את הגוף הבלתי מזוהה הזה עולה ויורד בנשימות אחרונות. מעליו נפרש תצלום גדול הנראה כמו נשר אך עשוי כמובן מתצלום מעובד. העוף על הגווייה חיזק את תחושת המוות של המוצג הזה. תוספת המיזוג בחדר משמשת פה אמצעי נוסף; בחדר מתים קר. בכלל, נוכחות של נירוסטה וחומרים מטאליים אחרים בתוך חלל מדויק ומינימליסטי כבר מורידות את הטמפרטורה בחדר. החשיבות הגדולה של הטמפרטורה הנמוכה היא ביכולת ליצור חוויה של אימה או יראת כבוד אל מול המוצגים הללו, והיא הכרחית גם לחיזוק הקונטרסטיות שבין הקור והאלגנטיות הוויזואלית של התצלומים לגופניות החמה, המתפלשת, הבשרית והכמעט מדממת, של רוב הפסלים בחלל.

אם בפיסול יש חיים (או יותר נכון, יש תחושה שהיו חיים) אז בתצלומים יש סאונד. סינטיזציה של קול היא פעולה שבה מייצרים קולות בצורה דיגיטלית, מנקים או מחברים רעשים על מנת לייצר סאונד ספציפי. המניפולציה הדיגיטלית הזאת בשמע, מתחברת מאוד טוב עם הדימויים הוויזואליים של בצלאל בן חיים, שמצליח באופן מפליא לסנתז דימויים אורבניים ולהפיח בהם נשמות חדשות. מעבר לכך, התצלומים האלה עשויים, מודפסים, ומוצבים טוב, חלק מהיכולת הטכנית הנקייה הזו משמשת כמנוף לפער עליו אני מדבר, שהוא בעיניי החידוש שהתערוכה הזו מציעה.

הזכרתי את הגופים הפלסטיים־בשריים המפורטים של חסין ואת הרוח שמצליח להפיח בן חיים בתצלומים על ידי מניפולציות מסוימות. יש אפיקים רבים שבהם החלל הזה מנסה לזרום, אפשר לייצר שיח על הפערים בין דו־מימד לתלת־מימד, על הנוכחות של פיסול לצד צילום בתוך חלל כזה ומה כל אחד תורם או גורע מחברו, אך האפיק אותו פגשתי מזמין שיחה עמוקה יותר, על המאבק המתמיד בין החומר לרוח. ההתעסקות של חסין בפלסטיות בשרית ברורה כשמש והדימויים האלגנטיים־מינימלסטיים של בן חיים מרגישים כמו רוח מרעננת. על ידי הצבה מתוחכמת ומעולה דביר שקד פוער ביניהם תהום. הציוות הזוגי העיקש בהצבה בין העבודות, הפיסולית והצילומית, מצביע על מערכת היחסים הזו, שקיימת אבל בה בעת גם בלתי אפשרית. התהום הזו היא כמובן ויזואלית. הפער בין נראות של גוף לנראות של רוח בשפה החומרית והקוטבית שהשניים האלו מייצגים, לצד קשר, חיבור, דו־שיח וסמנטיקה המשותפת להם, יוצרים אימפקט חזק בחלל. דחף שחזק יותר מהדימוי עצמו, הוא מה שעולה ממנו, הוא השלם העולה על סך חלקיו. הדבר הזה שחודר ונכנס בקרום הדק שבין גוף לרוח, בין הבשר לנפש. זו התחושה שמפעפעת ברחבי הגוף כשפוגשים אמנות שמצליחה לגעת. במקרה הזה, גם כזו שמצליחה לפרק את הצופים שלה למרכיבי היסוד שלהם.

בגלריה בנימין המוזיקה לא נשמעה והבשר לא הצחין, החיים היו נחמה בתוך החלל הקר הזה והחוויה האנושית הפכה להיות אקזיסטנציאליסטית מתמיד. התנועה הזו של אנשים שצופים באמנות שמדברת על אנשים או על אנושיות, מוכרת כל כך אך לפעמים מייבשת ומשעממת. בתערוכה הזו היא היתה חודרת, בועטת ומדהימה, מזוויעה בפירוט הבשרי שלה תוך כדי שהיא מהפנטת ויפיפייה וזהו בדיוק הסיפור האנושי. אולי בכלל זהו כל הסיפור של העולם הזה. המאבקים בין הנמוך לגבוה, בין היפה והנשגב לארצי־בשרי והנמוך, בין תאוות גוף לרוממות רוח. העבודות ביקשו יצורים חיים שיתהלכו סביבן, שיזכירו להן במה הן באמת עסוקות, מה הן היו פעם, או לכל הפחות, מהיכן הגיעו. אמנות צריכה מפגש עם הצופה על מנת שתהפוך למשמעותית בעולם הזה, אבל במקרה המדובר האמנות היא הצופה, היא מצביעה עליו בחוצפה ואומרת: “אתה זה אני ואני זה אתה, המפרט הטכני שלנו זהה, חומרי הגלם, הרכיבים, הרעיונות הגדולים והדברים הכי מלוכלכים, כל החבילה. מה שיש לך, יש לי”. התובנה הזאת היא כמעט מקודשת, היא מפשיטה את כל המניירות והרעשים שהאנושות מצליחה לייצר ובעדינות חודרנית לגעת בעצב הכי חשוף של הקיום. בפצע המדמם של הפער הטמון בחוויה האנושית.