וידרגוטמאכונג – מול מי?

היצירה המרכזית בתערוכה החדשה של יעל ברתנא במוזיאון היהודי בברלין היא ביקורת נוקבת על החברה הגרמנית; חיפושה הנואש אחר גאולה שלא קיימת וכיצד חיפוש זה לוקח את הגרמנים הכי רחוק שאפשר מ”גאולה”. העבודה היא משל לכישלון פרויקט ההרכבה מחדש של הזהות הגרמנית אחרי השואה, אך בעיקר סרטון הדרכה: כך תכשירו את הפנטזיות הרצחניות שלכם. לצד זאת, הממד ההיסטורי מעט חסר; אמנם מצחיק לומר זאת על עבודה מסוימת זו, שכל כולה התבוססות בעבר, אבל הממד ההיסטורי חסר גם בהתבוססות הגרמנית האמיתית בעבר. בכל אופן, למצב העכשווי המוזר, שבו אמנים ישראלים לפעמים מנודים בגרמניה בשל עמדותיהם נגד הכיבוש – נידוי שאפילו בישראל הם לא זוכים לו  – יש היסטוריה; היסטוריה של חיזור הגרמנים אחרי היהודים, ואחרי הישראלים לאחר מכן, חיזור נעים בערך כמו סטוקינג. במאמר זה אנסה להכניס את “מלכה גרמאניה” להקשר היסטורי וחברתי זה.

לאחר הצפייה בלב לבה של התערוכה, העבודה “מלכה גרמאניה” (שמה במוזיאון: Malka Germania, ולא תרגום כזה או אחר) בת ארבעים וחמש הדקות, היה המעבר דרך חנות המזכרות של המוזיאון היהודי ביציאה מהתערוכה חוויה מסמרת שיער ממש עבור הישראלי החתום על שורות אלה, שחי למעלה מעשור בגרמניה. במקרים רבים ההכרה בגרעין התיאורטי של העבודה עולה במבקר בצאתו החוצה מהמוזיאון, אל העולם שממנו היצירה נגזרה ושעליו היא מדברת, אבל היה משהו בחנות המזכרות הזו שהפך את ההתפכחות למטלטלת במיוחד והשלים עבורי את חווית היצירה של ברתנא.

מלכה גרמאניה היא דמות לבנה: שיערה לבן, שכמייתה לבנה, והיא מתקדמת לאיטה, רכובה על חמור או בלעדיו, בין תחנות היסטוריות ותרבותיות בברלין וסביבתה דוגמת רחוב ה-17 ביוני, החוצה את פארק טירגארטן הפסטורלי מצד לצד. היא מתקדמת לאורך הרחוב, מעמוד הניצחון ועד שער ברנדנבורג, שני מבנים עליהם מתנוססת דמותה של האלה ויקטוריה, אלת הניצחון הרומית, שפסליה הוצבו כדי לסמל ניצחונות צבאיים. האלה ניצבת שם כתזכורת ל”אימפריה הרומית הקדושה”, המכונה גם “הרייך הראשון”, ששלטה באזור במשך קרוב לאלף שנים והשפה הדומיננטית בה הייתה גרמנית, אשר לאלף שנותיה יתייחס מאוחר יותר שליט רייך אחר. הפסלים הם רמז מטרים למונח “גאולה” שעומד למבחן בעבודה הזו ושתוכנו המעורפל מוצג בה עם סימן שאלה.

לסצנה זו של המשיח הצועדת לאורך שדרת הניצחון פורצים באחת חיילי צה”ל. הם לא עושים שום דבר מיוחד, הם רצים ממעמקי האדמה מעלה אל הרחוב (מתחנת האובאן הסמוכה), ויש יאמרו שהם יוצאים מתת המודע אל המודע, שם הם פשוט “מתקיימים”: עומדים בתחנת האוטובוס, מתהלכים על מדשאותיו של שדה התעופה טמפלהוף, שנבנה על ידי הנאצים והיום משמש כפארק. החיילים לא מנכסים את המרחב הברלינאי אלא משתלבים בו, מתנרמלים בו. זה גרעין היצירה בעיני: מערכת היחסים בין שתי המיתולוגיות הללו, הגרמנית על שלל צורותיה, דוגמת האלה ויקטוריה, והמיתולוגיה הישראלית-צה”לית. בתחילת הווידאו, מערכת היחסים הזו עדיין מושתת על הצבת המיתולוגיות השונות זו לצד זו.

לחופו של אגם ואנזה, המשתרע למרגלותיו של בית ועידת ואנזה, נופשים כבכל קיץ המוני גרמנים; משחקים במים, קוראים ספר בכיסאות-הסלסלה (Strandkorb) הטיפוסיים לחופי גרמניה, ילדים בלונדיניים מתרוצצים בחול ומשתוללים באיפוק. לפתע האדמה רועדת ומתוך המים מבצבץ עיט – אותו עיט שהיה סמלה של גרמניה הנאצית – והנה גם הוא, עובר מעולם תחתון (מתחת למים), לעולם של נראות ותודעה, עולם של מעלה. והעיט לא לבד: הוא גורר אחריו בניין שלם שבתורו מחובר לרשת שלמה של בניינים, עד שהמודל השלם של בירת העולם גרמניה, התכנית המגלומנית של היטלר לבנייה מחדש של ברלין בתכנונו של האדריכל אלברט שפר, יוצא מהמים על כיפותיו וקוביותיו. לאחר שהוצגו לנו פסלי ויקטוריה, שוב אנו מוצאים את עצמנו מול תכנית “גאולה” גרמנית שכשלה. על הגלים נישאים כבדרך אגב חיילי צה”ל, ונראה שאינם מודאגים כלל מהמצב; הגאולה הישראלית כבר חלק מהנוף, היא לא רק מוצבת לצדה של הגאולה הגרמנית, אלא מתמזגת איתה, נמסה איתה לתמונה אחת.

מלכה גרמאניה היא המשיח הגואל שלעולם אינה מגיעה. אי-הגעתה, הסתובבותה חסרת הפשר, עולות בקנה אחד עם מודל המשיח שאינו מגיע ביהדות. אך הסיבה שהמשיח היהודי לא מגיע היא שדמותו והפעולות שיש לנקוט כדי להביאו נתונים כולם לפרשנות ודיון; אין סוף המשמעויות של הדמות והפרקטיקה הן מה שמייצרות הלכה למעשה את היהדות. ברגע שאין דיון ויש הסכמה על משיח קונקרטי אין זו יהדות יותר, אלא נצרות או אסלאם. הפרקטיקה היהודית היא הציפייה למשיח המלווה בפרשנות אין-סופית, כלומר, הימצאות קבועה בשיחה שמונחיה לעולם לא מפסיקים להשתנות ולא נעצרים בתמונה קונקרטית שיכולה להתעתק אל מחוץ לשפה. מלכה גרמאניה היא אם כן משיח יהודייה (משיחה?) משום שהיא מדומיינת ואינה קיימת במציאות. מה שדווקא כן קיים אלה החיילים; תפיסת הקיים – חיילי צה”ל או מדינת ישראל אותה הם מייצגים – כדבר המקרב גאולה או מביא אותה בפועל, אין משמעותה האמונה במשיח יהודי או בצורת הגאולה היהודית.

שגריר ישראל הראשון לגרמניה המערבית, אשר בן-נתן, היה גבר נאה. איש המודיעין והדיפלומט, שנולד בווינה בשם ארתור פירניקרץ, אפילו זכה לכינוי “ארתור היפה”. עם פתיחת השגרירות היה יופיו אחת הסיבות לכך שהוחלט להפכו לשגריר; בן-נתן אמור היה להיות התשובה לסטריאוטיפ האנטישמי, שעדיין רווח אז בגרמניה כאילו לא הובס הוורמאכט. התנועה הציונית, שמראשיתה שמה לעצמה למטרה להיאבק באנטישמיות, הפנימה פה ושם את השיח בו נאבקה, ומודל הגאולה הציוני הושפע והוכתב על ידי דימויים אנטישמיים שרווחו באירופה בכלל ובאזור דובר הגרמנית בפרט. הרי פרויקט הדגל של יצירת “היהודי החדש” הוא כל כולו הפנמת השיח הפוגעני, שמאשים את “היהודי הישן”, הפאסיבי, החלש והנשי, זה שהיום קוראים לו “הגלותי”, בצרותיו. שכן אם רק יתחדש, הכל יהיה אחרת. עם זאת, בניגוד לאנטישמים של התקופה, טענו הרצל ונורדאו שהבעיה אינה ביולוגית אלא סוציולוגית, ולכן דרך ספורט, עבודת אדמה וצבא אפשר יהיה לייצר יהודי אקטיבי וחזק שאחראי לגורלו: “יהדות השרירים”. לפי גישתם מה שהיה חסר ליהודים זה בסך הכל להיות קצת כמו הגויים, בכל זאת. במובן זה הציעה הציונות “גאולה” באופן שסיים את השיחה האינסופית. כיום, לאחר שגאולותיהם השונות יצאו את תחום הלגיטימיות, רואים הגרמנים בגאולה היהודית את גאולתם שלהם. אך הגאולה היהודית שאימצו להם, זו הישראלית-ציונית, היא למצער גרמנית ביותר. כך חוזר הגרמני לעצמו ואל הביטחון הלא-מורכב בעצמו, הפעם בתוספת אישור חברתי, או “אפירמציה” (Affirmation) בלשונו של הגל.

לגרמני אסור לשנוא מוסלמים, לא אחרי מלחמת העולם השנייה. לגרמנים אסור לשנוא מיעוטים ככה, כולנו יודעים לאן השנאה הזו מובילה. אך אם הסיבה לכך היא מדינת ישראל והקונפליקט ולא תחושת גזענות שיש להתמודד איתה אזי הדבר כשר. לגרמני אסור לתמוך במלחמה, לא אחרי מה שמלחמה עשתה למדינה הזו. אך אם בישראל מדובר הרי שיש לה את הזכות להגן על עצמה, גם במחיר הפצצת חפים מפשע. ההתמזגות של החברה הגרמנית והישראלית במלכה גרמאניה אינו מייצר גאולה, אלא תיאטרון של גאולה, שמאחוריו מסתתרת האפירמציה. את האפירמציה הזו מחפש לו הגרמני האנטי-פשיסט, כמובן אנטי-פשיסט, אלא מה, כשהוא תומך בחיילי צה”ל גם כשהם מבצעים זוועות. בפועל, מדינת ישראל אינה “גאולה יהודית” עבור הגרמנים, כי אם מתווך לגאולה הגרמנית. האפשרות לפנטז את הפנטזיות האסורות, לחזור לעצמי האסור באדרת נקייה.

בסצנה נוספת בעבודה של ברתנא חבורה של צעירים גרמנים רצים על שפת האגם, לבושים בגופיות לבנות ומכנסי ספורט שחורים. לרגע ניתן לחשוב שהתמונה נלקחה מתוך פרסומת של חוג הכנה לצה”ל לתלמידי תיכון, אך למעשה אי אפשר לטעות בשיוכם האתני הגרמני של הנערים. עם החיילים הישראלים הנמצאים ברקע, נדמה שהנוער הגרמני מתאמן כדי להיות הדור הבא של חיילי צה”ל, להגן על המדומיין, על מתווך הפנטזיה.

גרמניה חוגגת בימים אלה 1700 שנים לקיום היהודי בשטחה. הקהילה היהודית בגרמניה כיום קטנטנה, ותהליך הגיור הרפורמי, שמאפשר לכל מי שרוצה להיות יהודי, הופך חלק לא קטן מחבריה לחדשים להיסטוריה בת 1700 השנים הזו. עוד חלק גדול מחברי הקהילה הם בעלי סב יהודי בלבד או סבתא רבא יהודייה, ומגדירים את עצמם יהודים על פי אותו חלק. כמובן שזה בסדר גמור לדעתי, אם מישהו שואל. אבל כן נוצר מצב שמקשה על הגרמנים לדרוש כפרה מקהילה שכבר אינה קיימת, משום שכמעט דור שלם של גרמנים רצח כמעט דור שלם של יהודים. יש יצירתיים כמו ברונו דסאקר (Dössekker) שהתחזה ליהודי, בדה לעצמו את השם “בנימין וילקומירסקי” ואף כתב ספר אוטוביוגרפי על ילדותו באושוויץ שלא הייתה ולא נבראה. כמוהו גם הבלוגרית מארי-סופי הינגסט, שכתבה את עדויות סבה וסבתה מאושוויץ, על אף שהיא נוצרייה וסבה וסבתה משום צד מעולם לא היו אסירים במחנה ריכוז. הינגסט שמה קץ לחייה ב-2019, בגיל 33, לאחר שכלי תקשורת רבים בגרמניה החלו לחקור ולגלות שעדויותיה של ההיסטוריונית שקריות. אך עדיין גרמנים רבים, אם קבוצות אוונגליסטיות ציוניות או חבורות אנטי-דויטשה (המגדירות את עצמן שמאל קיצוני), שהזדהותם המוחלטת עם ישראל גאולתם, משלבים את גאולתם עם זו של היהודים, חלקם אף ממזגים את עצמיותם ממש. בצעד שרבים תפסו כמשונה הוספתי בזמנו לפרופיל הטינדר שלי את המשפט “בלי ישראלופילים”. עשיתי זאת משום שהפיכת הזהות היהודית והישראלית להון חברתי לעיתים מכווינה כאן אנשים בחיפושם או חיפושן אחר בני ובנות זוג. לא אחת תשמע ממישהי, כבדרך אגב, שכל בני הזוג הקודמים שלה ישראלים גם הם, מה שעשוי לגרום לתחושה המזכירה את זו של הגיבור השחור בסרט Get Out. כולנו יודעים איך הוא נגמר.

בסצנה מאוחרת יותר, עומדים גרמנים רבים מול חזית תחנת רכבת נטושה שעליה השלט העברי “שדה נוי” (Schönefeld). יש להם מזוודות והם ממתינים. למה הם מחכים? לגודו, כמובן, למשיח בלבן שלנו. כשהיא מגיעה, הם מתחילים ללכת לאורך המסילה הנטושה, אל תוך היער. מה שהיה בשלב הראשון הצבה זה לצד זה ובשלב השני התמזגות, הופך כעת להיפוך תפקידים מוחלט. אפשר להיזכר בשלב זה בגרים או במתחזים שכבר הוזכרו, אבל לא רק. בספרה Gefühlte Opfer (“חשים קורבנות”), מתייחסת ההיסטוריונית אולריקה יורייט לתחושת ההיפוך הזו, בין השאר דרך קריאה של נאום נשיא גרמניה לרגל 40 שנים לסוף מלחמת העולם השנייה. בשנת 1985 אמר הנשיא דאז, ריכרד פון וייצסקר:

“‘שנמשך הגלות מהשכחה. ומהזכירה – אז באה הגאולה’. הפתגם היהודי המצוטט רבות הזה, בא לומר לנו: האמונה באלוהים היא האמונה בפעולתו בהיסטוריה. הזיכרון הוא חווית הפעולה של האל במהלך ההיסטוריה. הוא [הזיכרון] המקור לגאולה. החוויה הזו בוראת אמונה, היא בוראת אמונה בגאולה. באיחוד החלקים המופרדים, בפיוס, מי ששוכח אותה – מאבד את אמונתו”.¹

ה”פתגם היהודי” מיוחס לבעל שם טוב, שהתכוון אליו בהקשר של זיכרון ארץ הקודש, ולא זיכרון זוועות הגולה. כשמחפשים אותו ברשת מוצאים למעלה מ-2000 תוצאות בגרמנית לעומת שלוש בלבד בעברית. וייצסקר אינו הראשון שהוציא אותו מהקשרו ורתם אותו למדיניות הזיכרון שאחרי השואה. עשרים שנים לפניו היה זה הסנאטור הברלינאי קארל-היינץ אוורס, שציטט אותו ב-2 ביולי, 1965, כשישה שבועות בלבד לפני פתיחת השגרירות החדשה תחת פיקודו של “ארתור היפה”. ארבעה חודשים קודם לכן, ציטט את הבעל שם טוב חבר הפרלמנט מטעם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, ארנסט בנדה, בדיון על התיישנות פשעי הנאצים. בנדה הודה בנאומו שהוא מתרגם תחת מגבלותיו לגרמנית כתובת מאנדרטה ב”יד ושם”. אך היפוך ההקשר המקורי של הזיכרון המקרב את הגאולה – שמושאו הארץ המובטחת ואמור היה להגיע לסיומו לצד חזון הגאולה עם הקמת מדינת ישראל – והצבתו בתוך הקשר חדש – זיכרון המקרב את הגאולה ומושאו אימת הגלות, זיכרון שרק מתחיל עם כיבוש הארץ – הוא היפוך שמשרת רק את אלה שמקווים למצוא גאולה בשיבת היהודים לארצם ההיסטורית, אך לא את אלה שמבינים את הכמיהה כפרקטיקה בסיסית ביהדות. על השימוש של פוליטיקאים גרמנים בציטוט הזה כתב התיאולוג ריכרד שרדר ב-1999 במאמר בצייט, שהתפרסם בעקבות הדיונים על הקמת אנדרטת הזיכרון לקורבנות היהודים של השואה בלב ברלין:

“הכוונה היא אם כך זיכרון דתי בארץ קדושה ומקדש הרוס. חצי ציווי דתי הוא ציווי פסאודו-דתי. כל אחד צריך לשים לב שהציטוט המסולף הזה פשוט אינו הגיוני כלל בהקשר של הקמת אתר הזיכרון בברלין. זיכרון הקורבנות לא יגאל אף אחד. עוד פחות יגאל מישהו זיכרון אושוויץ. למה שלא יוקם כאן, אסור שיהיה שום קשר עם גאולה, מחילה, או כפרה”.²

יורייט מתארת את התהליך – שהיא מייחסת למרד של דור 68 אך אני הייתי מייחס אותו יותר לפתיחת אותה שגרירות ב-65 – במסגרתו מבקשת “קהילת הזיכרון” (Erinnerungsgemeinschaft) הגרמנית למצוא גאולה על ידי אימוץ העצמי של הקורבן (“Opferidentifizierung”, “הזדהות עם הקורבן” במובן של הפיכה לזהה לו). יורייט כותבת: “ומקורבנות השואה מצופה – ככל הנראה באופן בלתי מודע – להעניק את התיווך והנס הגואל”.³ כעת, הקורבנות שאמורים לספק את האישור או האפירמציה הזו כבר אינם בעלי קיום חיצוני (“הם”), אלא קיום פנימי (“אנחנו”). ה”הזדהות עם הקורבן” הפכה לקנאת-קורבן שזוכה להתרה ולגאולה רק בהתכה של הגרמנים וישראל לתמונה אחת, גמל מדדה בפאתי שכונה גרמנית, כפי שניתן לראות במלכה גרמאניה. לכן הפליטים היהודים על מזוודותיהם נדמים פתאום כל כך גרמנים.

אם כן, חיילי צה”ל נמצאים שם קודם כל כדי להגן על גרמניה, לא מפני אויב חיצוני אלא מפני האויב שבפנים: מפני הפוטנציאל המפלצתי שגלום בחברה הגרמנית, מפני “פוביית החזרה” (Wiederholungsphobie) כפי שמכנה זאת יורייט. צאצאי הפושעים אינם יהודים אלא נוצרים שחונכו באופן נוצרי-דתי או נוצרי-חילוני, או במקרה הטוב נוצרי-אתאיסטי. הרעיון של משיח חסר ושל גאולה תיאורטית בלבד זר להם, והמדינה הקטנה במזרח התיכון מאפשרת מצד אחד הזדהות עם הקורבנות, ומצד שני להמשיך ולהחזיק ברעיון של גאולה מוחשית, בשר ודם. ג’קפוט.

אפילו פסקול היצירה מהווה סוג של התמזגות בין הפנטזיות. על בס נמוך ואימתני, שמסמל את ההיסטוריה שעליה נבנה ההיתוך ומתוכה יש למצוא גאולה בדמותו של ההיתוך, מופיעות לעתים תקיעות שופר ולעיתים הבלחות אלקטרוניות איטיות, מתאימות אמנם לקצב הווידאו, אבל ה”ברלינאיות” שלהן ברורה. לפעמים הצלילים אפילו משתלבים זה בזה.

אז מה היה נורא כל כך בחנות המזכרות של המוזיאון היהודי? ובכן, כמות הספרים שעוסקים ב”אנטישמיות חדשה” שבאה לידי ביטוי בביקורת על ישראל. מי באמת מותקף מהביקורת על ישראל, שהגרמנים נזעקים כך? היהודים כאן בגרמניה או היהודים שם בישראל, או שמא תקוותם של הגרמנים לגאולה היא זו שחוטפת כאן? לא רק הביקורת על ישראל פוגעת בגאולה, כלומר בגן העדן המדומיין במזרח התיכון, כלומר בחיילים המגאילים שניתן לראות במלכה גרמאניה. בלי להתכוון לכך, פוגעים בגאולה הזו גם הישראלים עצמם שחיים פה בברלין. אלה שנעלמים כמעט לחלוטין, אפילו מהחלק על יהדות בגרמניה בימינו, בתערוכה הקבועה של אותו מוזיאון יהודי. אלפי, וכנראה עשרות אלפי, הישראלים שבחרו לעזוב את ישראל ולבוא דווקא לכאן, לגרמניה, מפריעים לחזון הגאולה הזה.

אני זוכר שהופתעתי כשלאחר החלטת הפרלמנט הגרמני לשלול תקציבי מדינה מאמנים וארגונים שיביעו תמיכה ב-BDS (מונח שהלך והתרחב בשיח הציבורי בגרמניה עד שהכיל את כל מי שמביע ביקורת על ישראל, גם אם באופן מוצהר אינו משתייך ל-BDS), בוטלו “אפילו” אמנים ואקדמאים ישראלים שהביעו התנגדות לכיבוש. אני מופתע, בכנות, שהם (אנחנו) לא היו הראשונים לחטוף. אנחנו מגלמים בעצם חיינו כאן את מה שהחלטת הבונדסטאג יוצאת נגדו. מעל החלטתנו לגור כאן מרחפת הרי השאלה “האם ייתכן שישראל וחייליה אינם המשיח, אינם הגאולה?”

במהלך העבודה של ברתנא מוצגים שלטי רחוב כשהם מוחלפים לשלטים בעברית: “רחוב העצמאות”, “רחוב גאולה”, “רחוב הכובשים”. יחד עם השילוט המתורגם של “חוף ואנזה” ו”שדה נוי”, הופכת ברלין לישראלית. לפני כמה שנים החליף האמן היהודי סבסטיאן פומיי (Fumei) שמות רחובות בווינה ברובע היהודי לשעבר לשמותיהם ביידיש. לאחרונה הוא עשה זאת גם בברלין. מתחת לשלט של “אלמשטאדטשטראסה” ברובע שויננפירטל היהודי לשעבר שבמרכז העיר, צמח שלט נוסף המכוון אנשים ל”גרענאדיערשטראסע”, שמו הקודם של הרחוב, ביידיש. אולי דרך ההתבוננות ביידיש הדיאספורית, כלומר בתרבות היהודית שהתקיימה ממש כאן ונמחקה מהמרחב, היהדות שלא מביאה לאומנים גרמנים על סיפוקם ולא מתווכת להם את הפנטזיות הלאומיות האסורות שלהם, אולי דווקא דרכה עשויים הגרמנים – וגם אנחנו – למצוא גאולה אמיתית. כזו של שפה שבעצמה משתנה ומתפתחת ואינה כבולה למקום ולזמן, ועל כן המשיח בה הוא גם גבר וגם אישה, דף לבן חלק שמטייל על חמור מדי פעם אבל בלי תכלית ברורה. אולי דווקא היידיש, על השילוב שלה בין הגרמנית והעברית לכדי ערבוב שלא רק שאינו מוגבל, אלא במהותו הוא מתנגד לגבולות, אולי שם נמצא את הגאולה המשותפת שלנו.