נפש חיה בכולנו

מספר דקות לתוך שיח הגלריה שהתקיים לפני מספר שבועות במרכז לאמנות עכשווית בערד במסגרת התערוכה “נפש חיה בי” של האמנית דנה דרויש, כבר היה ברור שזהו לא עוד שיח גלריה. ראשון הדוברים – אחרי דברי פתיחה של אוצרת התערוכה והמרכז, לאה אביר – היה אריק זרחי מעמותת “ערד לחי” הפועלת לטיפול בבעלי חיים במצוקה באזור הדרום. זרחי דיבר על הכלבים הניצבים במרכז הצילומים של דרויש, הצילומים המרכיבים את “נפש חיה בי”: כלבים נטושים ועזובים אך גם משוחררים וחופשיים, כלבי פרא שחיים בפאתי העיר ערד, ליד אזור התעשייה, כלבים שהופקרו ומופקרים מאז, המחכים מדי יום שזרחי יגיע להאכיל אותם קצת לפני השקיעה. התערוכה נולדה מהשליחות הזו של זרחי, אליו הצטרפה דרויש במהלך שהותה בתכנית הרזידנסי של המרכז לאמנות עכשווית. זו לא הייתה כוונתה המקורית כשנסעה לדרום, אבל המפגש עם זרחי, ובעקבותיו עם הכלבים, הוביל את האמנית לאזורים בעיר שגם תושבי ערד, שגדשו את שיח הגלריה בנוכחותם, לא הכירו.

כמי שאיבדו את האמון בבני האדם והתרגלו לחיות בחברת בני מינם, הכלבים לא מתקרבים לזרחי. הוא מניח את המזון ומתרחק, מאפשר לקבוצות הכלבים לסעוד בחברת עצמם. צילומיה של דרויש מתחקים אחר הפעולה הזו. היא מתמקמת במרחק מדוד מן הכלבים, לא קרובה מדי אבל גם לא רחוקה. לא מבקשת לזעזע כדרכו של הצילום האקטיביסטי-עיתונאי, אך גם לא תופסת עמדה אנתרופולוגית-מחקרית. הכלבים בתצלומים נחים, בוהים, אוכלים. הגורים ששפר מזלם ואמם עדיין מסוגלת להניק אותם, יונקים. דרויש כמעט ולא מבקשת את מבטם של הכלבים. היא נותנת להם להיות. אבל כשמבט כזה נתפס במצלמה, כשאחד הכלבים מביט אלינו, קשה להישיר מבט בחזרה אל הדימוי.

דנה דרויש, מראה הצבה מתוך “נפש חיה בי”, 2021. צילום הצבה: לנה גומון

התצלומים של דרויש מהלכים בין שורה של ניגודים. לא רק בין האקטיביסטי לאנתרופולוגי, אלא גם בין אקטיביזם לאמנות. דרויש עצמה מבחינה בין עבודתה האמנותית, המורכבת מקולאז’ים ופוטומוטאז’ים המבוססים על דימויים שהיא אוספת ממגזינים וספרים, לבין גוף העבודות הזה. מסיבה זו, היא נמנעה גם מלמסגר את תצלומי הכלבים באותו האופן בו היא ממסגרת את עבודותיה האחרות. אבל האבחנה הזו היא תולדה של מערכת החוקים וההיררכיה הפנימית של עולם האמנות שאינו מסוגל לשאת את חוסר ההכרעה בין התחומים. חללי אמנות מסוימים, או תערוכות ספציפיות, יכולים להכיל את המורכבות הזו. הם עצמם הופכים למרחב בו ענייני השעה מתבטאים בצורה חזותית ומבקשים מהצופים התייחסות. מרחב שכמעט ואינו קיים בשום מקום אחר בחברה הישראלית. ועדיין, מבחינה אוצרותית נעשה כאן מהלך מעניין שמחבר ומפריד בין התחומים: מספר עבודות קולאז’ של דרויש מוצגות באזור אחר בחלל התצוגה, בנפרד מצילומי הכלבים אך גם ביחס אליהם. עבודות אלו, על אף שהן שונות מאוד מתצלומי הכלבים, הן מבחינת הטכניקה והן מבחינה אסתטית, כוללות גם הן אלמנטים מעולם החי – חתול שקופץ מסירה ברגע אינטימי, דג מת שמסתיר מפשעה, ציפור שחותכת דימוי של פנים – אלמנטים באמצעותם מפיחה דרויש חיים בדימויים אותן היא גוזרת ומכליאה עם דימויים אחרים. כותרת התערוכה, “נפש חיה בי”, מדגישה את המשותף בין גופי העבודות וחושפת כי על אף שדרויש בוחרת למקם את תצלומי הכלבים מחוץ לפרטיקה האמנותית הקבועה שלה, בהחלט אפשר לשרטט גנאלוגיה אחרת במסגרתה הם מהווים חלק בלתי נפרד מהאופן בו היא בוחנת את יחסי הגומלין בין חי ודומם, אנושי ולא אנושי, דימוי קיים ודימוי חדש.

דנה דרויש, מתוך “נפש חיה בי”, 2021

במקום אחר, כתבתי על שורת עבודות וידיאו אשר נוצרו בשנים האחרונות ברחבי העולם ומתעדות, בדומה לתצלומיה של דרויש, להקות כלבים נטושות. עבודות בהן הכלבים הם נושא העבודה, אך בה בעת משמשים כאלגוריה ועדות לקטסטרופה אתית, פוליטית ואקולוגית המתרחשת באזורים המתועשים, או ליתר דיוק, פוסט-מתועשים, על פני כדור הארץ. הממד הזה, גם אם הוא חבוי מעט, מתקיים גם כאן. בכל התצלומים המופיעים בתערוכה ניתן לראות ברקע שאריות של זיהום תעשייתי: כמויות עצומות של זבל, צינורות מחלידים, מפעלים, דרכי עפר שפוצעות את המדבר. כל מה שמאפשר את הקיום הנינוח שלנו, ואילו אנו, בעלי חיים מסוג אדם, מבקשים לשכוח. אלו כבר לא המרחבים המתועשים, המאורגנים, נטולי החיים, שבראנו על מנת להתקיים, אלא הגרורות ההרסניות שלהם. עולמות שנוצלו ונזנחו וכעת, אט אט, מתפראים מחדש לכדי אזורי כלאיים שאין בהם ריבון, אבל גם לא חסד. הכלבים בתצלומיה של דרויש עוברים תהליך דומה. מי שיהיו, או שהיו הוריהם, חבריו הטובים ביותר של האדם, חיות מבויתות ושימושיות, בעלי חיים מסוג כלב שהמבט שלהם מרגיש קרוב ומובן, עוברים באזורי הספר של העיר ערד התפראות מחדש. התצלומים מדגישים את ההיבט הזה: מי שהותרנו לבדם בחום המצמית של המדבר, ללא הדרכה או הגנה, כבר אינם הכלבים שהיינו רוצים שיהיו. עולמם כבר אינו סובב סביב בני האדם, כפי שהתרגלנו או רצינו לחשוב. הם מקיימים עולם משל עצמם בשטחים שבני האדם הפקירו, מאיימים עלינו בקיומם העצמאי, קשה ואכזרי ככל שיהיה.

דנה דרויש, מראה הצבה מתוך “נפש חיה בי”, 2021. צילום הצבה: לנה גומון

כשתיאר זרחי את המראות בהם הוא נתקל מדי יום בעודו מאכיל את הכלבים, אישה אחת בקהל הזילה דמעה (מתי בפעם האחרונה ראיתם בשיח גלריה מישהו/י מזיל דמעה?). התיאורים היו מצמררים, מדכאים. דרויש, לעומתו, הציעה קריאה אחרת. בניגוד להרבה כלבים אחרים, אמרה, הכלבים המצולמים חופשיים לעשות כרצונם, משוחררים מרצועה, מלונה או תא סורגים. אמנם אין להם חיים של חסד, אבל גם לא ריבון. זהו אולי הניגוד הטרגי מכולם ש”נפש חיה בי” פועלת בתוכו. ניגוד שהוא לא כורח המציאות, אלא תולדה שלה.

התערוכה “נפש חיה בי” (אוצרת: לאה אביר) מוצגת עד ה-24 ביולי במרכז לאמנות עכשווית בערד.

בתאריך ה-3 ביולי ייערך שיח גלריה נוסף בתערוכה.