המראות החדשים של המחאה

הימים הראשונים של המחאה שפרצה בעקבות הרצח של ג׳ורג׳ פלויד היו מסעירים מבחינה פוליטית ואסתטית. תחושת הביטחון שלי כמפגינה הייתה גבוהה עדיין – בכל רגע נתון יכולתי לראות אדם עם תיק עזרה ראשונה (בעיצוב DIY), אנשים עם בקבוקי מים שחולקו חינם וחטיפים. באותה שעה לא ידעתי הרבה על מסורת המחאה בארה״ב, וכל שהצלחתי להבין נבע מניתוח של מה שראיתי במו עיני.

הבה נתעכב על התמצאות במרחב המחאה, כאשר הכלי המרכזי באמצעותו ניתן לעשות זאת הוא מידע חזותי, וליתר דיוק, על ההבדל הקיצוני שבין הסתכלות בעין בלתי מזוינת בזמן אמת, לבין התבוננות בסוג החדשני יותר של אסתטיקת המחאה: המבט מלמעלה. כבר בתחילת המחאה ולכל אורכה מסוקים ורחפנים מיקמו את עצמם מעל ראשינו. המצלמות המותקנות בכלים אלה שירתו את כוחות המשטרה, ואפשרו להם לעקוב אחר תנועת ההמון, גם אם לא הצליחו לעצור אותו. החומר המצולם לא פורסם ולא היה נגיש לציבור, אולם, בשבועות שבאו לאחר מכן התחילו אזרחים להשתמש ברחפנים משלהם. לפתע, גם לקהל הייתה אפשרות להפיק חומר חזותי של ההפגנות, חומר חזותי שונה בתכלית ממה שיכולה הייתה לספק מצלמה שמפגין מחזיק בידו. המבט ממעוף הציפור, שהיה בלתי נגיש לאזרחים עד שנעשו הרחפנים מוצר נפוץ כל כך, הוא עכשיו נחלת הציבור.

המחאה הנוכחית בארה״ב, רגע פוליטי משמעותי שיירשם בדפי ההיסטוריה, מושפעת עמוקות מהטכנולוגיה שמובאת אל השטח. תיעוד האלימות המשטרתית, כמו גם תיעוד האחווה בקרב האזרחים, והפצת מידע זה ברשתות החברתיות בזמן ההשתתפות ואחריה, הוא כלי מרכזי בהצלחת המאבק. אמנם כך הדבר מאז שטלפונים ניידים עם מצלמה וגישה לאינטרנט נכנסו לשימוש רווח, אולם השפע העכשווי של תצלומים שנעשו מלמעלה מחולל שינוי נוסף.

https://www.instagram.com/p/CDKW16CjVZQ/

תפישת הגוף של אזרח מן השורה היא יחידנית: יש לי גוף אחד, והוא תופס כך וכך מקום. במרחב העירוני, הגוף מצוי במיקום שהארכיטקטורה ייצרה עבורו – על המדרכה, במושב, על שביל, בתוך מבנה וכדומה. בזמן השתתפות בהפגנה, תפישת גוף זו חדלה מלהיות רלוונטית. הגוף היחיד הופך להיות מרכיב בתוך גוף גדול יותר: גוף ההמון. גוף זה תופס מקום רב בהרבה מהאדם הפרטי, ולרוב לא ניתן לראות את קצותיו מנקודת מבטה של המשתתפת. יתרה מכך, כיוון שהמטרה היא להדוף את כוחות המשטרה מן הרחוב, הגוף צפוי להיות ממוקם דווקא היכן שהארכיטקטורה מורה לו לא להיות – על הכביש.

בשבועות האחרונים מפגינים חסמו בגופם רחובות, גשרים מרכזיים (ניו יורק, סן פרנסיסקו ועוד), ואף כבישים מהירים (אטלנטה). פעולות אלה נעשו בספונטניות, ולא ניתן היה לדעת מראש האם הן יהיו אפשריות. הציבור הבין שגופים של אנשים יש בכוחם להתגבר על תנועה של רכבים, וכמובן, גם על כוחות משטרה. במילים אחרות, תפישת הגוף שלהם כבר התאימה את עצמה לנסיבות, אם באופן מודע או לא, והם ידעו לנוע בתוך קבוצה גדולה שהצליחה לקבוע עובדות בשטח.

חוויה זו, גם אם היא חזקה, מתעצמת עוד יותר ברגע שהמשתתפים רואים תיעוד של הנעשה ממבט על. שהרי ברור לכל אחד ששדה הראייה בזמן התקהלות מסוג כזה הוא מאד מוגבל, ומעבר להבנה שאתה חלק מקבוצה שעומדת עם פניה לכיוון מסוים, וצריכה להתעקש על מקומה להיות כאן, קשה לתפוס את ההתרחשות הכללית. התבוננות בחומרים המצולמים על ידי רחפנים וניתוח שלהם יכולה לאפשר לנו לתפוס את התרחיש במלואו, ואולי אף חשוב מכך, את המשמעות של הנוכחות הפיזית שלנו באירוע. וכאן אדגיש כי מדובר בנוכחות פיזית לא אלימה אל מול כוחות משטרה המפעילים אלימות בלתי חוקית, תוך חריגה ממוסכמות בינלאומיות.

אמנם תמיד היה תיעוד מלמעלה של הפגנות, אבל נגישות הטכנולוגיה כעת מאפשרת לו להיות מקיף בהרבה מפעם. אבקש להציע שהתיעוד החרוץ של ההפגנות ממבט על מייצר רגע של הארה, רגע טרנספורמטיבי. ככלל, ההזדמנות לראות תיעוד של המון ולדעת שהיית בתוכו באופן אישי, אפילו להצליח לשער איפה בערך, היא נדירה ומפעימה. מבט העל מעורר תחושה ברורה של קולקטיביות, קולקטיביות חשובה תמיד כשמדובר במאבק פוליטי, אבל יש לה תפקיד חשוב נוסף במקרה ספציפי זה. מאז שפרצה מגפת הקורונה נשללה הזכות לקולקטיביות מן הציבור. לא ניתן היה להתאגד, המרחב הציבורי נגנז. חמור במיוחד היה המצב בארה״ב. המחאה על הרצח של ג׳ורג׳ פלויד בידי קצין משטרה הייתה מה שהוציא את ההמונים מבתיהם. על אף הסכנה הגדולה, יצאו מאות אלפי אזרחים בערים ברחבי המדינה מבתיהם, ועדיין הם עומדים כתף אל כתף שעות ארוכות ומסתכנים בהידבקות בווירוס. בבת אחת חזרה הקולקטיביות אל השטח, והיא מועצמת גם בגלל הצימאון הגדול של האזרחים להיות שוב יחד במרחב הציבורי.

https://www.instagram.com/p/CEk1SwBDqFY/

אציין כי יש גם נזק שנגרם כתוצאה מתיעוד הפגנות הנעשה ממעוף הציפור. בזמן אמת, הרחפנים עלולים לגרום למצוקה בקרב המוחים. מתוך הקהל אין דרך לדעת למי שייך הרחפן – לאזרח שתומך במאבק או לשוטרים. לעיתים הרחפנים מתקרבים מאד לגובה הראשים של ההמון, ויש חשש שהם יכולים לצותת ואולי חמור מכך, לצלם מקרוב מספיק כדי לזהות פנים, מה שיכול להוביל למעצר. מעצרים, שהם תמיד חוויה לא נעימה בלשון המעטה, נעשו מסוכנים הרבה יותר כעת בשל וירוס הקורונה, שהרשויות מאפשרות לו להתפשט בפראות בבתי המעצר ובכלא בארה״ב.

ועדיין, אנו מתבוננים בחומר מצולם מפעים שלא היה דומה לו בתרבות החזותית עד כה. דימויים אלה מאפשרים הבנה מחודשת של האדם הפרטי בתוך גוף גדול של ציבור נרעש ונרגש, הנלחם על זכויותיו באומץ ובכבוד. הבנה מחודשת זו של האדם בתוך ההקשר פוליטי היא פתח לתקווה שהיינו צמאים לה זמן רב.