על עבודת השחזור של הנפש

“הזיכרון המוקדם ביותר שיש לי מסבא הוא מחוף הים באוסטנדה”. איש קטן קומה, בן המאה ה-20, צעיר עני ממעמד נמוך שאתרע מזלו להיוולד בעשור שקדם למלחמת העולם הראשונה, צייר של רפליקות בעל נטייה לציורי דת ולציירים מתקופת הבארוק והרנסנס, ובנו של צייר שהתמחה בשחזור סצנות נוצריות בכנסיות. מיכאלאנג’לו השרוע על הפיגומים תחת הקפלה הסיסטינית מצייר את בריאת האדם; אבי סבו של סטפן הרטמנס, מחבר ‘מלחמה וטרפנטין’, כורע על קרשי עץ תחת תקרת הכנסייה ומשחזר חיי קדושים; סבו של הרטמנס רובץ בבוץ השוחות של פלנדריה במלחמת העולם הראשונה ומצייר את חבריו נפצעים, מתים, מרוטשים; סטפן הרטמנס, סופר, משחזר במילים ובתמונות את הזיכרון של סבו ושל אבי סבו, וכמעשה מיכאלאנג’לו בורא את האדם מפיגומי הדימויים והמילים. זמן הווה שמקפל בתוכו זמן עבר וזמן עתיד. צבעים של נוכחות שהתקיימה בעולם, ריחות צייר של ימים עברו. מלחמת הדימוי במילה. בניסיון עיקש להחיות באות המתה את החושים הרוטטים ואת הזיכרון הפועם הופכים ציורי השיחזור של הסבא-רבה ושל הסב למבני ילדותו ונפשו של הנכד, הנין. הצבעים צובעים את הוויתו, מטילים כתמי צבע ורגש בבד נשמתו, ובספר שלפנינו הוא מצייר את החיים על פני שלושה דורות ומגבש אותם תחת עטו במלאכת שחזור מורכבת לרפליקה אחת גדולה.

“הצייר מביא איתו את גופו”, מצטט הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי את הסופר פול ואלרי, ומוסיף שאכן לא ניתן להבין כיצד תוכל הרוח לצייר. אבל הספר הנוכחי עושה בדיוק את זה, ומצביע על יכולתה של הרוח לצייר ועל הפוטנציאל המרפא והמאחה של הציור, וביתר דיוק – דווקא על הפוטנציאל המשמעותי של הרפליקה. מלאכה זו מחדירה בחשאי פיסת הווה אל תוך ההיסטוריה, מטמיעה את המשחזר במשוחזר. שינויים זעירים בצבע, זווית ייחודית של מנח המכחול על הבד, מצב נפשי, פרשנות אישית: כל אלו מצוירים אל תוך הרפליקה ומעלים שאלות בדבר האפשרות להפריד בין היצירה המקורית לזו המחודשת, בין הצייר למשחזר. באופן דומה מאתגרת הרפליקה הספרותית שמוצגת לפנינו, שיחזור של יומניו של הסב המת, את שאלת הזמן והסובייקטיביות ואת המרחק, אם קיים כזה, בין הדורות. לתהום הנפש האנושית, למרחב הפעור בין הנכד לסב, חלל של זמן ושיכחה, של אהבות מתות, ריחות, צבעים וצלילי פרטיטורות, נכנסת השפה. וכשם שהצייר משאיל את גופו לעולם והופך בכך את העולם לציור, כך משאיל המחבר את נפשו למילים והופך את הזיכרון לנוכחות והוויה. בכל מקום בספר ניכר המתח שבין המילה לציור ולדימוי, בין עבודת הייצוג לממשות הבלתי ניתנת לייצוג. שוב ושוב אוזלות המילים ומתנקזות אל תוך צילום או ציור שמשולב בגוף הטקסט; שוב ושוב מצביע הרטמנס הסופר על קווי-המגוז אשר הופכים לקווי מילוט, על האפשרות לצאת מהמילים ולהיכנס אל הדימוי. במקרים אחרים, משמעותיים יותר, מותמר הציור אל המילה והופך למארג של ראייה ותנועה מדומיינות. צמרות עצים, עננים וקפלי בדים היו תשוקתו של הסב הצייר, כותב הרטמנס, משום שבצורות חסרות-צורה אלו היה יכול לשכוח את עצמו, את עוניו, את אביו החולני וביתו הדל, את ילדותו כשולייה בנפחיה בה ארב המוות בכל פינה. מלחמת הצורה בחוסר הצורה, קרב הנפש החופשית בתבניות המשפחתיות והחברתיות הסוגרות, מלחמת הארוס נטול-הצורה בתנטוס המקבע. דומה שאין מנוס מהמבנים המכתרים: המעמד המשפחתי, הנטייה האמנותית, הגוף החולני, הלחימה הפטריוטית – כל אלו אינם נובעים מבחירה. המפלט היחידי כך נראה מצוי באמנות, וביתר דיוק באמנות השחזור. דרכה אפשר להתנגד לרצף הלינארי של הזמן, לדטרמיניזם ההיסטורי, לתנועה הרציפה של החיים; ובו בעת, היא מאפשרת לשמור על הדימוי הקודם, לתקוע יתד בעבר שכבר איננו, להשתהות בתוך הפרדוקס של קטיעה והמשכיות.

מלחמה וטרפנטין הוא ספר על אמנות ועל כתיבה, על דימוי ומילה, על העין והרוח. הוא מצטרף למסורת של טקסטים שנסובים על הזיכרון וההיזכרות, על ההיעלמות הגדולה של החיים: הזמן העובר. ההבדל בין טקסט זה לאחרים שנסובים סביב מלאכת הזיכרון – בין אם מדובר באוגוסטינוס הקדוש, בן המאה הרביעית לספירה, מרסל פרוסט בן המאה התשע עשרה או קרל אובה קנאוסגורד העכשווי – אינו רק השילוב הייחודי של הרטמנס אשר ממזג את הספרות באמנות החזותית. ההבדל טמון בהצבעה על יכולתה הייחודית של האמנות החזותית לשמש כפיגום משמעותי במלאכת ההיזכרות ובניית הנפש. מלאכה זו אינה בריאה מחדש אך היא כאמור גם אינה שיחזור חקייני, רפליקה מתה, שכן היא מכילה תמיד ובו זמנית באופן שאינו ניתן להפרדה חלקים מהמשחזר והמשוחזר, מהסובייקט ומהאובייקט. אכן, בחפשו את ציורי סבו ואבי סבו הופך הרטמנס להיות הרקע שעל פניו מופיעים הזכרונות, ולפעמים אלו הם הזכרונות אשר הופכים להיות הרקע שעליו מתגבשת נפשו של הנכד. כשם שהגוף הוא בו זמנית רואה ונראה (והראייה, כפי שמלמד אותנו מרלו-פונטי, איננה פרי של מחשבה אשר מציבה תמונה או דימוי של העולם אל מול הנפש, שכן הרואה תמיד משוקע בנראה דרך גופו, אשר נראה אף הוא) עבודת השיחזור של הרטמנס מציעה הווה שהוא בו זמנית עבר, מצייר שהוא באותה עת מצויר. אמנות הרפליקה מתבררת כעבודת שיחזור והשבה של העבר אל תוך ההווה אשר נעשית מתוך ההווה ומשפיעה על העבר. כמו הרגע הפלאי שבו אצבע אחת נוגעת באצבע שניה וסוגרת מעגל פלאי שבה הנוגע הוא גם הננגע והסובייקט הוא גם האובייקט, כך מאפשרת הרפליקה להווה ולעבר לגעת זה בזה בו זמנית, תוך הפיכתם למרחב מעבר מתמשך.

בין הגוף המעונה של הסב לבין נפשו החצויה מצויה האמנות, והיא ארוגה בחייו כשם שהעולם ארוג בגופו של הצייר. האל הבלתי נראה גם בימים נטולי-עננים מתגלה לסב דרך יצירות אמנות שונות, ודרכן מתעבים חיי הרגש שלו. “ונוס מול המראה” של ולסקז הופכת לשחורת שיער תחת מכחולו של הסב ופניה החדשות מסגירות את סודו הגדול ואת האירוע שהיטה את חייו, תוך שהיא לוכדת את הרטמנס הנכד בזיכרון רגעי. הגוף האנושי המתגלם בציור מעיר אצל המחבר תחושת נחמה וקיטוע בו זמניות: מחשבות על יכולתה הפנטזמתי והאומניפוטנטי של האמנות לגבור על הקיטוע שבין הבד לחיים, בין הסב לנכד, בין העבר להווה. ממש כשם שקיטוע הלידה מייצר את תחילת החיים כלומר מציע דווקא המשכיות, כך גם הקיטוע שקיים לכאורה בין הייצוג לממשות הופך תחת ידיו של הרטמנס לרציפות: ציור צלקות המגיפה השחורה על ירכו של רוכוס הקדוש במריחה של צבע חום-אדום הופך לחתכים בעורו של הסב הנלחם בגרמנים בשדות הסלק ולתחבושות הארגמן על זרועות חבריו הפצועים; ריחם המבחיל של הפיגמנטים הטבעיים מתמזג עם ריחות הדם של החיות השחוטות בשדה הקרב; הסב מתבונן באביו המצייר וחש, כך הוא כותב ביומניו, שבמעשה ההתבוננות הוא עצמו הופך לדמות בציור.

דייגו ולסקז, “ונוס מול המראה”

האמנות דולפת אל תוך החיים ונוזליה מתמזגים עם נוזליהם כמו צבעי השמן והטרפנטין. נוזלים מציפים את הספר והזכרונות שוטפים את העולם ומציפים אותו. פצעי מלחמה, איברים כרותים, שריטות, עיניים פעורות מאימה. דם נוזל מהפצעים הפעורים. טרפנטין מטפטף מתקרת הקדושים. צבע שמן נקרש על טיח ועל בד. בכל מקום ניכרת מלחמת המוצק בנוזל. המסת היציבות המוצקה של טרום מלחמת העולם הראשונה; התמוססות הארגון החברתי והסדר המוסרי, המשפחתי והאישי; קריסת פיגומי החברה והתמוטטות פיגומי האמונה; חוסר היכולת של האל אל מול טבח המיליונים של מלחמת העולם הראשונה ואחריה השנייה. המילים והדימויים, כך נראה, הם הכלים שבאמצעותם מנסה שושלת הרטמנס לעצור ולו לרגעים את הזרימה הבלתי פוסקת, לקבע את הנוזלי. את האבל על מות אשתו מנסה הסב לבלום באמצעות תהליך הכתיבה, באותיות שמתגבשות בדיו כחול-חצות; את האהבה הראשונה, את הזכרונות מהאב, את התחושות בשדה הקרב מנסה ידו היציבה לקבע בכתמי הצבע הנוזליים. את דמותו החמקמקה של סבו מנסה הרטמנס הנכד למצק בתבניות מילים – מילותיו של הסב שמותמרות בשפתו של הנכד. לקראת סוף חייו מתדרדר כתב היד של הסב. חפירת הזכרונות, כפי קורא לה הרטמנס הנכד, מטה את השורות, מדרדרת את האותיות, מובילה את הנפש לצידו השני של האכרון. חילוץ העדות ממרתפי העמודים השחורים אינה פשוטה וגם אינה אפשרית, כך נראה, ללא הצד השני של הכתיבה: הציור. כאן מתגלה במלא עוצמתו כוחו של הדימוי במקום שבו הוא ממיס את השפה, את המילים, את התחביר. הרפליקה פותחת את מרחב המעבר ומאפשרת מגע עם מה שכבר היה ומה שעודנו מתקיים משני צידי הזמן.

איבר דאמיש מזכיר במסתו על פיירו דה לה פרנצ’סקה את המרחק בין ההיזכרות של שנות הבראשית הילדיות לבין יצירת האמנות המשוכללת, מרחק אשר מעמיד זיכרון ילדות שלם. הרטמנס הנכד בונה במילים ובדימויים את תווך ההיזכרות המשותף לו ולסבו. הוא עושה זאת באופן סינכרוני ודיאכרוני בו זמנית, משל היה ציור מופשט שלרגעים ניתן לזהות דמויות חומקות בקפלי הצורות ללא-הצורה שאותן הוא משרטט על הנייר. “הערצתי לאבי שמת בטרם עת” כותב סבו של הרטמנס ביומניו, “רק גדלה וליבי מתכווץ. כאשר אני רואה באיזו מסירות צבע את ידו של איכר זקן, כי כל אדם, פשוט ככל שיהיה, זכה לתשומת ליבו במידה שווה” (107). כבציור של אשר הופכת היד המציירת לזו המצוירת; הייצוג הופך לממשות שהופכת שוב לייצוג. כוחם המאגי של המילים והדימויים משתלב ומייצר את מרחב המעבר שבו מתבררות הפרקטיקות של הכתיבה ושל ציור הרפליקות כפרקטיקות של מיצוק ושל הגנה מפני הסבל הנפשי. התנטוס והארוס נפגשים ומולידים את שרשרת הצאצאים שסופה הזמני במחבר הספר. הרטמנס מחלק את ספרו לשלושה חלקים משל היה טריפטיך של הנפש. שלושה דורות שהם אחד; אמנות, כתיבה וזיכרון שהופכים לתמונה אחת בעלת אינספור חלקים.

מלחמה וטרפנטין, סטפן הרטמנס (הוצאת מודן, 2020)
מתרגמת: אירית באומן
עורכת הסדרה: אורנית כהן ברק