בין חורבן להצלה

גלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי היא מקום בתוך מקום; בעת ובעונה אחת שייכת למקום בו היא נמצאת וגם פלא קטן ממקום אחר. התכונה הזו, נדמה לי, מאפיינת לא פעם גלריות בקיבוצים. אם הגעת לגלריה דנה בבוקר חם במיוחד, שאפשר לקרוא לו ארצישראלי ואפשר גם לא, הקוטביות הזו מורגשת ביתר שאת. כשנכנסתי לגלריה הרגשתי שיצאתי מהמציאות המאובקת של החוץ ועברתי למישור התייחסות אחר. הארכיטקטורה החסכונית של המבנה יוצרת את האפקט הזה במינימום אמצעים. הגג המעוגל המְקרה את מחצית המבנה, למשל, מזכיר קסרקטין מימי המנדט הבריטי, עכשווי וישן בה בעת. הקיטוע החד בין הפנים לחוץ מדגיש את מה שקורה לא פעם בתערוכות בגלריה הזו, והוא שיקוף של המקום (ישראל, נגיד) דווקא באמצעות הרחקת המבט מהסביבה המיידית, מיד מרדכי, מ״הקיבוץ״ ככלל.

בכניסה ל״חייב להיות מלאך״, תערוכת היחיד של חניתה אילן, שמתי באוזניות את ״The Sound״ היפהפה והמורבידי של להקת ״Swans״. בחרתי דווקא בקולו העמוק של מייקל גירה ללוות את השעה שביליתי בגלריה ולא בשירתה הנקייה, המלאכית, של אנני לנוקס,  ששירה, ״There Must Be an Angel״, נתן לתערוכה הנוכחית את שמה. בדיעבד, החיבור הזה קלע למשהו ברור מאוד המפציע בתערוכה ומתוכה, ובדרך מהדהד כמה מהחזקות של הציור של אילן.

מראה הצבה מתוך “חייב להיות מלאך”, חניתה אילן, גלריה דנה, 2019, צילום: ברק רובין

הנה כמה סיבות למה כדאי לכם לנסוע עכשיו, דקה אחרי תשעה באב, לקיבוץ יד מרדכי בכדי לראות את ״חייב להיות מלאך״. הראשונה נסיבתית ופשוטה: התערוכה תינעל בשבת הקרובה (18.8). תשעה באב רלוונטי כאן בגלל שזו תערוכה שיש בה חורבות, וממילא כשמתבוננים בסוג הציור שאילן עושה באים לידי הרהור, וההרהור הזה לוקח אותך למחשבות על הריסות ועל חורבן, דברים שאיכשהו תמיד רלוונטיים לחיים כאן. הסיבה השנייה גיאוגרפית: חבל לכיש, שיד מרדכי ממוקם בו, הוא פיסת ארץ שיפה וחשוב לבקר בה מידי פעם, אם אתם לא נוהגים לעשות זאת בדרך כלל. הקיבוץ ממוקם על קו התפר העדין המאפיין את הרצועה הפנימית של דרום מישור החוף; אשקלון לצפונו, רצועת עזה בדרומו. בין לבין, זה מה שפיסת הארץ הזו הייתה תמיד וכנראה תהיה עוד שנים ארוכות. בין לבין. כולם כאן בין לבין, לחוצים במכבש של צוק העתים. אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת.

הסיבה השלישית היא בברור התערוכה עצמה, והמסלול שהיא יוצרת בין הפנים, עולם הציור, ובין החוץ של המציאות הפוליטית, המקומית, הגלובלית. זוהי תערוכה קטנה ומהודקת, כעשרה ציורי שמן על נייר מודבקים, בתבונה רבה, על לוחות עץ, מה שמשנה את הנוכחות הגופנית שלהם ומקרב אותם לפאנלים הרנסנסיים המצוירים, שנראה שמשמשים כתקדים ונקודת התייחסות. אילן מתרגמת דימוי של מלאך, שמקורותיו רנסנסיים בבירור, לתוך שתיים מהעבודות. היא מציירת מתוך תצלום של חורבות מקדש פלמירה שהופצץ בידי דאע”ש בסוריה, בעקבות דימוי של החור שנפער בכותל המערבי בערב תשעה באב בשנה שעברה, לאחר שאבן גדולה ניתקה ממנו. עוד מופיעים בציורים יונים, סבך צמחי, גולגולת ראם, וזוג כנפיים הממוסגרות כדיפטיך. עיצוב החלל והתאורה, כולל צביעת הקירות בכחול עמוק, מהדהדים את הסקאלה הצבעונית הבסיסית של הציורים, מעמיקים את תחושת החלל של הגלריה ושולחים אותנו לחשוב על בזיליקה מעוטרת באיזו כנסיה כפרית באיטליה. כל זה מראה את האמביציה של אילן כציירת, את יכולתה לחשוב על העומק ההיסטורי של הציור, של מלאכת הציור. האוצרות ועיצוב חלל התערוכה מחדדים את ההגשה של הציורים כציורים החושבים אופק דתי או פולחני אבוד, שניטל מהם למפרע כאפשרות.

“מכפיל הכח”, מראה הצבה מתוך “חייב להיות מלאך”, חניתה אילן, גלריה דנה, 2019, צילום: ברק רובין

זו לא תערוכה העוסקת בתיאולוגיה. היא עוסקת בראש ובראשונה בציור ובמלאכת הציור, אבל מעניין לחשוב באמצעותה על סוגיות של מה שאפשר לקרוא לו ״תיאולוגיה של ציור״. שברים נוכחים במחזור הציורים הנוכחי של אילן הן כדימויים (ושברי דימויים) והן באופן שבו היא יוצרת אותם כהדים או כחורבות של ציור. מבחינה זו הריקוד שמבצעים הצורה (האופן, הטכניקה) והתוכן, שבאמנות טובה אינם נפרדים זה מזה, הופכים את התערוכה לא רק ליפה אלא גם למעניינת ביחס למחשבת הציור או למחשבה על ציור.

הציור מתוך צילום וההתמקדות בשברי דימויים ממקמים את האמנית בתוך מסורת של ציור ישראלי משכּילי שהתפתח כאן ב-25 השנים האחרונות, בעיקר מתוך האקדמיות לאמנות. לציירים שונים מאוד זה מזה דוגמת איציק ליבנה, יהושע בורקובסקי, לארי אברמסון ואפילו אלי פטל (אם כי במובנים אחרים), הפועלים או פעלו כמורים בבצלאל, במדרשה ובשנקר, יש השפעה עמוקה על מחשבת ״הציור כחורבה״ בגרסתה הישראלית. די הרבה ציירים צעירים ינקו את העיסוק הזה בתחיית הציור מתוך מותו כחלק מהתזונה הבסיסית שלהם. במופעים הטובים שלה, זו מסורת המייצרת ציורים מתוך עיון היסטורי וריחוק תרבותי, ומנסה להתחבר דווקא אל השאלה ״מה נשאר לנו, בפרובינציה?״, כלומר, לשאלה איך נראה ציור ישראלי. פעמים אחרות, העבודה מתוך חורבתו של הציור ״המת״, רגע שהיה נכון לדורות קודמים של אמנים-מורים אבל אינו מובן בהכרח לציירים צעירים, היא עילה לייצורם של עוד ועוד מתים-חיים, ציור הנוטה לעצלנות ולחוסר מיקוד. אם הציורים ב״חייב להיות מלאך״ היו מצוירים רע לא היה טעם לכתוב עליהם, אבל אילן היא, כאמור, ציירת מיומנת שמצליחה ללכת מעבר לחומרי הגלם הדימויים שבחרה ולהצביע על מציאות הציור באופן שגורם לנו לחשוב על גם המציאות בתוכה הוא מתקיים.

חניתה אילן, “דקה לגאולה”, 2019, שמן על נייר מודבק על עץ, צילום: איילת רוטמן

רוית הררי, אוצרת התערוכה, כותבת על העולם שאילן יוצרת בטקסט הפורש את נקודות ההתחלה שלה ואת הדימויים הצילומיים עמם עבדה. זהו במידה רבה גם טקסט פרשני המתאר את מכלול התערוכה כעוסקת “…בתהליכי שבר וריפוי, מבחינה רעיונית, צורנית וחומרית”. השימוש במה שהררי קוראת ״איקונות דתיות וחילוניות״ ובדימויים הלקוחים מהקשרים פולחניים שונים ורחוקים אלה מאלה ממקמים את התערוכה בין סכנת החורבן להצעה לגאולה. זהו כמובן תיאור של איך עושים ציור, תיאור של ציור כמלאכה פתוחה, מלאכת סיכון, בין חורבן להצלה. הבין לבין הזה עקרוני לציור של אילן והוא לטעמי סוד כוחו. זהו ציור של אנדרפיינטינג (underpainting) כפול. אנדרפיינטינג היא הטכניקה הרנסנסית של בניית הציור בשכבות: רישום הכנה על מצע של צבע מדולל, עליו ציור בשכבת בסיס מונוכרומטית העשויה צבע אחד בסקאלה טונאלית (כהה-בהיר), ועליה ציור בפלטה צבעונית מלאה שאמורה לשוות לעולם המצויר נטורליזם, כזה שהעין מזהה בו כנף, תפוח, דמות. אילן עוצרת את מלאכת בניית הציור בשלבים שונים, משאירה את השכבות השונות חשופות. חלק מהציורים ״מנוגבים״, כלומר מתחילים בשכבת צבע עבה שהדימויים נמחקים מתוכה בעזרת מדלל, כמו ב-״מכפיל הכח״, דיפטיך ציורי הכנפיים. בטקסט מתוארת הגישה הבסיסית הזו כקשורה להכשרה של הציירת כארכיאולוגית, בגלגול קודם שלה. אלו, אם כן, ציורים שנעצרו באמצע תהליך הבניה (או הקריסה) שלהם, ציורים שנחפרו מתוך החומר המכסה את הדימוי, או לחילופין, ציורים המראים לנו את השלד שמתחת לעורם. השימוש של אילן בירוק אמרלד (Emerald Green) לציור שכבת הבסיס, כמו הציור בגריעה של צבע, הם שני טריקים ידועים משיעורי ציור שנה א’ אצל יהושוע בורקובסקי. כאן, בציור החורבות האקטואליות של אילן, הוא מוסיף איכות מוזרה, חיה-מתה, לדימוי המצולם-מצויר.

חניתה אילן, שליח ירוק, 2019, שמן על נייר (דיפטיך), צילום: איילת רוטמן

אם יש לציור, לעשיית ציור, איזה יסוד יהודי שאפשר לדבר עליו, אולי זו הדינמיקה שבין חומר חסר צורה ובין פיגורה הנבנית מתוך עיצוב המסה החומרית הזו. זהו אולי סוג של דיאלקטיקה של הציור, וכל מי שלמד ציור מסורתי מבין זאת לעומק: ציור, כל ציור, הוא גם לא כלום חסר צורה וגם ״העולם״. היסוד החזק ביותר בציורים של חניתה אילן קשור, לטעמי, במצעים המדוללים של צבע וטרפנטין המהווים את החומר הראשוני, את המצע היסודי של חלק גדול מהעבודות. על גבי הנהרות והגאיות המופשטים הנוצרים מתהליך אקראי למחצה של שפיכה והנעת צבע, מתחיל תהליך ההערמה או הבניה של הציורים. הריצוד הזה בין השכבות השונות של הציור, בין הכל ללא כלום שממנו הוא בא, חזק במיוחד בציורי היונים ״דקה לגאולה 3״ ו״יונים (בעקבות אפשטיין)״. המתח בין היש לאין, שהוא תמיד מנשמת הציור, מתמצה אולי בצורה העדינה ביותר בציור החורבות של פלמירה, שנקרא, כמתבקש, ״להתבונן בתמונה שכבר לא קיימת״. ב״חייב להיות מלאך״, האיכות של היות-בין-לבין היא נקודות חוזק שנוטעת את הציור במקום משלו, וממילא גם באזור הזה ובארץ הזו, שגם הם תמיד בין לבין.

חייב להיות מלאך / חניתה אילן
אוצרת: רוית הררי
גלריה דנה, קיבוץ יד מרדכי
נעילה: 18.08.19