על אמנות ואריגה

ההפתעה הגדולה ביותר בתערוכה העוסקת באנני אלברס ומוצגת בטייט מודרן היא לגלות עד כמה אלברס, שהציגה תערוכת יחיד במוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק כבר ב-1949, כמעט אינה מוכרת בימים אלו בעולם האמנות הלונדוני. מענין לא פחות, אם כי גם פחות מפתיע, לגלות במסגרת חגיגות מאה השנים להיווסדות הבאוהאוס, את עומק השילוב בין הציור המופשט לעולם האריגה והטקסטיל.

התערוכה, המסודרת באופן כרונולוגי, חושפת במיוחד בחלקה הראשון את הקשר שנוצר בבאוהאוס בין אנני אלברס, סטודנטית בראשית דרכה, גונטה סטולזל, שהייתה מנהלת ראשונה במחלקת הטקסטיל ופול קליי שלימד בו ציור.

בשנה הראשונה למדו כל התלמידים את אותם הנושאים שהועברו על ידי אותם המורים. מחלקת הטקסטיל נחשבה למחלקה של אומנות-מלאכה, ועם ההתפצלות למחלקות בשנה השנייה, למרות השוויון המוצהר בין גברים לנשים, הפכה מחלקת הטקסטיל “למחלקה של נשים”.

בשנת 1922 התחילה אלברס את קורס האריגה ללא התלהבות רבה. בשנתה הראשונה הצטרפה לכיתת ציור של פול קליי שעסקה ב״תיאורית הצבעים״. מאוחר יותר כתבה שציוריו השפיעו עליה יותר מאשר השיעורים שהעביר. היא מספרת איך עקבה אחרי תרגיליו בקומפוזיציה ושינוים טונלים, אך באופן מיוחד השפיעה עליה הצורה שבה קליי עירב ושילב את שכבות צבעי-המים על הנייר.

מספר עבודות צבע על נייר, ששימשו כהכנה לטקסטיל, תלויות בסמיכות, על אותו קיר ממש. למרות הקרבה ביניהן, אי אפשר לטעות בין עבודותיו של הצייר פול קליי לעבודות העיצוב של גונטה סטולזל ואנני אלברס. כל העבודות מרשימות ביותר, אך עבודותיו של קליי מהלכות על הגבול שבין הפיגורטבי למופשט, או כפי שתיאר זאת האדריכל האמריקאי צארלס איימס:

Arrangement made by nature as contrast to Arrangement made by design.

עם התקדמותה בלימודים גילתה אלברס יותר ויותר עניין באריגה והטקסטיל הפך להיות נושא התמחותה ומרכז לימודיה. ב-1925 נישאה ליוסף אלברס שלימד בבאוהאוס וב-1930 קיבלה את דיפלומת הסיום.

מתוך תקופה זאת בבאוהאוס, שניתן לכנותה “מופשט-גיאומטרי”, מקובל להתייחס לשתי עבודות של אלברס כ”עבודות אמן” (Masterpiece).

1. עיצוב מ-1924 עבור עבודת תליה שלא בוצעה (unexecuted wall-hanging). גואש עם עפרון על נייר ריפרוגראפי (reprographic) בצבעי אדום (אפור) שחור וצהוב.
2. עיצוב מ-1926, שחור, לבן, צהוב, שאבד כנראה בתקופת המלחמה, ונארג מחדש על ידי גונטה סטולזל ב-1965 מכותנה ומשי בהנחית אלברס.

בשנים 1929-1933 לימדה אלברס בבאוהאוס, עד לסגירתו בידי הנאצים. בעקבות השינויים הפוליטיים היגר הזוג אלברס לארה”ב, אך לא בשל חשש מהמקור היהודי של אנני; היא נולדה למשפחה יהודית שנטבלה בברלין בכנסיה פרוטסטנטית בתחילת המאה העשרים. הקהילה שאליה השתייכה התייחסה לעצמה כ״לא יהודית״ אך עם ערנות לתורשה המשפחתית המשותפת.

בהמלצתו של האדריכל האמריקאי פיליפ ג’ונסון, יוסף ואנני אלברס החלו לעבוד כמורים בקולג׳ הניסיוני Black Mountain College בצפון קרוליינה. במקביל לעבודתה כמרצה, החלה אלברס לעבוד על מה שהיא כינתה ״אריגה תמונתית״ (Pictorial weaving). עבודות אריגה ידניות שלא נועדו לשימוש יום-יומי אלא להיתלות על קיר כעבודות אמנות.

ב-1950, בעקבות מינויו של יוסף אלברס למרצה באוניברסיטת ייל, הזוג עבר לניו הייבן, קונטיקט. הם הרבו לטייל לדרום אמריקה והמשיכו לקלוט, להתעמק ולהתרשם ממסורות אריגה עתיקות. בתקופה זו יצרה אלברס כמה עבודות שחושפות את התעניינותה ביחסים בין הכתב לטקסטיל. היא הבינה שהטקסטיל הפרה-קולומביני שימש לצרכי תקשורת, במיוחד בפרו העתיקה, שלא הייתה בה שפה כתובה עד הכיבוש הספרדי במאה ה16.

שתי עבודות מדגימות במיוחד חשיבה זו:

1. Open Letter, 1958, כותנה בשחור ולבן.

אריגה שבה גריד ורטקלי מודגש וצורות בשורות הוריזונטליות, דומות מאוד אחת לשניה ובכל זאת שונות, מעין מבט על דף כתוב.

4 . Epitaph, מילים לזיכרון על מצבה, 1968, כותנה, יוטה וחוט מתכתי.

אריגה עשירה, רקע זהב וגריד צפוף של משבצות דקות כהות שעליהן ציור מסולסל בשני חוטים עבים, לבן וחום כהה, היורדים מלמעלה למטה.

“אריגה תמונתית” בעלת תוכן מההיסטוריה היהודית.

5. “שש תפילות”, 1966-67, כותנה, בד פשתה, סיבי לכש (Bast) וחוטי כסף .

עבודה שהוזמנה ב-1965 על ידי המוזאון היהודי בניו-יורק לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה. זוהי עבודה מופשטת, קשה, שמזמינה ודורשת התבוננות עמוקה והרהור, מעין מדיטציה. היא מורכבת מששה פנלים ורטיקליים זהים בגודלם, כל אחד בגודל 186 x 50 cm, התלויים על הקיר באופן שמזכיר ששה קטעים מספר התורה הנפרש על השולחן בזמן הקריאה בבית הכנסת.

העבודה “שש תפילות” תלויה בטייט מודרן בקצה אחד של החדר ותופסת כמעט את כל שטח הקיר. לפניה שתי שורות ספסלים, מסודרות כך שהצופים יושבים כשפניהם אל העבודה וגבם מופנה למעבר. בחדר אוירה רגועה שתורמת לנושא העצוב. החדר מוקדש כולו לנושאים יהודיים, ויש בו גם אינפורמציה וצילום הפרוכת מארון הקודש  מבית הכנסת ״עמנואל״ שבדאלאס טקסס, שאלברס יצרה ב-1950. חשוב לזכור שאלברס לא ביקרה בבית כנסת לפני גיל שמונה ושההזמנות לעבודות העוסקות בנושאים יהודיים נבעו, במשך כל הקרירה שלה, רק בשל היותה אמנית אריגה וטקסטיל יוצאת דופן.

 

המאמר ״אנני אלברס״ נשען על הספר החדש שיצא לאור ביוני 2018:

ANNI ALBERS
Edited by Ann Coxon, Briony Fer and Maria Muller-Schareck
אשר יחד עם התערוכה :
ANNI ALBERS
Tate Modern
11 Oct 2018 – 27 Jan 2019
נותן תמונה רחבה ומעניינת על תולדות חייה ויצירתה של אנני אלברס (1899-1994)