מפלצות סתומות שנבנו לאורך ההיסטוריה

התערוכה “קווי הגנה. מאז’ינו, בר-לב ומעבר” מציגה בפנינו חתך היסטורי מכמיר וצובט לב; חומות גבול והגנה מעשה ידי אדם הן כרוניקה של כישלון ידוע מראש.

התערוכה אקטואלית כעת יותר מתמיד עקב סאגת סירובם של חלקים בממשל האמריקאי לאשר את תקציב בניית החומה שיזם הנשיא טראמפ בגבול מקסיקו, ואמורה למנוע כניסת מהגרים בלתי חוקיים והברחת סמים ממקסיקו לארה”ב. השביתה הארוכה בהיסטוריה של ארצות הברית וההתנגדות לבניית החומה מבוססות בין השאר על נתונים סטטיסטיים אשר מוכיחים שהחומה ככל הנראה לא תסייע למגר את התופעות אותן נועדה לעצור, ומדגישות ביתר שאת את היהירות, הכסילות ועצימת העיניים אל מול הנתונים הללו ומול שרשרת ההחומות-כשלונות הנחרצים הנמתחת משחר ההיסטוריה האנושית.

כבר בכניסה לתערוכה, שנפתחה ב- 28.11.19, מוצג בצירוף מקרים נבואי צילום עצום ממדים (4.5X4.5 מטרים) של אסף עברון, המתאר דגם אבטיפוס של החומה העתידה להיבנות בין מקסיקו וארצות הברית, אשר כמו “מתעד מיצב ענק של אמנות סביבתית”, כפי שנכתב בטקסט התערוכה. הצילום מדמה בגובהו והצבתו מחצית מגובהה המקורי של החומה שאמורה להיבנות ומצליח להעביר את תחושת המורא והייאוש שנועדה להתעורר אצל ולהרתיע את הפולשים.

מפלצות סתומות אלו שנבנו לאורך ההיסטוריה, מן החומה הסינית (החומות הסיניות נבנו ונהרסו והמוכרת שבהן נבנתה במהלך המאות החמש עשרה והשש עשרה לספירה), קו מאז’ינו, קו בר-לב ועוד, הן לא רק שרידים ומצבות לפחד האנושי, אלא גם שלדי מונומנטים אדריכליים מרתקים שהניעו את האמנים בתערוכה לנקיטת פעולות. הפעולות נשענות על מחוות נוסטלגיות, מתעדות חיים בצל סכנה קיומית, מאותתות ומזהירות משינויים אקולוגים וסביבתיים ואף מביאות בשורה בצורת הצגת תיאטרון אשר הדמויות בה “מערערות את הגבול הקיים לכאורה בין מציאות ודמיון, מספר ודמות, חיים ואמנות”.

בעבודת הוידאו שמתעדת את מסע פרידתם של מרינה אברמוביץ ואוליי, צועדים שני הנאהבים לאורך 2500 קילומטרים מן החומה הסינית, ממערב למזרח, אחד לעבר השני, לפגישה שמשמעותה פרידה וסיום יחסיהם הרומנטיים והמקצועיים. צילומי העבודה מרהיבים, מתארים פיסות נוף אניגמטיות וחלומיות ואת קטנות האדם וחומתו אל מול איתני הטבע. בתום כשש עשרה דקות לערך נפגשים סוף סוף האמנים והפגישה כמצופה מרגשת, מרטיטה ומלחלחת את העין. החומה, הבדידות העמוקה, ויפי הטבע נותרים הרחק מאחור ובתור צופים מפעפעת בנו תקוות השווא שהנה, המסע והאיחוד הושלמו. אברמוביץ, מרוגשת ובוכייה, אינה מישירה את מבטה אל מושא אהבתה או אל המצלמה וניכרת בה בבירור הידיעה שלמרות שלמות המסע והשלמתו, הקרב האחרון הזה והפגישה מסמנים את פרימתו הסופית של הקשר. החומה הסינית במקרה הזה היא מטאפורה מושלמת ל”הפרדה” בין עמים וארצות, אך כזו שנכנעת וקורסת תחת הלב הדואב.

בקומה העליונה מוצגת סדרת צילומים של קו מאז’ינו שצולמו על ידי אלכסנדר גירקנז’ה. בסדרה, אשר הוצגה כחלק מתערוכה רחבת היקף, “הקו”, בפסטיבל הצילום של ארל 2016, מתעד גירקנז’ה את חורבותיהם הנטושות של הבונקרים ושרידיו של הקו, שכילד שימשו עבורו מגרש משחקים. חלק מן הצילומים הם צילומי אוויר של הקו אשר מזכירים את צילומי הלוויין של החומה הסינית. גירקנז’ה אמנם מצלם בז’אנר שניתן לסווגו כ”צילום נוף” אך מצליח להוביל את מבטנו בין מצוקים, קיסוס מתפתל ושכבות טחב עד לחשיפת האסטרטגיה הבלויה, העליבות והניוון של הענק ההרואי הזה. קל גם להיעזר בעומק וחדות הצילום בכדי לחדור במבטנו את המעטה הסבוך, השרידים הקמלים והדממה מחרישת האוזניים שאופפים את הצילומים ולגלות בטבורם ארכיטקטורה מובסת. גירקנז’ה מתעד את העיזבון אך גם את הטבע שלעולם מזדחל בין הכתלים ופורש עליהם את שמיכת הזמן.

באולם נוסף של התערוכה מוצגת סדרת צילומים המתעדת את קו בר-לב בין השנים 1974-1969 של מיכה בר-עם, כשחלקם מוצגים בפעם הראשונה. “קו ביצורים זה, שהוקם לאורך תעלת סואץ בין ישראל למצרים, התמוטט במלחמת יום הכיפורים ונצרב בזיכרון הציבורי כאחד מסמלי המחדל של המלחמה הטראומטית”, נכתב בטקסט. אם גירקנז’ה מתעד את הטראומה באמצעות הנוף הדומם והשותק אזי בר-עם נוקט בפעולה הפוכה, במסגרת השנים הרלוונטיות כמובן, ולוכד את לב ליבה של ההתרחשות תוך העצמה והאדרת הסיטואציה. מה שמחזק את חווית הצילומים, שכעת ממרחק הזמן היו יכולים להיתפס כתצלומי מורשת, ארכיביים או מיושנים, הוא הסרט הדוקומנטרי של יעל לביא “האם ניצחנו”, אשר עוסק בנרטיב המצרי של מלחמת יום הכיפורים. לביא מביאה נקודת מבט נדירה ומרתקת אשר פורשת את אסטרטגיית הניצחון המבריקה של המצרים שהובילה למיטוט סוללת החול הישראלית. סוללה זו היא אותה חומה אשר השאננות הביאה את ההנהגה הישראלית לחשוב כי היא בלתי חדירה ועבירה ולספוג מהלומת קרב חסרת תקדים. לביא פורשת את ההפקה המדהימה שעומדת מאחורי האירוע המכונן הזה ומציגה צעד אחר צעד כיצד הפתיעו המצרים אפילו את עצמם עם הצלחת המבצע.

נטע לאופר ועמיר בלבן מתמקדים ועוקבים מקרוב ומרחוק אחר חיי הטבע שמשתנים עקב חומת ההפרדה הישראלית-פלסטינית. הם עוסקים בנושא של פגיעה בסביבה ובאקולוגיה עקב הקמת מבנה אדריכלי סינטטי אשר מפצל או משנה את הנוף. אצל בלבן ולאופר כבודו של של הסבל האנושי במקומו מונח, אך נדמה שהם מבקשים להצביע על סבל נוסף, סבלם של בעלי החיים. הם מבקשים לעורר צד הומני ואוניברסלי, נטול דחפי שלטון וכוח, כזה שיכול לאחד ולהמס גם את לבם של הקשוחים ביותר ואולי, בפנטזיה אוטופית, נאיבית ועתידנית, להציע למוסס את הגבולות באמתלה זו.

הנה כי כן התערוכה “קווי הגנה” אצורה כמערכת כוכבים אשר סובבת סביב צירה של שמש מאירה וצורבת כאחת – החומה. היא מלמדת אותנו על העבר ועל ההווה ומחלצת מהעבודות, בצלן של תובנות פסימיות חריפות, את החורבות הרומנטיות, שמורת הטבע הפסטורלית, או אהבה בלתי אפשרית.

הדיוק שבהצגת מדיות “לוכדות מציאות” פועל עלינו כתעתוע רב פנים. המבט האמנותי שמשתקף מן העבודות בעיקר מנכס את המונומנטים הללו כזירה להתרחשות מציצנית, נוסטלגית או דוקומנטרית והעמדה הפוליטית מהדהדת מאחורי הקלעים ונובעת דווקא מן הפרדוקס השותק, הנבדל והעצמאי.

 

“קווי הגנה. מאז’ינו, בר-לב ומעבר”
הגלריה האוניברסיטאית בתל אביב
אוצרת: גליה גור-זאב