הבית על ההר

בשנה האחרונה פרשה הדס קידר מניהול אמנותי של המרכז לאמנות עכשווית בערד והקימה תכנית אמנות מקומית ופרטית בעיר. ניהלנו שיחה בהתכתבות על אוצרות ואמנות במקומות מרוחקים מהמרכז, על עבודה במוסדות עירוניים ועל העבר, ההווה והעתיד של האמנות בערד.

איך הגעת להקמת מרכז אמנות ותוכנית רזידנסי בערד?

אבא שלי חקר את החקלאות הקדומה של הנגב ושהה בערים קדומות כגון ממשית וניצנה. גם בעשור בו שהתה המשפחה בארצות הברית, שם, בין השאר, גרנו בטקסס, הוא המשיך לעסוק במדבר. לאחר שחזרנו לארץ המשפחה התיישבה בערד.
עשיתי תואר ראשון באמנות בבצלאל ותואר שני בלונדון. עם שובי לארץ, באינתיפאדה השנייה, חברתי לקבוצה של אמנים ומעצבים שהם גם פעילים חברתיים, ישראליים ופלסטיניים, והקמנו יחד את ‘פרהסיה’. הקבוצה פעלה בשדה החברה האזרחית ופיתחה שפת תקשורת אזרחית: שפה מכבדת, הומניסטית ודיאלוגית. פעלנו לחיזוק הנראות של קהילות וארגונים לשינוי חברתי באמצעות אמנות.

לאחר פירוק ‘פרהסיה’, הרגשתי צורך לחזור לעסוק באמנות ולשלב בה את הפעילות החברתית שהתהדקה במהלך השנים. בשנים 2007-2010 אצרתי מקבץ תערוכות בתל אביב-יפו שהמשותף להן היה שהן התקיימו במסגרות חוץ-ממסדיות ועירבו את הסביבה הקרובה להן. יצרתי מסד ידע שכלל את ההיסטוריה, הדמוגרפיה, הגיאוגרפיה, והאדריכלות של הלוקיישנים בהם פעלתי, והעברתי את הממצאים לרשות האמנים שהשתתפו בתערוכות מתוך כוונה שיתייחסו להיבטים אלו בעבודות שיצרו.

מקבץ תערוכות זה כלל את התערוכות: “הפיקוד העליון” שהוצגה בבניין שהיה המפקדה של ההגנה והציגה יצירות מקוריות של אמנים שהיו אז בתחילת דרכם, כגון הילה טוני נבוק, שחר פרדי כסלו, רועי מנחם מרקוביץ’ ותנועה ציבורית; “כיכר המדינה” שעסקה באמנות כסחורה והתקיימה ב-showroom של אספן אמנות; התערוכות “שפע” ו-“קאווה עוני” שהתקיימו במקביל לירידי “צבע טרי” הראשון והשני; “שביל החלב” שהפכה את התחנה המרכזית הישנה למרכז תרבות; התערוכה “מן המסד ועד הטפות” שהוצגה בתחילה בבניין נטוש שנועד להפוך למתחם מגורים יוקרתי כחלק מהביאנלה הראשונה לאמנות בתל אביב-יפו ועסקה במימון תערוכות על ידי חברות נדל”ן ובנקים.
בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011, חברתי לקבוצה של אמנים ואוצרים שעסקו בהנגשת אמנות לפריפריה ובניסיון לבזר את ריכוז האמנות במרכז העיר. הקמתי יחד עם מחלקת הנוער והצעירים בעיריית תל אביב-יפו את “נוזהא”, שנקראה על שם השכונה, המסגד והשדרה המרכזית של יפו. אצרתי סדרת תערוכות של אמנים צעירים ובוגרים ויזמתי תכניות חינוכיות לילדי בתי ספר ומועדונים בסביבה באמצעות חיבורים שיזמתי בין אמנים מבוססים לבני נוער.

בקיץ 2014 התקיים בתל אביב מפגש עם האמנית הקובאנית טניה ברוגרה. היא הציגה שורה של פרויקטים בהם יזמה תנועות ומוסדות העוסקים בנושאים אקטואליים (תחום באמנות שנקרא פארא-מוסדות, para-institutions). חלק גדול מהיוזמות של ברוגרה התקיימו במקומות מרוחקים ושילבו אמנות עם פעילות חברתית. באותה העת התבשרתי שהתמניתי לאמנית הקהילה של ערד. זיהיתי את הפוטנציאל שיש לעיר בכל הקשור לאמנות ותרבות והחלטתי שבמסגרת המלגה אקים מוסד לאמנות בנגב.

מה תכננת או רצית שייווצר במקום?

בהשראת ברוגרה, הצעתי לעיריית ערד להקים תכנית רזידנסי שתציב את העיר על מפת מוסדות האמנות הייחודיים, הפועלים במיקומים שאינם מרכזי האמנות הברורים מאליהם, הן מבחינה ישראלית והן מבחינה בינלאומית. ניגשתי יחד עם מי שאחראי על התרבות בערד, אורן עמית, ללשכת ראש העיר וקיבלנו אישור להשמיש מחדש את “בית הסופר” – בית שנתרם לעירייה לטובת פעילות תרבותית ועמד ריק במשך שנים.

יצרתי קשר עם אמנים ואוצרים במקומות כגון צפון נורווגיה, הסהרה המערבית ואיסלנד ומצאתי שיש קווי דמיון בין הנושאים המעסיקים אותנו. פרסמתי קול קורא בפלטפורמות ישראליות ובינלאומיות – אך עיקר הפניות הגיעו מפה לאוזן. גם כאן התבססתי על תשתית מחקרית של האזור ועל הקשרים מתחומי עניין שונים. במקרה הזה, מכיוון שעסקתי באזור אחד, התשתית המחקרית הלכה ותפחה. במשך ארבע שנים אספתי חומרים מחקריים רבים אודות הסביבה האנושית, הבנויה והטבעית של העיר.

קיבלתי פניות מאמנים ואדריכלים מכל קצוות העולם. השתתפו בתכנית מעל תשעים יוצרים שעשו שימוש בתשתית הרעיוניות והמחקרית של המקום. התכנית פעלה במתכונת של אירוח, פעילות קהילתית וליווי אוצרותי.  נוצרו חיבורים מעניינים בין האמנים השוהים ובין יוצרים ותושבים מערד. דוגמא לכך היא עבודת הוידיאו “עוז 21” של אורית ישי שנעשתה יחד עם כוריאוגרפית ולהקת מחול מקומית.

לאחר שנתיים של פעילות, במהלכן נוצר והתגבש מקבץ יצירות שעוסקות במקום, הבשילה העת להוציא אותן לאור. מוזיאון ערד, אשר היה פעיל עד שנות ה-90 אך במשך העשור שקדם לתערוכה עמד ריק, הושמש מחדש על מנת להעניק לתערוכות קורת גג תיאורטית ופיזית. כאשר היה חבר בפורום המוזיאונים¹, הציג המוזיאון, שהוקם בקומה השנייה של מתנ”ס ערד, תערוכות חשובות כגון ‘דזרט קלישה’ באוצרות תמי כץ-פריימן.

‘המרכז לאמנות עכשווית בערד’ נוסד בזכות מענק של המשרד לפיתוח הנגב והגליל וליווי של משרד התרבות. אמנם השמשנו את התשתיות הקיימות של המוזיאון הקודם, אך בפועל אורן עמית ואני ייסדנו מקום מאפס, החל ממיתוג וגיוס כספים ועד קביעת אג’נדה אוצרותית ותכנית ציבורית. אורן, שלא רק ניהל את המרכז אלא גם את ״סל תרבות״ של העיר, הצליח באמצעות שני כובעים אלו לחשוף כמעט את כל תלמידי העיר מהחינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי לתערוכות שהוצגו במרכז.

מטרה ברורה של המרכז לאמנות עכשווית הייתה הגדרת זהות ייחודית באמצעות התייחסות לנושאים הקשורים למקום וכאלה המעסיקים את תושביו: המיקום הגיאוגרפי (ספר המדבר), ההיסטוריה הרחוקה והקרובה (הנבטים, הכנענים), המאבק על זכויות אזרחיות (שמירה על איכות סביבתית).

התערוכה הראשונה ‘משאבות אנוש’ עסקה בבנייה “נעה” (raw) באזור והוצגו בה עבודות וידיאו של סיגלית לנדאו, אורית ישי (בשיתוף כוראוגרפית ורקדניות מקומיות), ג’ניפר אבסירה, אמיליה סקרנוליט (ליטא) וקולקטיב ‘ניו מינרל’ (נורווגיה). תערוכה נוספת התמקדה בתופעה שמאיימת על חייהם של תושבי האזור; ‘בולענים’ הציגה יצירות שעסקו בהיבריס של האדם העכשווי, בתחושת הבעלות שיש לו על אוצרות הטבע ובמחיר שתחושת עליונות זו גובה. התערוכה הציגה מניפה רחבה של התייחסויות אשר כללו מיצג-ארוחה של קוקינג סקשנז (בריטניה), פסל קינטי של קרן בנבנישטי ומיצב וידיאו של רוני הרדליץ (שוויץ).

התערוכה De Zone התמקדה בתופעה האופטית המדברית פטה מורגנה. בין העבודות שהוצגו: פרויקט מבוסס-גיאו-מיקום ומציאות-מדומה שעסק בצורות חיים דיגיטליות ועל-זמניות של צמד היוצרים לוגיאן-גנצ’יו וגראדה אמנדי (בריטניה), מצלמה אופקית, מדברית של חיים לוסקי, צילומים דיגיטליים של ברק רובין והדפסי בד של אלכסיס קוזינו (קנדה).

לאחר ארבע שנים של פעילות אינטנסיבית, אני מקימה כעת תכנית אמנות חדשה, “ההר 6”. התכנית החדשה מרוויחה מהתובנות שאספתי במהלך שנות פעילותי בערד. בית הוריי, מבנה פשוט משנות ה-70, צדו החיצוני מצופה באבן ערד², משמש כאכסניה בה יכולים לשהות אמן או שניים בכל עת.

“ההר 6” מחבר בין יוצרים ובעלי ידע מקומיים, שפועלים במסורות של המקום, עם אמנים אורחים. המחקר של אבא שלי עומד לרשות השוהים ושופך אור על ההיסטוריה של האזור שבעבר היה מרכז תוסס שחיבר מזרח ומערב. גוף מחקרי זה עשוי לתרום ליצירתן של עבודות אמנות עם פרספקטיבה רחבה.

ככל שחולפות השנים ואני נמצאת כאן זמן רב יותר, אני מוצפת מהעושר שיש לערד להציע, ומבינה שרק גירדתי את פני השטח של הפוטנציאל שלה. קיבלתי עד כה מספר לא קטן של הצעות מרתקות לפרויקטים שיתארחו ב”ההר 6″. כל פרויקט נתפר למידות האמנית/ן ולא בהכרח יהיו תוצרים שיוצגו בכל שהות.

בהמשך גם יצרת תערוכה גדולה סביב פסל חוצות של יגאל תומרקין שניצב במקום.

תערוכה שחגגה יובל לפסל הסביבתי ‘מצפור’ של יגאל תומרקין הזמינה אמנים צעירים להתייחס לפיסול הישראלי-מונומנטלי של אמצע המאה ה-20, כאשר הפסל של תומרקין משמש כמקרה בוחן מרתק. התערוכה כללה יצירות של אלונה וויס, ירדן ועומר הלפרין, גוני ריסקין, חן צרפתי וגיא ניזנהויז, ועקבה אחר הדי.אן.איי של הפיסול הסביבתי אצל דור אמנים צעיר. במרכז התערוכה עמדו סוגיית כגון נוכחותן של אמניות בזרם פיסולי זה ואפשרויות שילוב של טכנולוגיות חדשות בפיסול הסביבתי.

במסגרת התערוכה יצרתי סרט קצר יחד עם יוצר מקומי, אריאל תמיר, שבחן האם וכיצד שימש הפסל כנקודת התייחסות עבור התושבים המקומיים. הסרט פורש את התגלגלות הנרטיבית של הפסל באמצעות סדרת ראיונות עם תושבי העיר ומציג, זה לצד זה, נרטיבים שונים אודותיו. בסרט ניתן לראות כי חלק מהתושבים מייחסים לו משמעויות של זיכרון (לזכר טייס שהתרסק); חלקם סוציולוגיות (זוגות שהתאהבו למרגלותיו) וחלקן רואות בו פאלוס (שמוק).

אני שומע עוד ועוד שמות של אמנים מהמרכז ותוהה אם יש אמנים בערד ואם כן האם הם השתתפו בפעילות.

אחד מהמשאבים הגדולים של העיר הוא הגיוון (diversity) בקהילה. עירוב מסורות תרבותיות מגוונות של קהילת האמנים היא דוגמה טובה לכך. על כן הקדשתי אחת מתוך ארבע התערוכות ליצירותיהם של אמני ערד. התערוכה הראשונה שהציגה יצירות של אמנים שנולדו, גדלו או חיים בערד, “ערד מחזון לחיזיון: פרק א” חולקה לשלושה חלקים: מבוא שעסק בבשורה המודרניסטית האוטופית שהעיר הביא לנגב המזרחי; פרק שעסק באפיקי ביטוי של יוצרים מקומיים בעיר קטנה ורחוקה מהמרכז וכלל עבודות של אוהד מטלון, מרב מרודי ותמר רודד שבתאי ופרק סיום בו הוצגו יצירות של אמניות/ים בעלי קול חד-פעמי וייחודי שחבר לתרבות הויזואלית של המדבר וכלל את יצירותיה של רות דורית יעקובי ואנה ודוד קמוסו.

בתערוכה השנייה שהוקדשה לאזור, “אמני ערד ומבואותיה”, הוצגו עבודות מתחומי יצירה מגוונים: קליעת סלים, אריגה, רקמה, בובנאות, זכוכית, קרמיקה ועוד. התוודעתי אליהם באמצעות קול קורא רב לשוני אשר פנה לתושבי העיר והסביבה והציע להם לשלוח יצירות והצעות.

במהלך השנים בהן אני פועלת בערד אספתי רשימה של שותפים מקומיים איתם אני רוקמת תכניות לעתיד. אני מזמינה ל”ההר 6″ יוצרים מקומיים – ללא מגורים. אני רואה את המקום כמרכז אמנות ותרבות ומרחב להתנסויות ושיתופי פעולה עם יוצרים מקומיים.

בסופו של דבר עזבת את התפקיד במפתיע בקיץ האחרון. באילו קשיים נתקלת?

העזיבה שלי נעשתה ברגע בו ביקשתי לעצור, להתבונן, ללמוד ולהפיק לקחים מהתקופה אינטנסיבית בעיר. האתגרים בהם נתקלתי כאוצרת בהקשר עירוני-קהילתי היו גדולים. המרחק ממרכז הארץ ומיעוט מוסדות תרבות באזור רק העצימו את תחושת האחריות שלי כאוצרת מרכז אמנות מקומי. הדרך בה ניסיתי להתמודד עם תחושת האחריות והבדידות, הייתה לייצר פלטפורמה שמארחת אמנים בעיר. ביחד עם העירייה יצרתי מנגנון שיאפשר לאמנים להגיע לעיר, לשהות בה, להתבונן, להתחבר לקולות מקומיים, להתנסות במרחב בטוח ולייצר יצירות מקוריות. המנגנון שילב יחד את תכנית שהות האמנים, שנתנה מקום לאמנים לשהות בעיר, והמרכז לאמנות עכשווית, שהציג חלק מהתוצרים.

האתגר העיקרי בהקמה וניהול אמנותי של מוסדות אמנות חדשים בנגב היה לייצר פרופיל ייחודי ומעניין שימשוך קהל מקומי ובינלאומי. בחרתי להוביל אג’נדה התנסותית, דבר שלא בהכרח היה מתאפשר במוסדות גדולים ומרכזיים. עודדתי את האמנים האורחים ליצור באמצעות הפניית מבט לנושאים המעסיקים את תושבי העיר וסביבתה.

ייצרתי מרחב מוגן שאפשר דיאלוג פתוח ויצירתי בין היוצרים לביני. גוננתי על המרחב העדין והחושפני הזה מתוך הבנה שכדי שייווצרו יצירות מקוריות ומאתגרות אני נדרשת לשמור על מרחב מוגן וזמן איכות. ראיתי איך המרחב הבטוח אפשר לאמנים לצאת מאזור הנוחות שלהם, ולהתנסות באופן אמיץ וכן בתחומים חדשים. עודדתי התנסויות במדיה חדשה: יצירות מותאמות מקום במציאות מדומה, מציאות רבודה ובאנימציה ממוחשבת – תחום בהחלט מאתגר, במיוחד כאשר משקללים את הדלות התקציבית בה פעלנו.

אספתי מספר נושאי חתך אקטואליים-אזרחיים אותם שיקפתי בתערוכות: שימור האדריכלות המודרניסטית ועיסוק בפרויקטים של דיור ציבורי פורצי דרך; התבוננות בגוף האנושי במרחב הבנוי הברוטליסטי; המחיר שגובה שימוש-יתר במשאבים מהטבע הסובב את העיר; קידום אתוס של אמנות סביבתית בנגב ועוד.

אתגר גדול היה להפוך תכנים אקטואליים אלו לרלוונטיים עבור כל קבוצת גיל בעיר. עוזרת האוצרת, תמר רודד שבתאי, פיתחה מערך של הדרכות והתנסויות בהנחייתי. מנהל המרכז, אורן עמית, עשה שימוש בכובע נוסף שלו כאחראי על סל תרבות בעיר. אירחנו בתערוכות את רוב בתי הספר של העיר – מהכיתות הנמוכות ועד תיכון – לצורך הדרכה והתנסות. קיימנו גם השתלמות מורות לאמנות שעודדה אותן להתחבר ליוצרת שבתוכן.

מה צריך לקרות בערד כדי שהמקום ימשיך לצמוח?

לערד יש נתוני פתיחה גבוהים והיא בעלת סיכויים טובים להמשיך להיות עיר תרבות ואמנות. היא תוכננה בקפידה על מצע אדריכלי ואמנותי יוצא דופן שמאפשר צמיחה של פרויקטים ניסיוניים. יש בעיר קהילה גדולה של יוצרים מקוריים שלא ראיתי בשום מקום אחר בארץ. כדי שקהילה זו תמשיך לצמוח צריך להקים עבורם חלל תצוגה, מעין בית אמנים מקומי.

שתי תכניות שהות אמנים ומרכז לאמנות עכשווית בהחלט תורמים לחיזוק וביסוס מעמדה של ערד כעיר שמייצרת ומארחת אמנות ותרבות. למוסדות אמנות במקומות כמו ערד קשה לשרוד בימים בהם האווירה הציבורית נוגדת ביטוי אישי. נדרשים טיפוח והעמקה של מוסדות אלו כדי לשמר ולוודא את המשכיותם, לגרום לכך שלא יהיו תופעה חולפת בעיר.

ע״פ דיווחי התקשורת, ערד סובלת ממאבקי כוח קשים בין קבוצות שונות באוכלוסיית העיר. האם המרכז לאמנות עכשווית היה מעורב במאבקים אלו, ואם כן כיצד?

בתוך המוסד לאמנות מאבק הכוח המתמשך בין חילונים לדתיים כמעט ולא הורגש. אחד מהאירועים בהם המתח דווקא כן הורגש היה תערוכות החוצות “קופסא שחורה”. הצגנו על גבי לוחות המודעות בעיר תצלומים מתוך ארכיונים פרטיים של תושבים מימיה הראשונים של העיר. באחד התצלומים, שתיעד את פתיחתה של בריכת השחייה העירונית, נראו נשים וגברים שוחים בבגדי ים. בתצלום נוסף תועד שיתוף פעולה בין פועלים מקומיים והאוכלוסייה הבדואית. חסידי גור, בפעולת גרילה, תלשו חלק מהתצלומים וריססו בצבע נשים שהופיעו בצילומים אחרים. מקרה זכור אחר התרחש במסגרת תערוכת אמנות רחוב בעיר, כאשר קבוצת אמנים התבקשה לשנות כתובת קיר שנכתבה בשפה הערבית מפאת פגיעה ברגשי הציבור.