המלצת השבוע: אריה ארוך ואוונגרד רוסי במוזיאון ישראל

בין שלהי שנות ה-50 לאמצע שנות ה-60, בזמן שבמרכזי אמנות במערב נולדו הפופ והמינימליזם, האופ-ארט, המיצג והאמנות המושגית, בישראל התחבטו ציירים רבים באחת משתי שאלות: איך מציירים כמו זריצקי, או איך מציירים אחרי זריצקי. מבין המציירים בדור שאחרי זריצקי בלטו שלושה: אביבה אורי, שקבעה ש”אני זה הקו, הנייר הוא העולם” ויצקה את העניין הפורמליסטי של קודמיה בכתם, אור וצורה לתבניות רגשיות; משה קופפרמן, שהפך את העמידה מול המבוי הסתום שאליו נקלעה ההפשטה של מוריו לעיקרון מנחה; ואריה ארוך, שהמיר את ההפשטה המטוהרת-לכאורה של “אופקים חדשים”, בפירוק אנליטי של הציור ופיתוח שפה מושגית ראשונית השואבת השראה הן מזיכרונות ילדות והן מהתפתחויות אמנותיות בינלאומיות ועדכניות, ומשלבת פורמליזם, טקסטואליות, רדי-מייד, רישום מתיילד, זרעים של פופ-ארט ועוד.

אורי וקופפרמן נוכחים בשדה גם היום. שנים אחרי מותם עבודותיהם מוצגות בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות מרכזיות, ודמותה של אורי אף כיכבה לפני כמה שנים בפרק של סדרת הטלוויזיה “המקוללים”. ארוך קצת נשכח. הפעם האחרונה שעבודותיו הוצגו בהרחבה היתה בתערוכה שנויה במחלוקת במוזיאון ת”א לפני 16 שנה. תלמידי אמנות מכירים את ציוריו המפורסמים “רחוב אגריפס” וסדרת “אוטובוס בהרים”, אולם ספק אם שמו אומר משהו מחוץ לקהילת האמנות.

התערוכה “צורת הדבר” שנפתחת היום במוזיאון ישראל באוצרות של יונה פישר ואמיתי מנדלסון, מבקשת להציג את ארוך כפרק הכרחי וחשוב בתולדות האמנות הישראלית. היא מוצגת בתוך תערוכת הקבע, ומחברת בין אחד הקירות המרכזיים באולם הכניסה לתערוכה לחלל פנימי קטן (חדר חגית). זו לא תערוכה גדולה, אבל היא מצליחה לעשות משהו שתצוגות הקבע ההרמטיות-אך-אקלקטיות מתקשות לעשות בד”כ: לשלוף מן הרצף ההיסטורי תופעה עקרונית וספציפית שהשפיעה על התהוות ההיסטוריה של האמנות המקומית באופן חריג, ולפתח דיון נקודתי מעמיק יותר בתוך התערוכה הכללית.

ארוך הוא אבן דרך. כשרואים את עבודותיו מבינים את לביא ואורי, את עידו בראל, מיכל נאמן ועוד. הציור שלו רב פנים, והשאלות שהוא מעלה מתחדדות עם קריאת הפרשנויות השונות שניתנו לו לאורך השנים ע”י אוצרים וחוקרים כמו פישר ועומר, שרה בריטברג-סמל וגדעון עפרת. הדיון הראשוני בעבודתו, שנעשה ע”י פישר (שאצר תערוכה מעבודותיו כבר ב-1955) וע”י ארוך עצמו, עוסק במושגים אמנותיים גרידא. הוא מוקדש להיחלצות מזרועות ההפשטה לא באמצעות הפניית עורף למגמה זו, אלא בתהליך הדרגתי של היפרדות מבפנים, בהנכחת הרישום/חריטה של דימויים מתיילדים במרכז הכתמים הצבעוניים והצורות המופשטות. בהמשך יכנסו לעבודות גם רדי-מיידס, שבלונות וטקסטים. גם הפרשנויות יעשו מגוונות יותר, ולצד פיתוחים פנים-אמנותיים יאתרו בעבודות הקשרים ביוגרפיים, דתיים ולאומיים. התחקות אחר ציר ההתפתחות בעבודות שמוצגות בתערוכה, מציגה תהליך התגבשות והבשלה הדרגתית של שפה אמנותית עצמאית.

אריה ארוך, הנציב העליון, 1966

בקומה מעל התערוכה הישראלית נפתחה השבוע גם “הניצחון על השמש”, תערוכה גדולה שמציגה מגמות מרכזיות באוונגרד הרוסי מתקופת מהפכת אוקטובר ועד ימינו (אוצרת: טניה סירקוביץ׳). התערוכה לא מסתפקת באיזכורים המוכרים מראשית הדרך. היא כוללת כמובן עבודות של קזימיר מלביץ, אל ליסצקי וחלוצי אוונגרד אחרים, אולם פרקים מעניינים לא פחות בה הם דווקא הזמנים שבהם האוונגרד כבר לא הלך יד ביד עם המהפיכה הפוליטית, כשאמנים צעירים בין שנות ה-60 לשנות ה-80 ביקשו להיחלץ ממלתעות הריאליזם הסוציאליסטי (זרם האמנות היחידי שהותר ע”י המפלגה הקומוניסטית). בתקופה זו, אחרי מות סטאלין, החלו אמנים צעירים כמו איליה קבקוב, קומאר ומלמיד ואחרים לחפש דרכי ביטוי חדשות ויצרו, לעיתים בדירות מגוריהם הקטנות, מיצבים קונספטואליים, סוצ-ארט (הגרסא הברה”מית לפופ-ארט) ועוד.

“הניצחון על השמש” היא תערוכה עשירה ומרתקת על הקשרים המהפכניים בין תנועות האוונגרד האמנותי ברוסיה לתמורות הפוליטיות במדינה, אולם משונה שהיא אינה מתייחסת כלל לאמנות הרדיקלית שנוצרה ברוסיה מאז שנות ה-90 ע”י אמנים כמו אולג קוליק, פיוטר פבלנסקי, להקת פוסי ריוט, תנועת פמן ואחרים. נראה שסיכום עידן האוונגרד תחת שלטונו של ולדימיר פוטין יאלץ להמתין לתקופות אחרות.