הביאנלה בקלנדיה 2018: לצלוח את המחסום

פקקים אינסופיים, כיעור, חיילים ומועקה – מחסום קלנדיה המחבר או יותר נכון מפריד בין רמאללה לירושלים עגום ואפור כתמיד. מאחוריו לכאורה שגרת עיר; מרכזי תרבות, מוזיאון, רחובות הומים, עיר עתיקה עם רחובות צרים ויפים ומרכז תיירים. על שם אותו מחסום קרוי אירוע האמנות הפלסטיני רחב ההיקף – ביאנלת קלנדיה, המתקיים אחת לשנתיים. הביאנלה הרביעית התקיימה עם למעלה מעשר תערוכות בשילוב עשרות אירועים נלווים והשתתפו בה אמנים מקומיים ובינלאומיים באתרי תצוגה רבים בפלסטין ובעולם.

אפשר לחשוב על לא מעט נקודות השקה בין תכני הביאנלה לסדר היום הפוליטי והאמנותי בישראל. ועם זאת, הביאנלה, על חלקיה הפתוחים והסגורים בפני ישראלים, נשארה רחוקה מהעין ומהשיח הישראלי. הביאנלה הקודמת עסקה, בין השאר, בשחיקתם של סימלי הנכבה ובניסיון להרחיב את תת המודע הקולקטיבי של הפלסטינים לדימויים נוספים ועכשוויים. ב-2018, הביאנלה המשיכה לבחון שאלות על סולידריות, עצמאות, זיכרון, חברה וכלכלה הרלוונטיות לֿחברה הפלסטינית בצל העבר. הביאנלה היא נקודת עצירה בה ניתן לראות מה מטריד ומעסיק את האמנים והאמנות הפלסטינית.

נקודת המוצא של התערוכה היא ׳סולידריות׳.  “סולידריות, היא מושג רחב המאפשר לדון בשאלות חברתיות. הפעם, השאלה שעסקנו בה היא ‘איזו חברה אנחנו רוצים?’ סולידריות הייתה מרכיב מרכזי במאבק השחרור נגד המעצמות הקולוניאליות בפלסטין ובעולם אבל היום, כשהעולם תחת שינויים יש לבחון את המושג מחדש”, כך אמרה פידה תומא, מנהלת קרן קטאן שתמכה בביאנלה, בראיון למגזין “What the Butler Saw״ .

רים שדיד ויזן ח’לילי אוצרי התערוכה “חוב” שברמאללה אמרו בראיון כי ״הנושא בא לציין את יום השנה ה-30 של האינתיפאדה הראשונה. חשבנו שאנחנו צריכים לחשוב על האינתיפאדה לא כאירוע, אלא כמבנה המושתת על סולידריות שבו הפלסטינים הצליחו ליצור חברה חדשה המבוססת על שאלות כגון איך לעבוד יחד, ואיך לבנות פעולה קולקטיבית?” גם יזיד ענאני, אוצר התערוכה “לוד, גן האי-זכרון” שבביר זית,  אמר בשיחה עם ARTS&CULTURE  ״יש מסגור לאמנות פלסטינית בינלאומית. אנשים רוצים לראות את הסבל. הם רוצים לראות את החומה, הם רוצים לראות מחסומים, והם רוצים לראות את הישראלים. הרבה פחות נעשה ונכתב  על הסטטוס קוו של הרשות הפלשתינית ועל המבנה המדאיג שלה”.

הביטוי האוצרותי לסולידריות מקבל ביטוי קודם כל במבנה הביאנלה. בין אתרי התצוגה היו ירושלים ורמאללה, הבסיס הקבוע של הביאנלה, אבל גם מג׳דל שמס ולוד, שתי בחירות מעניינות. לוד כנציגה כואבת של הנכבה מותחת קו ישיר לסולידריות עם ערביי 48′. הבחירה במג׳דל שמס רדיקלית יותר ומסמנת מכנה משותף בין הפלסטינים והדרוזים על בסיס ההתנגדות לכיבוש הישראלי למרות שמדובר במאבקים שונים ובחברות שונות.

האוצרים יצרו קשרים, ציטוטים ומחוות בין האתרים השונים. התערוכה: ״הקו הרביעי״ ברמאללה הוקדשה לאמנים דרוזים, תושבי הגולן, ונכללה בה עבודה שהוצבה גם במג׳דל שמס. ההתייחסות ללוד כללה סיור בה ותערוכה בביר זית. הצילומים ההיסטוריים בירושלים הוצגו במכון גתה ברמאללה וגם בבי״ס הלותרני בירושלים.

המפה הגיאוגרפית של התערוכות הבליטה את חוסר היכולת של פלסטינים לצפות ולנוע בחופשיות ביניהן.  ״פלסטין קיימת בעיקר בסקייפ”, אמר ח’לילי (בראיון להיפראלרג׳יק). הבחירה האוצרותית לקיים תערוכות בפלסטין ובמקביל תערוכות בינלאומית, גם היא תמיכה בינלאומית בפלסטינים כאקט של סולידריות.

הביאנלה מבקשת להפנות מבט פנימה, להימנע מרומנטיקה ולבחון באומץ סוגיות פנים פלסטיניות. איך זה נראה מבעד לעיניים ישראליות?

ה׳ג׳רוסלם שואו׳ בירושלים, האירוע ממנו התפתחה הביאנלה, התקיים בשלושה מקומות תצוגה בעיר: גלריית אל מעמל, גלריית אנדיל והבי״ס הלותרני ברובע הנוצרי. האוצרים: מייסד ומנהל אל-מעמל, ג’ק פרסקיאן, והיסטוריונית האמנות הבריטית קירסטן שייד נקטו במידה של עצמאות מהנושא המוצהר של הביאנלה והתמקדו בירושלים כמקום וכרעיון.

הבי״ס הלותרני התגלה כאתר נהדר. העבודות הוצבו בכיתות הלימוד, במסדרונות ובחצר. כל אחת מהן שכבה של זכרון, היסטוריה ופיסת הווה מירושלים ופלסטין. בחצר הכניסה לבית הספר, עמד אובייקט אדריכלי עשוי עץ וחול של האדריכלים אליאס ויוסף אנסטאס. ההצבה איחדה בתוכה אלמנטים אדריכליים ירושלמיים מתקופות שונות לכדי קוֹנְגְּלוֹמֵרָט אחד.

ג׳ומאנה אמיל עבוד חוזרת לרגע דרמטי בהיסטוריה המקומית של חילופי מעצמות ובוחנת אותו כדרכה דרך פילטר הזכרון והשכחה בכך שהיא מצליבה כמה ערוצי מידע: תיעוד ארכיוני אמריקני לפלישת נחילי ארבה בפלסטין של 1915:  ויומניו של חייל עות׳מאני שהוצב בירושלים במלחמת העולם הראשונה. היא בודקת כיצד זכרון נוצר, מהם מקורות המידע שלו ואיך ניתן לגלות ולחשוף אותם.

אמיל עבוד ואנאטס ממקמים בעקיפין את הסיפור המקומי בקנה מידה היסטורי הרבה יותר רחב מהמציאות העכשווית. העיסוק בהקשר היסטורי רחב מזכיר השוואה פלסטינית נפוצה בין הנוכחות הישראלית בפלסטין ובין הנוכחות הצלבנית בירושלים שהחזיקה מעמד פחות מ-200 שנה. שתי ישויות זרות במרחב ודין האחרונה להעלם כקודמתה.

גם בנג’י בויאג’יאן חושף ממצאים וזיכרנות נסתרים אבל הוא מחפש אותם בערימות זבל ולא בארכיונים עלומים. החדר שיצר מורכב מרישומים עדינים ואסתטיים של אובייקטים שונים ומשונים שמצא בואדי אל שאמי – ואדי בין בית לחם לירושלים. הוא ניגש אל ערמות הזבל כארכיאולוג המציג בפני הצופה את הממצאים שהציל מהשכחה.

באסל עבאס ורואן אבו רחמה הציגו את עבודת הוידאו המשובחת “And yet my mask is so powerful” שסוקרה כאן. לצד הוידאו הוצב קיר צבוע כחול ועליו תלויים גזרי נייר עמוסים ברישומים, טקסטים בכתב יד, צילומים, גזרי עיתון, אוסף פריטים ושברי מידע המערבבים בין רישמים ממסעות לכפרים שנהרסו בנכבה ובין רישומי הכנה לעבודת הוידאו המוקרנת בסמוך. כך, רישום עדין של קוץ ורישום של דמויות מבויימות, מקבלים את אותו מעמד ארכיוני. בדרך זו הם מנסים “לעסוק בהרס עצמו ולא בסיפור אודותיו” כפי שאומרת הכתובית בעבודת הוידאו. אבל לדמויות המהלכות בוידאו אין כבר לאן לשוב ונותר הצורך לזהות ממשית וישירה לא דרך סיפורים ארכיונים ונרטיבים יד שניה.

גם ברמאללה, הביאנלה התפרשה על כמה מקומות בעיר, אבל בחלקם התצוגה הייתה דלה והקשר בין התערוכה לבין העיר עצמה לא היה ברור.  התערוכה “חוב”, שהוצגה במרכז סככיני הייתה מגובשת יותר מן האחרות ונגעה במושג הסולידריות מהזווית הכלכלית.

האוצרים רים שדיד ויזן חלילי אמרו בראיון לAn Arts Magazine  כי התערוכה מבקשת לחתור תחת הנחת היסוד של הסולידריות ולחשוף את המבנה הכלכלי הקפיטליסטי שמניע את החברה הפלסטינית ואת שוק האמנות שלה. בראיון אחר שלהם ל- arts`&culture הוסיפו כי בעקבות עליית הקפיטליזם והאינדיבידואליזם נעלמה מהמפה הסולידריות הפוליטית, ואת מקומה החליף הסיוע הפיננסי שכיום משגשג.

האוצרים ניסו לבחון את הסוגייה דרך הצגת עבודות אמנות שהן לא אובייקט והצגת עבודות ביקורתיות על השוק ותהליכי הייצור. בנוסף התקיימה שורה ארוכה של מפגשים ושיחות בין אמנים, חוקרים ומתעניינים.

אחת העבודות שעסקה בהעלמותה של הסולידריות בעקבות הקפטילם היא העבודה המוכרת של וואליד ראאד ״ Scratching on things I could Disavow: A History of Art in The Arab World״  אך בגלל קושי בשליחת יצירות אומנות לרמאללה הסגורה מאחורי גדר ההפרדה, הקיר האינטראקטיבי המקורי עבר רדוקציה לכדי פוסטר. ראאד בוחן קשרים סמויים ויחסי כוחות בתוך עולם האמנות, אופן התצוגה כפוסטר משלים את התוכן מבחינות מסוימות ועדיין היה קשה עד בלתי אפשרי לצופה שלא מכיר את העבודה להבין משהו מהמהלך של ראאד דרך גיליון הנייר.

מספר עבודות התייחסו לבנייה ויצירה של מוסדות מוזאליים כפעולה אמנותית. לדוגמה, “המוזיאון הפלסטיני לתולדות הטבע והמין האנושי” של ח’ליל רבאח. מוזיאון מומצא זה ערך מכירה פומבית של חלקי בטון מגדר ההפרדה בטקס פתיחת המוזיאון. המכירה שנעשתה לפי  כללי הטקס וברצינות תהומית, הפכה את הכיבוש לאובייקט סחיר, שווה כסף שאפשר להתמקח עליו. רבאח מקצין ומבטל את פעולת הסחר ומנשל את המוזיאון מתפקידו כשומר ומאגד של ההיסטוריה והזכרון. מסחר ברלקוויות פלסטיניות, ניצול ציני, קפיטליזם צרוף והומור מעורבבים יחדיו.

דוגמה נוספת, האמנים האמריקאים רנה גברי ואיירין אנסטאס, הציגו הצעה להקמה של מוזיאון קומוניסטי בפלסטין המציג את אוסף האמנות שלו בבתים של תושבי העיר. האמנים ירכיבו אוסף מתרומות של אמנים ולא על ידי רכישה. תושבים מקומיים מוזמנים להציב אריח צבעוני מחוץ לביתם כדי לסמן שהם מארחים עבודת אמנות. אם הקפיטליזם מפורר את הסולידריות ואת הזכרון המקומי, הקומוניזם הועלה מהאוב כתגובת נגד מתקנת.

במוזיאון פלסטין שבביר זית ליד רמאללה מוצגת תערוכה שמבוססת על מחקר היסטורי חברתי ותרבותי על הרקמה והשמלה הפלסטינית שנערך ע”י האוצרת הלבנונית, רייצ’ל דדמאן. דדמאן אספה בדים ושמלות רבות מנשים וחקרה אילו דגמים וצבעים מאפיינים אזורים שונים בפלסטין. כל זאת לצד ראיונות עם נשים רוקמות, צעירות ומבוגרות. התערוכה המעמיקה נותנת הצצה למעשה הרקמה כאומנות וכביטוי חברתי, לאומי, פוליטי ופמיניסטי ועוקבת אחר הפיכתה לסמל שהשתנה לאורך השנים ובהתייחס למאבק הפלסטיני. התערוכה מקבילה בין תהליכי השינוי בקרב הנשים הפלסטיניות לאורך המאבק ובין השינוי שעבר הבגד משמלה מסורתית מקומית עם דגמים גאומטרים לרקמות בצבעי לאום וסמלים פלסטינים. לצד השמלות מוצגים כרזות, סרטי וידאו וראיונות עם הנשים המספרות על תהליך השינוי התודעתי שגרם להן “להלחם בכיבוש באמצעות המחט”.

במוזיאון האוניברסיטה של ביר זית מוצגת אחת התערוכות המוצלחות בביאנלה: “לוד, גן האי-זיכרון”. יזיד ענאני ערך סדרת תערוכות המתייחסות לערים פלסטיניות שפלסטינים לא יכולים להגיע אליהן. יחד עם צוות אוצרים הם יצאו לחקור את העיר לוד. שם התערוכה “לוד – גן האי-זיכרון” מתייחס לתוכניות המנדטוריות להפוך את לוד לעיר גנים. התערוכה משלבת בחוכמה חומרים דוקומנטרים על העבר וההווה של לוד עם עבודות אמנות.

צוות האוצרים צלחו את המחסומים שבין רמאללה ללוד על ידי בחירה באמנים בינלאומיים שמראש ניגשו אל לוד כאל מקום לא מוכר כשיוצא הדופן שביניהם הוא מהדי בראע’ית’י עם עבודת קולאז’ מפתה ומעניינת. בראע’ית’י תושב רמאללה, אשר משפחתו במקור מלוד אוסף דימויים מרשתות החברתיות וממציא קולאז׳ של לוד שמעולם לא היה בה. הוא מערבב בין סמלים פלסטינים, המפתח והר הבית, סמלים מלוד, סמלי גבריות, מכוניות, כלי נשק ואופנועים. הגברים עומדים במרכז התפאורה המצועצעת כשראשם מוסתר בעציצים ופרחים צבעוניים. הזהות הפרטית נמחקת בהתרסה והסימבולים המקיפים אותה מאבדים מתוקפם והופכים מגוחכים משהו. לבראע’ית’י, יליד 1991, אין דימויים משל עצמו להשתמש בהם, יש לו גוגל תמונות והוא בונה עולמות מומצאים כדי להתמודד עם המחסור והנתק.

הביאנלה על שלל אירועיה התייחסה בדרכים שונות להיבטים חברתיים פוליטיים, אישיים והיסטוריים הנוגעים לענייני השעה הפלסטינים. חלק מהתערוכות עסקו בכך באופן ישיר ורובן בצורת מעניינות ומגוונות. ניכר שצוות האוצרים הרשה לעצמו להתנסות בשאלות וליצור הזדמנויות שיח רבות עם הקהל.

נקודת המבט שלי חיצונית למעגל הסולידריות המקומי. ועם זאת, המעבר בין ירושלים דרך מחסום קלנדיה לרמאללה וביר זית הוא הקשר מעורר מחשבה על האמנות הפלסטינית העכשווית.

דרכים שונות מובילות אל אמנות וסולידריות בביאנלה של 2018. החיפוש נע מגישות קודמות בלבוש עכשווי כמו קומוניזם ועד גישה תיעודית-חברתית שעובדת עם חומרי המציאות באופן ישיר ובתווך אפשרויות נוספות כמו הומור ובדיה. אמנות פלסטינית עכשווית מנסה ליצור דימויים, הקשר ותקווה עבור מי שנולד לפני הנכבה ואחרי הנכבה, מי שאין לו למה להתגעגע. הכיבוש, הביזור, ההפרדות, הקפיטליזם, השחיתות של הרשות והזמן שעובר מוביל את הדיון למאבק מקומי ובינלאומי על התודעה, מאבק להצלת הזכרון.

 

*תודה לשחר דיוויס על העזרה בהכנת הכתבה

התערוכה “לוד, גן האי-זיכרון” תוצג במוזיאון של אוניברסיטת ביר זית עד אמצע ינואר התערוכה, “רקמת האהבה” תוצג במוזיאון פלסטין שבביר זית עד סוף ינואר.