מישהו לגור איתו (לרגע)

בשנת 2017 חוויתי לראשונה עבודה של עלית קרייז, “אני רוצה לבקש סליחה”. זו היתה עבודת סאונד שנוצרה עבור הגג של בית-החולים ליולדות ביקור-חולים בירושלים, במסגרת הפסטיבל “מעל ומעבר” ואירועי “מקודשת”. הקהל נדרש להיכנס דרך בית-החולים הקטן, לעבור בין היולדות, בני משפחותיהן ואנשי הצוות ולהמתין כל אחד לתורו כדי לעלות לגג ולקבל סט אוזניות. במהלך עבודת הסאונד, שנמשכה 22 דקות, שלחה קרייז את הצופים לסיור תוך כדי שהיא מבקשת סליחה על דברים קלים כחמורים – מהקושי בטיפוס במדרגות ועד הפלישה לפרטיותם של השכנים. כשיצאתי מהעבודה ההיא ידעתי שאני רוצה לדבר עם היוצרת שלה, שנכחה בעבודה רק בקולה. עכשיו מצאה קרייז פנאי בין פרויקטים שונים ולקראת עבודה נוספת שתתקיים במסגרת אירועי “אוהבים אמנות” בתל-אביב, ושוחחה עימי.

היצירה שלך “אני רוצה לבקש סליחה” נשארה איתי הרבה זמן. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שעבודה לא מנסה להפעיל אותי, אלא שאני שותפה לה. שאנחנו הפרפורמרים ואת הבמאית.

“אני רואה את הקהל כשותף. אנחנו במסע ביחד. אני לא יודעת יותר, אני משתפת אותך כדי שגם אתה תשתף אותי. שיתוף קהל רווח יותר ויותר במחול, בפרפורמנס, בתיאטרון, והקהל בא הרבה יותר מיומן ומוכן שיפעילו אותו. אבל ההפעלה לא צריכה להיות איזשהו גימיק או קונספט, אלא רצון אמיתי לתת לקהל חוויה. כשהתחלתי לעשות את זה בארץ, אחרי שחזרתי מתקופה של עשר שנים בלונדון, זה עוד היה די חדש יחסית למה שקרה פה, ואני זוכרת שבמופע הראשון שעשיתי בתמונע אמרו לי, ‘אף אחד לא יעלה איתך לבמה, אף אחד לא ישתף איתך פעולה’. ושיתפו, כמובן. אני חושבת שהכל תלוי במקום שאת באה ממנו כיוצרת, מאיפה את מפעילה”.

קהל שהולך לראות אמנות פחות מצפה שיפעילו אותו מאשר קהל שהולך לתיאטרון.

“פעם עשיתי בפסטיבל בתיאטרון תמונע עבודה שכולה השתתפות קהל, כל הקהל, ואני מולם. ‘חדר ריק’ קראו לה. חיפשתי מישהו לגור איתו. חוויה טוטאלית של כולם, 150 איש. אחר-כך עשיתי אותה עבודה במוזיאון תל-אביב, וזו היתה חוויה מאוד שונה, הקהל היה הרבה יותר סגור. ואז הבנתי שאני פשוט צריכה להתאים את עצמי לקהל. באיזשהו מקום זה הפסיק להיות פרפורמנס או משהו תיאטרלי, אלא הרבה יותר חוויה של כאן ועכשיו, אני ואתה. אבל אני מבחינה בהבדלים בין קהל של תיאטרון לקהל של פרפורמנס. קהל של אמנות פסיבי יותר. הדרך לשנות את זה היא לתרגל את הקהל. ככל שהקהל יבוא למוזיאון ויראה דברים יותר פרפורמטיביים, הוא יתרגל לבוא אחרת”.

נדמה שהצופה הישראלי הממוצע שומע “פרפורמנס” ומצפה לקונבנציה מרינה אברמוביצ’ית, כאילו אין הבדל אם הפרפורמרית יושבת בחדר או שאתה צופה בהקלטה שלה. נדמה שהקהל רואה פרפורמנס כמו שהוא רואה ציור.

“תרבות הפייסבוק והרשתות החברתיות עשתה מכולנו יותר משתתפים, מגיבים, מתחברים עם זרים. מצד שני, אנחנו מרגישים יותר ויותר לבד. לא סתם כל הדבר הזה של השתתפות קהל קורה בתקופה הזו. אני חושבת שהאתגר שלי בעבודות הוא לייצר את הפן הרגשי של זה, שההשתתפות לא תבוא לצורך ההפעלה, אלא באמת להתחבר לעולם הרגשי זה של זה.

“אנחנו נפגשים היום בעיקר עם תמונות וייצוגים, מסכות, ולא עם האנשים עצמם. הרבה מהעבודות שלי מייצרות אינטימיות בין זרים, ולכן הן מפעילות כל-כך. ‘שלום ולהתראות’, העבודה שאני הולכת לעשות ב’אוהבים אמנות’ השנה, שדפנה קרון אוצרת במסגרת ארועי “עונת מעבר”, מבוססת על עבודה שעשיתי בפסטיבל ‘מקודשת’ ב-2015 בליווי אמנותי של מיכל ואעקנין ודפנה קרון, שקראו לה ‘טוק-טוק’. לחדר במלון נכנסים גבר ואשה שלא מכירים זה את זה ונבחרו מהקהל. הם מקבלים אוזניות, הגבר מקבל קול גברי והאשה קול נשי, ורק באמצעות הנחיות לפעולה נוצרת סיטואציה של בני זוג שהגיעו למלון לחופשה שהם חיכו וציפו לה, ובמהלך רבע השעה של העבודה זה מתפרק להם. הם נפרדים.

“העבודה השנה תתקיים במלון אחוזת-רנה, בשני חדרים שונים, במהלך שלושה ימים. היא עברה התאמות ושינויים גם לאופי של הפסטיבל וגם לחלל השונה, כי אלו שני מלונות שונים מאוד. מי שהשתתפו בעבודה בסבב הקודם סיפרו לי שהם ממש נקשרו דרך החוויה. הם נכנסים יחד, ואין להם אף אחד חוץ מזה שמולם. בסוף יש גם אפשרות לכתוב זה לזה פתק.

“אחרי שעשיתי את ‘טוק-טוק’ עשיתי עבודה בתיאטרון הזירה, מול קהל של כ-150 איש. הפרדתי את האנשים והתחלתי לייצר מפגשים ביניהם, שלחתי אותם לדבר זה עם זה. פתאום הם התחילו להרגיש בנוח, כי הם עברו משהו יחד. היום אנחנו מקבלות מדריך לכל דבר. איך להיות הורה טוב, איך להיות איש עסקים. נשאלת השאלה אם אנחנו צריכים הנחיות איך להיפגש. העבודות שלי מנסות לייצר את המפגש הבינאישי, אבל גם קורצות למה זה בכלל אמנות, לאיך החברה שלנו מתפקדת. אין לי תשובה, אני חוקרת את זה יחד עם העשייה ועם הקהל”.

העבודות שלך מתייחסות לצופה באופן אישי. התיווך של החוויה דרך האוזניות, למשל. ב”אני רוצה לבקש סליחה”, עבודת הסאונד היתה בלשון נקבה למשתתפות ובלשון זכר למשתתפים.

“חשוב לי שהמשתתפים יידעו שיש מי ששומרת עליהם. שחשבתי עליהם ודאגתי לאיך שייצאו מהעבודה ולא רק לאיך ייכנסו אליה. לתת עוגן. גם כשאני עושה עבודות כפרפורמרית ומעלה משתתפים מהקהל, הם תמיד יוצאים מחוזקים. זו אף פעם לא חוויה של מבוכה. גם ב’שלום ולהתראות’ שתהיה ב’אוהבים אמנות’ יש חדרנית בחוץ ששומרת עליכם, הדלת לא לגמרי סגורה”.

איך התחילה ההתעניינות שלך בסוג הזה של עבודות?

“זה התחיל בעצם משיתוף פעולה שעשיתי כשחייתי בלונדון עם אמנית בשם אנטון מירטו. עבדנו יחד 17 שנה. אחרי שעשינו כמה עבודות יחד התחלנו להיפגש עם אנשים שהם לא שחקנים. לעבודה הראשונה שעשינו איתם קראו ‘All the people I’ve met’. הבאנו אנשים מהאזור שהיינו בו בלונדון, הוקסטון, מכל חלקי הקהילה וכל הגילים. רצינו שיסתכלו על אנשים ברחוב קצת אחרת, לייצר הזדהות בין הקהל לסביבה שלו”.

זה מעורר גם אגרסיביות לפעמים? יש לזה פוטנציאל להיות מאוד מאיים.

“מאוד מאיים, אבל זה גם האתגר שלי. זה משאיר אותי במתח. צריך גם יכולת אלתור, אבל אני פוגשת פחות אגרסיביות ויותר התחכמות, מעין מסכה כזו שאנחנו מכירים. כשעשיתי את ‘חדר ריק’ בתמונע, ניפיתי וניפיתי מתוך הקהל עד שהגעתי למי שאוכל לגור איתו. עשיתי את זה דרך שאלות. מי שענה את התשובה הנכונה עבר לחדר הבא. זה התחיל במטבח, משם לסלון, לחדר אמבטיה ועד לחדר השינה. ההשתתפות היתה נלהבת, אנשים רצו לעבור לחדר הבא ממקום תחרותי, הרצון להיבחר. כל חדר שילב סיפור אמיתי מהחיים שלי, ובסוף כמה מהמשתתפים אמרו לי, ‘ידענו מה התשובה הנכונה, אבל היינו חייבים לענות בכנות’. כי ברגע שאני באה עם כנות, חייבים להיות כנים כלפי. וזו דרך טובה למוסס את ההגנות הללו. גם אם משהו בא בהתחכמות, לענות לו בכנות.

“גם כשעבדתי על ‘אני רוצה לבקש סליחה’ היו מי שאמרו לי, ‘את לא צריכה להתנצל, יש דברים שהם לא אחריות שלך’. ואני רוצה לבקש סליחה, אני רוצה לקחת אחריות על מה שקורה. גם אם אני לא אחראית ישירות על המצב בארץ, יש לי אחריות על זה. אני חלק ממה שקורה פה. ואם אני רוצה לייצר איזשהו שינוי, ואני חושבת שעבודות אמנות צריכות לייצר שינוי מחשבתי, אז אני צריכה לקחת אחריות. ולבקש סליחה זה קודם כל להגיד שאני לא מסכימה עם מה שקורה פה. מדהים בעיני שאנשים מפחדים להתנצל על משהו שלא הם עשו, כי זה כזה כלי מדהים לפרק התנגדויות”.

והאחריות הזאת היא ממש בבסיס העבודה שלך.

“כן. אני חושבת שההצטברות של סליחה על סליחה על סליחה גורמת לך להבין כמה זה אינסופי. הדיאלוג הוא תמיד בין האישי לחברתי, בין הפנים לחוץ. אם אני אומרת סליחה אישית שלי, גם אם אין לך ילד ואני אדבר על הבן שלי, את תביני את זה ממקום של ילדה, או ממקום של מה אני אעשה כשאני אהיה אמא. כולנו שותפים לאותו מנעד של רגשות. כולנו היינו ילדים פעם וכולנו הולכים למות.

“גם המוות תמיד נמצא בעבודות. אי-אפשר לדבר על החיים בלי לדבר על הסוף. עשיתי עבודה גם על זה בעבר, עם אנטון מירטו. אחרי שעשינו את ‘All the people I’ve met’ הגענו לפריז לרזידנסי, ואמרו לנו בגדול לעשות מה שאנחנו רוצות. הבנו שכל העבודות שלנו נוגעות בפחדים קמאיים, והפחד מהסוף הרי משפיע על כל ההתנהלות שלנו בחיים. במיוחד בתרבות שלנו היום; אנחנו עושים הכל מהר, מחליפים ומוותרים מאוד מהר. ומצאנו את עצמנו הולכות להוספיסים בפריז לדבר עם אנשים על ערש דווי. חקרנו אותם, ובסוף העבודה שהצגנו בפריז היתה מבוססת על שאלות שחשבנו שאנשים שאלו את עצמם לקראת המוות. כשחזרנו ללונדון הבנו שלא מיצינו את זה, אבל היינו בקונפליקט, כי בכל זאת לא עמדנו בסיטואציה הזו בעצמנו. הבנו שהדבר היחיד שאנחנו יכולות לעשות זה להביא לקהל את החוויה שעברנו במשך שלושת החודשים הללו, את המפגש הקרוב עם הדרך למוות. ואז יצרנו עבודה ב-ICA בלונדון. אספנו 40 איש מכל הגילים והרקעים. אדם נכנס, שוכב, הבא בתור שופך עליו אדמה, נשכב, והבא שופך עליו אדמה וחוזר חלילה. כל זה יצא ממשפט ששמענו מאחד האנשים בהוספיס, שאמר לנו, There is no one who is unable to die.

“באיזשהו שלב הקהל הבין שזה לא הולך להשתנות, אין טוויסט בעלילה. הדבר היחיד שיש לך לעשות זה לראות מי יהיה הבא ואיך הוא מבצע את הפעולה. זה הפך להיות חוויה אסתטית, נעימה. עשינו את זה בשש ערים שונות בעולם, ובכל מקום מצאנו קבוצה מאוד שונה של אנשים שרצו לבצע איתנו את העבודה. בגרמניה הגיעו הרבה אנשים זקנים, בלובליאנה הצטרפו אלינו שני פליטים פוליטיים. בכל מופע אמרנו לקהל שהוא מוזמן להצטרף ולשכב גם. בארץ עשינו את זה בירושלים ביפו 23 בליווי רועי ברנד, ולא הצלחנו למצוא משתתפים לפרויקט. חיפשנו בכל העיר, וכמעט כל מי שהסכימו היו אנשי אמנות, אבל כשעשינו את העבודה – בכל ערב הצטרפו עשרה אנשים מהקהל. כלומר, הם לא רצו לקחת חלק בתהליך, אבל ברגע שהוא התקיים, הם רצו להתנסות”.

עשית עכשיו גם פרויקט השתתפותי גדול בלוד, “כתב תנועה”.

“בשנים האחרונות אני עוסקת הרבה בפעולות סייט-ספסיפיק שמערבות קהל. כשאני עושה עבודת סייט-ספסיפיק אני לומדת את המקום באמת לעומק. אז בעקבות פסטיבל ‘דריסת רגל’ בשנה שעברה בלוד וביפו, העבודה הזו, ‘כתב תנועה’, שנעשתה בתמיכת מפעל הפיס, נולדה מזה שהבנתי שחשוב לי ללמוד את הכוריאוגרפיה של אנשים ברחוב. איך בעצם באופן בלתי מודע אנחנו מייצרים כוריאוגרפיה ומייצרים נרטיבים ומתחים בין התנועות שלנו והנוכחות שלנו במרחב. לעקוב אחרי התנועות הללו ולשאול מה חסר בהן, איזו הצעה אלטרנטיבית יש לי למה שקורה. אפילו אם זה כמה שכולם מסתכלים על הטלפונים שלהם – מה אם פתאום נכניס את הטלפונים לכיס ונלחץ ידיים? נעצור ונסתכל? ומפה באה המחשבה על הקולבורציה, ההבנה שאנחנו באופן שאינו בהכרח מודע מושפעים ממה שקורה סביבנו.

“ואז איריס פשדצקי חיברה אותי עם עמותת תוצרת-הארץ, שמנהלת גרעיני סטודנטים בלוד, ואמרתי, או.קיי, הם מגיעים לפה והם חדשים. הם לא ממש מכירים זה את זה או את העיר, איך אפשר לתת להם תחושה של היכרות אבל גם לייצר דינמיקה ביניהם? אז גם זו עבודת אוזניות, אבל הפעם בלייב. אני משדרת להם שידור חי. בהתחלה הם לא רואים אותי, אני נטמעת ביניהם, ואני נותנת להם הוראות ומפעילה אותם דווקא במרכז העיר, ולא באתרים ההיסטוריים. הם הולכים ועושים פעולות, ואני כל הזמן שואלת אותם שאלות מהמרחב אל הפנים. משמות הרחובות להנחיה להציג את השם שלכם למישהו אחר. מהמרחב החדש למרחב המוכר. מהקניון מול חנויות הרחוב. לשלוח מישהו למאפייה ויחכו לו שם עוגיות שהוא צריך לחלק בין כולם. לבקש שיעמדו בכיכר ריקה ויישלחו להם לטלפונים תמונות של הכיכר הומה ביום העצמאות או במצעד הגאווה הראשון שהיה שם השנה. וגם אנחנו יחד מסתכלים על האנשים שהולכים ברחוב, שואלים את עצמנו לאן הם הולכים, מה אנחנו מלבישים עליהם. דרך זה אני לאט-לאט מתגלה להם, כשבסוף אנחנו עוזבים גם את האוזניות. אז גם המפגש איתי הוא הדרגתי, כמו שהמפגשים שלהם היו עם הסביבה. אופן החוויה הזו לאט-לאט מבסס אותם כקבוצה”.

שלושת המרחבים שדיברנו עליהם עד עכשיו – בית-חולים, בית-מלון וכיכר העיר – הם מרחבים שאנשים שוהים בהם באופן זמני.

“גם אני כאמנית מבקרת, עוברת איזשהו תהליך תוך כדי שהייה במקום ואז עוזבת אותו. אני מעבירה את הקהל את החוויה שעברתי קודם לכן לבד. וכמו שהתהליך שלי תמיד נובע מחיפוש, החוויה שאני יכולה להעביר לקהל היא חוויה של אי-ודאות, של התנסות רגעית ועזיבה”.

 

“שלום ולהתראות”, במסגרת “עונת מעבר” (אוצרת: דפנה קרון), “אוהבים אמנות עושים אמנות”

״אחוזת רנה״ – סמטת בית הבד בתל אביב, הרשמה במקום.

יום חמישי 18/10 19:00-23:00
יום שישי 19/10 10:00-17:00
יום שבת 20/10 10:00-17:00