מבואות לדיבוק ותשוקה

מאמר זה עתיד להתפרסם במסגרת קטלוג חדש לאמנית תמר לצמן בעקבות התערוכות “דברי חפץ“ (המוצגת בימים אלה במרכז לאמנות דיגיטלית, חולון) ו”דבקה נפשי אחריך“ (2015). אירוע השקה יתקיים ב23.07.18

כיצד מתבונן חוקר או בלש במושאו? ומה אם “זה” מתבונן בחזרה? האם יש במושא משהו מעצמיותו של החוקר? השאלות הללו מגלמות את מערכת היחסים המעגלית והסבוכה שבתוכה משוטטת תמר לצמן בעבודותיה, המציעות מבט על מושאי העבודה ובו בזמן מבט על פעולתה של האמנית.

קטלוג זה מציג צמד תערוכות יחיד של לצמן, “דבקה נפשי אחריך” (2015) ו”דברי חפץ” (2018). שתי התערוכות מסכמות שני פרויקטים העוסקים במקומו של היהודי בעולם, בעבר ובהווה, וביחסים המורכבים שבין האמן/חוקר למה שנתון תחת מבטו. זהו מהלך מרובד הפועל כפרקטל של יחסים בין “סובייקט” ל”מושא” מבטו, מהלך שמצביע בכל רגע נתון ובכל דימוי הן על המערכת השלמה שבו נוצר והן על כשלונה לעכל אותו.

בתערוכה “דברי חפץ” מתחקה לצמן אחר מסעותיו של ש. אנ-סקי (מחבר “הדיבוק”), שתר אחר התרבות היהודית ההולכת ומשתנה. אנ-סקי (1863–1920) הוא שמו הספרותי של שלמה זינוויל רפופורט, שהיה סופר, משורר ומחזאי. בשנים 1914-1912 עמד אנ-סקי בראש משלחת אתנוגרפית שביקשה לחקור ולשמר את העולם התרבותי היהודי הכפרי בתחומי האימפריה הרוסית. לתפיסתו של אנ-סקי, עולם זה הלך ונעלם מפני המודרנה, שאותה ייצג הוא עצמו. חברי המשלחת אספו תעודות ומסמכים, ניגונים, שירי עם ואגדות, וגם צילמו והקליטו את הקהילות שבהן ביקרו. אוסף החומרים הוצג בתערוכה בסנט פטרבורג מיד לאחר המסע. אחד הסיפורים ששמע אנ-סקי במסעו היה המקור למחזה שכתב לימים, “הדיבוק”.

לצמן חוזרת למסעו של אנ-סקי ובוחנת את מבטו החוקר, המקטלג והמתחקה אחר מקורות הזהות היהודית שלו עצמו. בדרך זו נוצרת שרשרת של מבטים בין לצמן, אנ-סקי והקהילות היהודיות. אנ-סקי מייצר מבט מדעי עם אג’נדה תרבותית-פוליטית ביחס לזהות היהודית. מבטה של לצמן בוחן את אי-האפשרות להפריד בין המבט לאג’נדה בעמדתו של החוקר. תחת זאת צפים ועולים מבטו החוזר של מושא המחקר הראשוני והאופנים שבהם הרוחני והמיסטי אינם נתונים למבט המדעי בלבד, אלא מתגלים בתוככי המחקר עצמו.

בעבודת הווידיאו “מזכרות” מתחקה לצמן אחרי שיירי הפריטים שנותרו בארכיון בסנט פטרבורג ומנסה לברר את מקורם. אלא שתשובותיה של הארכיבאית מהוססות ומטילות ספק באותנטיות של האוסף הנפרש לפניה. האם כל אלה פריטים שאנ-סקי אסף במסעותיו? האם נוספו להם פריטים אחרים לאורך השנים? ומה המשמעות של אוסף מקרי זה? מה המשותף לכל הפריטים הללו? כל השאלות הללו נותרות פתוחות יחד עם התחושה שזהו מסע שאין בסופו תשובה חד-משמעית. מה קורה למחקר שאין לו קץ?

בניסיון להבין את עמדתו של אנ-סקי ואת ההיגיון שמאחורי פעולת האיסוף שלו לפני למעלה מ-100 שנה, החלה לצמן לחקות את מהלך האיסוף: בשנים האחרונות היא מלקטת ואוספת פריטים וחפצים שהקשר ביניהם אינטואיטיבי ונובע מעצם מבטה שלה. זהו מקבץ עכשווי שנוצר במהלך פעילות רפטטיבית ואינטואיטיבית ביחס לשאלת האוסף בכלל וביחס לתשוקה הבלשית-מדעית לתפוס באופן שלם ומקיף את מושא המחקר. אוסף אזוטרי למוזיאון אזוטרי, בעל היגיון פנימי משלו.

בתמונה היסטורית של חדר התצוגה משנת 1914 נראים אנ-סקי וקבוצת ידידים עומדים לפני שולחן ומדפים המציגים את הפריטים שנאספו במסעות. המצולמים מסתירים את האוסף הדחוס, שרק מבצבץ סביבם, ולרגע נדמה שהם עצמם פריטים בתצוגה; בלי להבין זאת הם כבר שם, חפצים של ההיסטוריה. תחת מבטנו ומבטה של לצמן, המבט של אנ-סקי עצמו, כמו החפצים שאסף, הופך למושא התשוקה לדעת.

החפצים והאוסף חושפים עניין נוסף: התרבות היהודית שאנ-סקי מחפש מלאה בהגיונות קבליים ומיסטיים. היא מכילה דמויות ודימויים מסתוריים המתעצבים בסיפורי העם, באמונות ובשירים. צורות אלו התגלגלו מאוחר יותר לכתיבת “הדיבוק”, וכן לסיפורים אחרים של אנ-סקי. הנוכחות המיסטית הזו, המתגלה בתוככי המחקר, צובעת את עצם החקירה כמעשה שיש בו מן האלכימיה, עיסוק במלים וכשפים לא-מדעיים המחלחלים אל תוך המחקר ומתערבבים בו, ודרכם החוקר מנסח הגיונות חדשים.

נוכחות זו מתגלה לאורך שני הפרויקטים של לצמן, ובמיוחד בסדרת הדימויים “גאולה”, שנוצרה כמהלך של שעתוק מרובה שלבים של אלמנטים מבין הפריטים שנמצאו באוסף של אנ-סקי. זוהי סדרה החוקרת תוך כדי פעולה את הלא-מודע והרדוף במסעו של אנ-סקי מול זהותו והתרבות שהוא מבקש לסכם ולחתום. כל דימוי בה נוצר בתהליך של רישום, סריקה, עיבוד לקובץ דיגיטלי תלת-ממדי, הדפסת תלת-מימד, צילומו של האובייקט המודפס והדפסת הצילום. במהלך זה של מעבר חוזר בין מדיומים, אבחנות דקות ואלמנטים מינוריים נעשים ענקיים, ואורנמנטים מתגלגלים לטוטמים מובהקים. מהלך הגלגול עצמו מתגלה כפעולה שמאנית, מעין תפילה או דבר כישוף החוזרים שוב ושוב ומתגבשים לכדי אובייקט חדש המכנס בתוכו כוחות קדומים. דרך הטכנולוגיה והמעשה הצילומי, לצמן כמו גואלת את המינורי מנשכחותו ומאכלסת את הסיפור של האובייקטים ושל אנ-סקי מחדש.

עבודת הווידיאו “דברי חפץ” (בדומה לשם התערוכה) היא מסע בעקבות מסע. לצמן מצלמת תוך כדי מסעה שלה ברוסיה, בניסיון להתחקות אחר דמותו של אנ-סקי. היא עוברת באתרים שבהם שהה ודרך דימויי הפריטים ששניהם אספו, כל אחד בזמנו. בעבודה זו מתרחש חיבור אינטימי בין לצמן לאנ-סקי, כאשר מושא המחקר נעשה חי בלשונו דרכה. זהו טשטוש גבולות בלתי ניתן להפרדה בין האישי למחקרי, והוא חושף את האופנים הלא-מפורשים של התהוות מושא המחקר בתוככי החוקר. הערבוב הזה יוצר מסע שלא נחתם, מסע שחוזר על עצמו במרחק הזמן, ונדמה שלא יסתיים לעולם.

המסע של אנ-סקי אמנם סוכם בשנת 1914 בתצוגת החפצים שאסף, אך הוא לא היה אמור להסתיים בשלב כה מוקדם. אנ-סקי תיכנן להמשיך לתור את הארץ, לאסוף עוד סיפורים וחפצים, למען הידע והעתיד. לשם כך גיבש שאלון מקיף וחריג מסוגו, העשוי לשמש כל חוקר עתידי. השאלון, הכולל 2,087 שאלות ובנוי על-פי מחזור החיים היהודי, מהלידה ועד המוות, חושף את התפיסה של אנ-סקי עצמו ביחס לתרבות היהודית. רבות מן השאלות נראות היום זרות ומוזרות, אך הן מכילות רעיונות-יסוד בנוגע לחיים ולתרבות הרלבנטיים גם לימינו. לצמן שוזרת שאלות מהאוסף הזה במחקרה שלה ושותלת אותם בעבודותיה, כמו גם בקטלוג זה, ומזמינה את הצופה/קורא לדמיין עצמו בעמדת הנשאל המהרהר במהות השאלות, חייו ותשובותיו.

***

הפרויקט “דבקה נפשי אחריך” קדם לעיסוקה של לצמן בסיפורו של אנ-סקי, אולם למעשה הוא הוביל אליו וקשור בו בקשר הדוק של צורה ותוכן. במרכזו עומדים דימוי “היהודי הנודד” ודמותו של מלחין הסרט “הדיבוק”, חנון קון. אלה ניצבים כתשתית לעיסוק במקומו של היהודי בעולם במהלך המאה ה-20 ובזמננו אנו.

הנוכחות האישית והלאומית, המקום הפיזי והאפשרות לתפוס מקום ולמלאו אינם מטפורות פיוטיות, אלא סוגיות יסוד בזהות היהודית לאורך ההיסטוריה. במשך מאות ואלפי שנים שאלו יהודים שוב ושוב את שאלת הכיוון והמקום הבא שבו יוכלו לקיים חיים נאותים, כמעט תמיד מתוך דחק והכרח להתרחק מגילויי עוינות במקום שבו שהו ולמצוא מקום זמני אחר. אלא שהעיון המחודש של לצמן בשאלות הללו אינו רק חזרה לסוגיות שהיו רלבנטיות בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20; הוא רלבנטי באופנים חדשים בעיקר ליהודים-ישראלים המזדמנים לאירופה ומוצאים בה שורשי תרבות מודחקים או מגלים את המקום הזמני הבא. היהודי שב ומתגלה כנווד, כמי שאין לו בית של קבע, אך כושר הסתגלותו מרשים וניכר. נראה כי מאז ומתמיד היה “היהודי” חידה בלתי פתורה לאירופים, דחוי ונצמד למקומו, מגורש ומתעלה במקום חדש, עם נבחר לגדולה ולסבל.

לצמן יוצרת פוטוגרמות של צמח “היהודי הנודד” ושולחת מבט כמו-מדעי בצמח ובה בעת גם בזהות היהודית. היא מעמידה מעין ניסוי מחקרי בניתוח ושיקוף – אך זה, יותר משהוא מגלה את מהותו, מאפייניו ומרכיביו של אובייקט המחקר, חושף את מבטה של החוקרת, המבקשת לזהות את ייחודו של היהודי, לאפיין אותו ואת שיטות הטיפול האפשריות בו, ובתוך כך “להשתלט על הטבע”. יש כאן ניסיון ליישם פרקטיקות מדעיות על היהודי ועל כישוריו, לחלץ את סודו הנסתר ואת יחסו לאדמה ולמקום. הצמח הנגלה בפוטוגרמות חתוך לפיסות, מופרד מהאדמה כמצע להתבוננות ולימוד בלבד, צמח חי-מת.

עם זאת, בעבודות הווידיאו היהודי אינו אובייקט תלוש ופסיבי הנתון למבטה של החוקרת; הוא שב ומתגלה כמושא מחקר סורר, דבר-מה בלתי ניתן לחיזוי והבנה, גוף של חומר ורוח שאינו מתמסר לחוקי הטבע. בווידיאו “בית גידול“, צֶמַח היהודי הנודד לא נותן מנוח והופך מרדוף לרודף, ממושא לשאלות – לסובייקט הדורש תשובות. הוא אינו מוצא מקום להתיישב בו, אך יש בכך נימה שמעֵבר לייאוש ולכאב. היהודי הנודד הוא חסר מנוח ומסעו נראה כמו בדיחה ישנה של דז’יגאן ושומאכר, כמי שמסתכל על העולם ועל גורלו מנקודת מבט שמחוץ לדברים עצמם. מוזיקת הרקע, הלקוחה מן הסרט “הדיבוק”, מסמנת את שכפולו של היחס נרדפוּת-רדיפה בכל מקום. מה שהחל אצל לצמן כמסע לבירור מקומו של היהודי מתמשך בעצמו ומסתעף, אינו מצליח להכות שורש, מתרוצץ באי-נחת. זו אובססיה, דיבוק, הכרח “למצוא מקום”.

הווידיאו “דבקה נפשי אחריך” מציג רובד נוסף של הדהוד ושכפול, כאשר לצמן מעמיקה חקר בהתחקות אחר סיפור חייו ודמותו של חנוך קון, מלחין “הדיבוק”. זהו מסע ארוך ומתעתע, החושף לכל היותר את תנודתו של קון עצמו, התנועה שבין נוודות לדבקות. לצמן מזמינה את רפאל רוגינסקי, מלחין ונגן פולני עכשווי, לעבד ולהחיות את המוזיקה של קון, לתת בה פשר חדש. היא משוטטת ותרה אחר רמזים שיתגבשו לכלל סיפור חייו של קון – התגלגלותו בין מקומות, חוסר המנוחה שלו וחיפושיו אחר יהודית ברג, אהובתו משכבר, כוריאוגרפית ורקדנית שגילמה את רוח הדיבוק עצמו בסרט המקורי. ככל שהחיפוש נמשך הוא מתגלה כאובססיבי, כגוף חקירה המתכנס לדקויותיו ודמויותיו, כבעל שפה פנימית. כל פריט, אזוטרי ככל שיהיה, נעשה רלבנטי; כל אפשרות להחיותו היא הרת-גורל. הדָבֵק מזהה סימנים קוסמיים בכל, ולכל מקריות יש מובן והסבר. רוח הנרדף משתכפלת במושאים אחרים בסביבתה, בסאונד ובתנועות המצלמה, אך יותר מכל היא מתערבבת בדמותה של החוקרת ומייצרת סדרה של חוקרים-נחקרים הרודפים זה את זה.

מה שהתחיל כמחקר פסבדו-מדעי על אודות היהודי מתגלה כדיבוק של האמנית עצמה, שיוצרת גוף עבודות בניסיון לשקף את הבלתי ניתן למחקר. תובנה מחקרית, אם עולה כזו, מגלה שהדיבוק אינו רוח הרפאים של המת, אלא מושא תשוקה המחולל חַיוּת בדָבֵק ומאפשר את התנועה כשלעצמה.

~

הפרויקטים “דבקה נפשי אחריך” ו”דברי חפץ” של תמר לצמן הם מהלך ממושך המתעמק בשאלות היסוד של זהות האמנית לצד עיסוק חקרני באובייקט, בהיסטוריה ובמעשה הצילומי ככלי המתווך בין האמנית לבין מושאיה ובינה לבין עצמה.

לצמן מתחקה אחר דבר-מה, חוזרת על הקווים של ההיסטוריה, אוספת עדויות ומזכרות. התנועות הבלשיות במהלכיה מערבבות סגנונות והגיונות ואינן מרוחקות מהדבר שהיא מתבוננת בו. אם יש דבר-מה שהיא מבקשת להשיג, הוא כבר נמצא משורג ומעובה בתוככי עצמה ובמחוות יצירתה.

---

התערוכה “דברי חפץ” מוצגת בימים אלה במרכז לאמנות דיגיטלית, חולון. “דבקה נפשי אחריך” הוצגה לראשונה בשנת 2015 בגלריה אלפרד, תל-אביב.

ב-23.7.18 בשעה 19:00 יתקיים ערב השקה לקטלוג התערוכות במרכז לאמנות דיגיטלית. ד”ר אסף הראל ידבר על אנ-סקי ואתנוגרפיה בתחילת המאה ה-20 וד״ר ליאת לביא תדבר על מושג החפץ ושאלת הסוכנות (agency) של חפצים. הדיון יעסוק במפגש הרווי עם חפצים מיסטיים לאורן של תיאוריות עכשוויות אשר חותרות תחת הדיכוטומיה המושגית בין סובייקט ואובייקט. בנוסף תתקיים שיחה יחד עם תמר לצמן ואודי אדלמן.

לפרטים נוספים: www.digitalartlab.org.il