ומה תשלימי לעצמך בראש? מה תשלמי?

גילי זיידמן: ספרי לי קצת על התערוכה.

דינה יקרסון: “לובוק” היא תערוכת היחיד השנייה שלי. בשתיהן הוצגו עבודות שנעשו בשנתיים האחרונות. כאן מוצגות עבודות משתי סדרות שחיברתי לתמה אחת. כמה מהעבודות הן ציורים שנעשו בעקבות רישומים שעשיתי בהודו, ואחרות נעשו בהשראה של אגדות ופולקלור רוסיים. “לובוק” הוא מושג שמתייחס להדפסים שהופצו בעיקר במאות ה-17–18 ברוסיה – מסורת פולקלור מאוד מוכרת של סיפורים מאוירים שהפכו לקישוט שתלו בבתים. הופיעו שם סצנות מאגדות עם, כל מיני סיפורים אקטואליים של התקופה, ולעתים מסרים פוליטיים. ה”לובקי” התאפיינו בשפה גרפית פשוטה, ברורה ומקסימה בעיני, והיה שם לרוב חיבור בין טקסט לדימוי. העבודות כאן לא בהכרח מתחקות אחר המסורת הזאת, אבל מה שמייחד ומאחד את הציורים הוא מוטיב של אלמנטים פנטזמטיים, אגדתיים – הם מעין איורים לסיפורים שלא סופרו. בכמה מהעבודות יש היבטים הומוריסטיים ופולקלוריסטיים שצצים במכוון ושלא במכוון.

זיידמן: כשנפגשנו אצלך עם הציורים, הבחנתי שיש בהם משהו שממש טבוע בך – אם זו המסורת הפולקלוריסטית ואם זה הסגנון האגדתי ואם זה הדובים או הדגים – ואיך דברים מצטברים בשכבות-שכבות ואז יוצאים פתאום אל החוץ. כשהתיישבתי לכתוב את הטקסט שילווה את התערוכה חיפשתי משהו שמקשר, וזה באמת התחיל מדוב ספציפי – הדוב שלי, נקרא לזה, אבל אז פשוט נתתי לדברים לצאת בלי לחשוב יותר מדי. כשאני קוראת את הטקסט אני יודעת מה מתוכו מתייחס לעבר, מה מתוכו מחשבות על מה שהולך להיות ומהם הדברים והמלים שנטבעו בי. בין אם אנחנו לא נותנים לזה את הדעת ובין אם אנחנו עושים משהו מכוון – יש דברים שצפים החוצה מאליהם. ובתערוכה, למרות ההפרדה, לכאורה, בין הסדרה ההודית לעבודות הרוסיות, יש גם משהו שמקשר הכל מבחינה סגנונית. למעשה בראת כאן כאילו עולם אחר – אבל יחד עם זאת, זה העולם שלנו.

כשביקרתי בתערוכה, חשבתי שיש משהו קצת עצוב באיך שאנחנו מתייחסים לחיים. כי ברגע שאת מתחילה לצייר תרנגולות על ראשים של אנשים או דובים שמנגנים ביער, ומכניסה אלמנטים שהם באמת פנטזמטיים, אז זה כאילו נורא “מיוחד” או מאוד “אחר”, ולמרות שהתערוכה מאוד לא ילדותית או נאיבית, אני כן רואה כאן ביטוי למשהו מאוד ראשוני שמחבר אותנו לתחילת החיים שלנו. כשאני הולכת עם הבת שלי לתערוכה ויש פתאום איזה דוב שמתחבק עם ילדה – למשל כמו בציור הזה – כשהיא ראתה אותו היא אמרה שגם לה יש שמלה אדומה והשיער שלה די דומה והיא ממש יכלה להיות היא והדוב הזה מתחבקים. וזה גרם לי לחשוב על דברים שאנחנו באים איתם לעולם ואחר-כך איכשהו מדכאים בעצמנו. בהתחלה אין הפרדות, ואחר-כך אנו כל הזמן מקטלגים: זה הגיוני וזה לא הגיוני, פה הייתי ופה לא הייתי – וזה לא כל-כך משנה. בעולם שבראת, ההפרדות הללו שוב נעלמות.

אני חוזרת רגע לטקסט שכתבתי, אני לא חושבת שאפשר להגיד שהוא מובן, אבל גם כשלא באמת מבינים את ההקשרים – למה זה פה וזה שם. יש איזה מצב שאת נכנסת אליו, איזה עולם, וזה גם מה שקורה בתערוכה. אני יכולה להסתכל על העבודות ולהמציא כל מיני סיפורים על כל עבודה, אבל ברור לי שאני לא יודעת מה עבר לך בראש. הרבה פעמים – לא יודעת אם זו התנשאות או הבנה – יש לפעמים תחושה כשמבקרים בתערוכות שמבינים למה זה נמצא פה ולמה זה מתחבר לזה ומה זה אמור לסמל. וכאן אני אפילו לא מנסה לפרק את מה שאני רואה לגורמים, אלא אני מוצפת בחוויה שנמצאת בגלריה. והמקום הזה מרענן בעיני.

יקרסון: אני מסכימה שהטקסט שכתבת יצא כמו עוד אחת מהעבודות. אני כל הזמן אומרת שכל עבודה שלי היא שעטנז נורא אסוציאטיבי, כי ככה אני עובדת. למעשה אין אף ציור שמנסה להתחקות אחר מציאות מסוימת, גם אם סצנות קונקרטיות במציאות שימשו השראה לכמה מהציורים; אין כאן ניסיון מימטי – כלומר, אין ניסיון לשקף רגע מדויק במציאות. כמעט בכל עבודה, חוץ מכמה שהן לגמרי מהראש שלי, יש רפרנס למשהו שקרה באיזשהו רגע בזמן ובמרחב, ופתאום אותו רגע מתחבר לרגע אחר שמוביל אסוציאטיבית לדימוי או טקסט שקראתי פעם. למשל העבודה שמופיעים בה הנזירים בכתום – היתה סצנה שהתבוננתי בה ורשמתי אותה, אבל בינה לבין העבודה יש פער מאוד גדול, כי פתאום הם הפכו אצלי לשלישייה של מכשפים שהולכים לארמון כלשהו. וגם מה שאני אומרת עכשיו – אני יכולה להלביש על כל עבודה סיפור בדיעבד, כי בזמן העבודה מה שמעניין אותי אלה הכתם והקו והצבעוניות והקומפוזיציה. כל ציור כאן הוא הכלאה בין הרבה רעיונות – גם מחשבות וגם השראות טקסטואליות וחזותיות ובעיקר רעיונות ציוריים. ובסוף זה נראה כאילו שהציור בא לספר איזה סיפור, אבל למעשה אין שום נרטיב מובהק.

גם אני – כמו שאמרת על הטקסט – יודעת למה כל אלמנט נמצא בכל עבודה, אבל המכלול הוא משהו אחר לגמרי, שמייצר חוויה אחרת בעולם. ובמובן הזה הטקסט שלך הוא באמת כמו עוד עבודה בתערוכה, וגם אני כשקראתי אותו היתה לי חוויה דומה: בהתחלה ניסיתי להבין אותו – יש חלקים בטקסט שבהם הבנתי למה התייחסת ויש חלקים שלגמרי לא, ושם הלכתי לאיבוד ולא הבנתי איך הכל קשור, ואז הבנתי שאולי אני לא אמורה להבין כלל. עוברים עם הטקסט תהליך, חושבים שמצליחים לחבר בין הדברים, ואז שוב הכל נפרם, ובסוף נשארים עם משפטים, עם מלים, עם דימויים. וזה גם מה שהייתי רוצה שיקרה לצופה בתערוכה.

ואני רוצה להתייחס לדבר השני שהעלית, לזה שיש כאן הומאז’ למחוזות הילדות. זה לא משהו שאפשר להגיד על כל העבודות שלי, זה קיים בעיקר בעבודות שנמצאות כאן. למשל עולם הדימויים הרוסי הזה – אם זה סרטי האנימציה שראיתי בילדות או הספרים המאוירים שהקריאו לי וקראתי, והתרבות הוויזואלית והטקסטואלית שספגתי בעל-כורחי. יש כאן עבודות שממש נראות כמו ציורים שלי מהילדות – וזה במודע ולא במודע. אצל אמא שלי תלויה עבודה של איש עם כובע שמחזיק תרנגול שציירתי בערך בגיל עשר, עבודה גדולה, וכשהסתכלתי על אחד הציורים בתערוכה הבנתי בדיעבד שזה כמעט אחד לאחד הציור ההוא. אז גם בשבילי זו תערוכה שהיא בעצם די “ילדותית”. בהתחלה חששתי מה”קיטש” הזה, אבל החלטתי ללכת עם זה עד הסוף.

זיידמן: העובדה שיש פה אלמנטים ילדותיים אבל אין תחושה של נאיביות היא נקודה טובה ומעניינת מבחינתי.

יקרסון: שזה מודע לעצמו?

זיידמן: אני מתכוונת לזה שהציורים מגיעים ממקום כל-כך עמוק, כל-כך ראשוני, ואת הראשוניות הזאת שספגת את ממש מעבדת כאן. אני מסתכלת על התערוכה ויש תחושה בוסרית ומאוד מודעת בבת אחת. וזה הכוח שלה בעיני. זה מה שעושה לי את הקסם, ופה אני גם מאמינה לך. יכולתי לראות ציור של ילדה מחבקת דוב, וזה בדיוק היה הקיטש שדיברת עליו או כל דבר אחר. ובטח גם המקום שלכאורה צריך להיזהר ממנו – “ציורים הודיים”, “ציורים רוסיים” – זו מלכודת.

יקרסון: באמת לא רציתי שזו תהיה מין היקסמות אקזוטית כזאת – “נסעתי להודו וציירתי באבות בבגדים כתומים” – אז דווקא החיבור בין הציורים שנעשו בעקבות הודו יחד עם העולם של אגדות-עם רוסיות הפכו את מכלול העבודות כאן למשהו שלישי.

זיידמן: וזה מה שהופך את התערוכה לעולם שהוא מאוד שלך. יש כאן רגש שעובר בגלריה ומחזיק את הקירות. יש משהו מאוד כן בעבודות, ולכן הציניות לא מתעוררת, אני לא יכולה להגיד, הממ, ציירת בחורה עם דב – מה זה אומר? זה לא נופל לקלישאה.

יקרסון: זה נורא טריקי העניין הזה של לא ליפול לקלישאות, כי באמת עם כל דבר את יכולה להגיד, כבר ראיתי את זה, זה מזכיר לי את זה, אבל איך שאני עובדת, וזו המהות של הדברים – כשאני עומדת מול עבודה התמה פחות מעניינת אותי, בסוף יוצאת איזו תמה, אבל אני בכלל מתעסקת בציור עצמו ובלגלות בשביל עצמי כל פעם דברים חדשים.

היו שנים שציירתי פחות והמון שנים לא הצגתי, ואז פתאום חזרתי לצייר, ועם החזרה הזאת ניסיתי לשנות את ההרגלים שלי בתוך המדיום הזה. כי הגעתי למסקנה שאני רוצה לחזור לאיזו חדוות יצירה שהיתה לי בעיקר בילדות ונעלמה להרבה מאוד זמן. היו שנים שממש לא הצלחתי ליהנות מלצייר – הרגשתי שאני צריכה להנפיק איזו עבודה שתיראה ככה, ותהיה בז’אנר כזה, ולא היה לי כיף. ופתאום בשנים האחרונות חזרתי דווקא לזה שזה כיף לי. לא תמיד זה כיף כמובן, ולפעמים זה מאבק להיות בסטודיו, אבל זה כיף במובן הזה שקורה לי שם משהו, שאני מגלה שם כל פעם משהו חדש. ואם אני ארגיש שאני בסטגנציה ואני כבר יודעת איך זה יהיה והציור מתחיל לשעמם אותי – אז כדאי אולי להרוס את מה שעשיתי ולעלות על זה עם משהו אחר. ובמובן הזה, כשהציור מתחיל תמיד יש לו אחיזה – אני לא עומדת מול הקנבס הריק ועושה קו ורואה לאן הוא לוקח אותי. לא, תמיד יש איזה בסיס ורפרנס, כי אחרת אני לא יודעת איך להתחיל לעבוד. אבל אז התהליך לוקח להרבה מקומות שלא הייתי יכולה לנחש שייראו ככה מראש. ואולי לזה התכוונת כשאמרת שזה כן.

זיידמן: כן, בדיוק כשדיברת חשבתי שאני יכולה להחליף את המלה “כן” ב”חי”.

 

דינה יקרסון, “לובוק”
גלריה 4, רח’ פלורנטין 4, תל-אביב
נעילה: 28.4.18
הגלריה פתוחה בכל ימי השבוע – נא לבקש מפתח בפלורנטין האוס השכן

****

רשמים בעקבות | גילי זיידמן

פעם חזרתי על עקבותי כדי לקנות לי דוב. היום הוא מונח על השידה. כשאני מסתכלת בו אני שמחה, אבל לא תמיד אני מסתכלת עליו. מה יש באותם יצורים שגורמים לנו לגדול. להרגיש לרגע שיש כאן איזו אמת גדולה, שגם אם אין היא אמת, היא גדולה מאיתנו, ולכן טובה דיה. פוסטרים עמוסי פרטים מלווים אותי במחשבותי – עכברים וחתול וקברים ומלים – חרוטים, מודפסים. קלטות מספרות לי קלטות מספרות.

אקנח את האף. ואשאף קצת אוויר. כל זה יקרה רק בעוד כמה חודשים. ובינתיים קניתי קרש חיתוך נוסף, שיהיה אחד לבשר ואחר לירקות, פירות ולחם. זו מחשבה לכאורה היגיינית, אבל למעשה טמון בה חוסר האמון בעצמי ובחומרי הניקוי שכל סיבי הבשר אכן מתנקים מן המשטח. צלילים אני שומעת, צלילי אקורדיון. סוחף סביבו כפות דובים, סנפירי דגים, חגים ונחים במאורות. הדוב מנגן בתוף עוד ועוד ממשיכה המנדולינה והאשה מעוכה, “התרחשות שאפשר להשלים בדמיון”. ¹ השלג הרך תחת רגלי. האדמה קשה, הזרדים. העצים מסתירים לי, אבל הם עצמם הדבר. מרחב פעולה, חלימה, לחימה.

בספרייה של אמי אוגדן סיפורי אגדות עם איורים מרהיבים. אני זוכרת את עצמי מחזיקה בספרים הגדולים ומדפדפת, רוצה לדעת לצייר ככה, רוצה לדעת להיראות ככה. הדמויות הולכות ובאות, צפות וגואות. האף שבור והלב גם כן. אבל יין ישמח ונוכחות התרנגול. כולם מתעוררים כל-כך מוקדם בבוקר, כי פלא שבכלל הלכו לישון. סיפורים מספרים לא פעם ולא פעמיים. ומי ששוכח דינו שיישב על ראשו תרנגול ויזכיר לו מתי השמש זורחת ולמה בעצם מתאהבים בשקיעה. מכשפים כתמתמים ופאלטה סגולה. זה יותר מדי נראה לי, זה נראה לי יותר מדי. תנשמי באוּגַ’אי,² היא היתה אומרת לי, ועכשיו אני אומרת לאחרים.

שלוש דמויות, שלוש ילדות, שלוש תרנגולות. “מלא גירויים של ריח וסאונד”. ומה תשלימי לעצמך בראש? מה תשלמי? פוּך אי פְּרַך, היתה סבתי אומרת –- עשו ממנו פוּך אי פְּרַך (נוצות פלומה ואבק, משמע לא נשאר ממנו דבר מכובד), ועכשיו אני אומרת. ועל אף שאת רוב המלים אני לא מכירה ולא יודעת, “משהו בהלך הרוח חדר”. כמו להתבונן בקבוצת מכשפים ולתת לגוף ולתודעה להיכשף. הולכים אחרי הדבר, גם אם עומדים במקום. והמקום הופך להיות סמיך.

קוף, כך אמרו לי לאחרונה, הוא חיה חכמה במיוחד.