דיוקנים מופשטים

דיוקנים מופשטים – האם יש הפכים גדולים מאלה בעולם הציור? בכל אופן, זהו הנושא המרכזי של התערוכה ”הווארד הודג’קין – חברים נעדרים” בגלריה הלאומית לדיוקנאות בלונדון. למעשה זוהי התערוכה הראשונה בגלריה המוקדשת לדיוקנים מופשטים בכלל, ושל הודג’קין בפרט. הודג’קין, שנפטר השנה בגיל 84, היה אחד האמנים המובילים בבריטניה בצד לוסיאן פרויד ודייוויד הוקני. בשנתיים האחרונות הוא היה מעורב בהכנות לתערוכה יחד עם האוצר פאול מורהאוז (Paul Moorhouse), שכתב גם את הקטלוג המקיף והמעניין שמלווה אותה.

”חברים נעדרים” הוא שמה של עבודה מופשטת של הודג’קין מהשנים 2000-1, וזו דווקא אינה קשורה לדיוקן של חבר או חברים מסוימים. היא מציינת את העצב על אי-נוכחותם של חברים, שכמה מהם עברו לארץ אחרת ואחרים מתו ככל הנראה – נושא שהודג’קין הרבה לעסוק בו כאחד מסימני הזקנה. העבודה עצמה, ”חברים נעדרים”, צבע שמן על עץ ממוסגר, מופיעה כעין פרולוג בכניסה לתערוכה, בצד הקדמה שכתב מורהאוז. התערוכה עצמה מוצגת בחדרים באופן כרונולוגי ומסתיימת בעבודה מז’ורית – ”דיוקן של אמן שמקשיב למוזיקה” (2011-16), שצוירה כשהתערוכה כבר היתה בשלב ההכנות.

הווארד הודג’קין, “דיוקן האמן”, 1984-7, אוסף פרטי

במהלך שנות ה-50 למד הודג’קין באקדמיה לאמנות של באת (Bath) בקורסהם, שהיתה פתוחה להשפעות של זרמים חדשים באמנות יחסית למוסד שבו למד קודם לכן, בקמברוויל. מעט מאוד עבודות שרדו מהתקופה ההיא, שעיצבה את הודג’קין כאמן. אחת מהן היא רישום בעיפרון ובו דמותה של חברתו לספסל הלימודים, “בלונדי”, שאותה רשם מהזיכרון. הרישום הזה מדגיש את אחד הכשרונות יוצאי הדופן של הודג’קין – לרשום דמויות בדיוק רב בלי שיעמדו לנגד עיניו.

בניגוד לכמה מידידיו הקרובים, כמו הוקני ופטריק קולפילד (Caulfield), שעברו בשנות ה-60 לעולם הפופ לאחר תקופה קצרה של אמנות פיגורטיבית נטורליסטית, הודג’קין פנה לעבר האמנות המופשטת. אחת העבודות המעניינות שלו מתקופה זאת היא “הטילסונים” (“The Tilsons”, 1965-7, שמן על בד). היצירה, הנקראת גם “מר וגברת טילסון”, מציגה את טילסון, אמן הפופ הבריטי שהיה אז דמות מרכזית בזרם הפופ, ואת אשתו ג’וס. בציור בולט השימוש בצבעים עזים ובתבניות גיאומטריות חוזרות, תכונות המאפיינות את עולם הפרסום ועבודות הפופ המסחריות. נוכחותן של שתי הדמויות, גבר ואשה בעלי ראש, עיניים וגוף, עדיין מודגשת. ביטוי פיזי דומה מופיע בעבודות אחרות מאותה תקופה, אבל אט-אט ילכו וייעלמו הרמזים לראש וגוף ככל שהמופשט יתעצם וישתלט על העבודות. צבעוניות חזקה כזאת וצורות גיאומטריות דומות מופיעות גם בעבודותיו האחרונות של אמן המופשט הרוסי קזימיר מלביץ’ בתחילת שנות ה-30, כמו למשל ”פיגורות של שלוש נשים” (Three Female Figures””) או ”ספורטאים” (“Sportsman”). התרחשה כאן מעין פגישה מעניינת בצומת: מלביץ’ חזר מהמופשט הגיאומטרי לעבר הפיגורטיבי, בעוד שהודג’קין היה בדרכו מהפיגורטיבי למופשט המלא.

הווארד הודג’קין, “הטילסונים”, 1965-7, אוסף פרטי

“דיוקן האמן”, שנוצר בשנים 1984-87 (“Portrait of the Artist”, שמן על לוח עץ), הוא ציור מופשט שמתחקה אחרי אחד הנסיונות האינטימיים ביותר של האמן, תהליך ציור התמונה. בעוד שלרוב יצירות מהסוג הזה מתייחסות לאנשים ולמאורעות שהתרחשו מחוץ לסטודיו, הציור הזה מתרכז בנסיונו של האמן בעבודה עצמה. תהליך הזיכרון, שהוא כה מרכזי אצל הודג’קין, הופך להיות הנושא בעצמו. הציור נשאב ממקורות פנימיים בעזרת הדמיון באופן הדומה לראיית הפנים במראה. לוח העץ שעליו צויר הציור עשוי משורת לוחות שהונחו זה על גבי זה ונראים כמו טרסות המקיפות עמק מכל צדדיו. האמצע מזכיר במה בתיאטרון או את מרכז הראי. במאמץ מה ניתן לראות בציור את פניו של האמן, עם זוג עיניים במרכז, ובנקודות או כתמי הצבע העגולים שייתכן שנעשו בטביעת אצבעות והם מסודרים בשורות על הטרסות, מזכירים אנשים שצופים בתיאטרון; הציור משחק עם המבט מהחוץ פנימה ומהפנים לחוץ, ובעיקר ניכר בו עד כמה הודג’קין היה אמן צבע בנשמתו.

“דיוקן האמן מקשיב למוזיקה (“Portrait of The Artist Listening to Music”) מהשנים 2011-16 הוא עבודה גדולת ממדים שהושלמה רק בשנה שעברה. תוך כדי העבודה על היצירה נוגנו בסטודיו ברציפות תקליטים של שני קטעי מוזיקה: ”הפעם האחרונה שראיתי את פריז”, של ג’רום קירן ובביצועו משנת 1940, וקטע מוזיקלי מן הסרט “האדם השלישי” מ-1949, שחובר ונוגן על-ידי אנטון קאראס. שני הקטעים היו אהובים על הודג’קין והיו קשורים לתקופת ילדותו. המנגינה של קירן היא בעצמה מדיטציה על מבט אל העבר.

הווארד הודג’קין, “דיוקן האמן מקשיב למוזיקה”, 2011-2016, באדיבות גלריה גאוגוסיאן

הציור מופשט, ללא כל אלמנט פיגורטיבי. בולטת בו השכבה התחתונה, ובה תנועות אנכיות של מכחול רחב, ועליה שכבה עם תנועות מכחול חופשיות יותר, בקשתות ובנקודות. התמונה עצמה תלויה בחלל קטן לבן על קיר בצבע סגול, שהוא מעין נישה או קאפלה בקצה אולם גדול יחסית. יש ב”קאפלה” הזאת אווירה כנסייתית, וחבל שאוצרי התערוכה לא איפשרו למבקרים לשבת ולהקשיב בשקט לשתי המנגינות שליוו את הודג’קין בזמן יצירת התמונה. נראה שהשמעת המנגינות היתה מעשירה את חוויית הצפייה ועוזרת גם למבקר המקצועי להתמודד עם ההתגלמויות של זכרון העבר בצבע ועם השפה האישית והדימויים החדשים של הודג’קין, שמאתגרים את הצורה המסורתית של הצגת ה”דיוקן” ועדיין קשים לסיווג והבהרה.

Howard Hodgkin, “Absent Friends”

National Portrait Gallery

 London 23 March – 18 June 2017