אתה מוכרח לוותר על התקווה לעבר טוב יותר

החיפושים החוזרים ונשנים של האמנית אילה נצר אחר נקודות אחיזה וחיבורים חברתיים שובים את לבי. בעבודת הווידיאו החדשה שלה – “You must give up the hope for a better past”, המוצגת בגלריית המדרשה (אוצר: בועז ארד) – היא עושה זאת דרך התחברות לסיפוריהן של שלוש חברות, ובדרך זאת מתחברת לחייהן ויוצרת מהם עבודת וידיאו מרהיבה ומלאת הומור.

העבודה מורכבת מסרט אנימציה ססגוני המספר על מסעותיהן של חברותיה של נצר במזרח הרחוק ובאירופה. נצר בונה מהסיפורים עולם ארוטי מרהיב, ספק מנותק, ספק מתכתב עם איתם, ספק מובדל מהם, בעיקר בשלווה ובאווירה הפסטורלית שהוא יוצר באמצעות מוזיקה הודית מסורתית. נצר מצליחה ליצור גן עדן פנטסטי הגדול מסך הסיפורים השבירים, וזה הופך למעין תיקון של סיפורי החברות, מאחה את שברי המציאות שלהן ומרדד אותה.

העולם שנצר שותלת בו את דמותה הוא עולם מפורר של קומיקס בצבעים מלאכותיים עזים וזוהרים, המשרים אווירה קרקסית ומצועצעת, מעט קיטשית והיתולית. נצר משתמשת בסמלים מן העולם ההינדי, ובהם פסלוני אלים, דימויים מהקאמה-סוטרה, פאלוסים זקורים שעולים ויורדים, לשונות זזות מתוך פיות האלים – וכל זאת באופן מיני מופגן ושובבי, במעין נשף פרטי. נצר בוחרת לפרק כמה מהדמויות והייצוגים בעבודתה, דבר שיוצר אווירה כאוטית של עולם מפורק שיש להרכיבו מחדש.

סגנון הציור הנאיבי יוצר אווירה פסיכדלית וחלומית. דומה כי נצר מנסה ליצור עולם ראשוני ופשוט, המזכיר את הקליפים מתוך סרטם של הביטלס “צוללת צהובה”, שבוים בשנת 1968 על-ידי ג’ורג’ דאנינג. כמו בעבודתה של נצר, גם בסרט הזמן הולך לאחור והמקום אינו מקום ממשי. באחת הסצינות בסרט, בשיר “שום מקום”, נראה איש השומקום מתקן לחברי הלהקה את מנוע הצוללת, והם ניצלים באמצעות כוחות היצירה שלהם. ייתכן וזוהי אחת ההצעות של נצר: להיגאל באמצעות כוחות היצירה.

השפעה נוספת שניכרת ביצירתה של נצר היא ציורו הנודע של פול גוגן “מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים?”. כמו בציור של גוגן, גם הדימויים בעבודתה של נצר דו-ממדיים ברובם, אולם להבדיל מגוגן, נצר אינה מעלה שאלות אונטולוגיות ישירות בדבר הקיום האנושי, אלא מתמודדת עימן תוך עיסוק בפנטזיות, בחיפוש העצמי ובזהות.

כותרת העבודה, “You must give up the hope for a  better past”, היא ציטוט מספרו של הפסיכותרפיסט הנודע ארווין יאלום, “כולנו בני חלוף וסיפורים אחרים של פסיכותרפיה” (הוצאה כינרת-זמורה-ביתן, 2016). הדבר אינו מצוין בבירור, אך הכותרת כשלעצמה מעידה על כוונותיה של נצר. בפרק שבו מוזכר שם העבודה, המטופלת כותבת לעצמה עבר מחודש וכך מצליחה להתמודד עם כאבה. בספרו “תליין האהבה” כותב יאלום כי הרצונות העמוקים ביותר שלנו אינם ניתנים להגשמה: הכמיהה לנעורים, לעצירת הזקנה, לשובם של אלה שהלכו ואינם, לאהבת נצח, להגנה, למשמעות. הוא כותב עוד כי הרצון והכמיהה קרובים זה לזה וסמוכים אל פני השטח. נצר מצליחה לגעת בכאב הזה ולהתמודד עימו באמצעות האמנות שלה. שם היא מוצאת מפלט מן המציאות שהוא בו בזמן מרחב שבו אפשר לשאול, לחשוף ולהתמודד עם המורכבות של הדברים ועם הכאב והאכזבה הכרוכים בהם.

נצר מתייחסת לסיפורים של חברותיה כאל סיפוריה שלה. היא מספרת אותם כמו מתוך חלום, בריתמוס מונוטוני, כמו מתוך מדיטציה. הנרטיבים השונים יוצרים רצף שבו עולם הפנטזיות והעולם האמנותי הם המשך ישיר של הסיפורים המציאותיים. הדבר בולט באופן מיוחד בסיפור על ביקור באושוויץ: נצר מדווחת כי חברתה ביקרה באושוויץ לאחר ששמעה את סיפוריה של סבתה, אולם הביקור לא תאם את ציפיותיה. היא אינה מפרטת מדוע, אלא רק מציינת את קיומו של הפער.

בעבודה ניכר עיסוק מרתק ברבדים השונים של העבר מול ההווה. בחלק העוסק בביקור באושוויץ עולה חיבור לעבר שלא אנו חווינו, אלא הדורות הקודמים. בסצינות העוסקות בהודו יש חיבור לעבר של מקום אחר, מתוך כוונה לגבש זהות ולמצוא משמעות לחיים. האמנית מעולם לא היתה בהודו, ומן הסתם לא חוותה את השואה, אולם שני האלמנטים הללו משמשים אותה במסע לגיבוש זהות.

איילה רינג היא משוררת, אמנית רב-תחומית ובוגרת החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה