מופלא, מסתורי וקצת מביך

“אמנות משתנה – אנחנו משתנים” (מנהל הטייט-מודרן בלונדון, סר ניקולאס סרוטה, בטקס פתיחת האגף החדש)

בשנת 2000 דיווחה גלריית הטייט-מודרן בלונדון כי במהלך ששת החודשים שחלפו מאז פתיחתה ביקרו בה שלושה מיליון אורחים. ביוני 2016 פתחה הגלריה לקהל את האגף החדש – “בניין המתגים” (Switch House). בקרוב נדע כמה מיליונים ביקרו בו בששת החודשים מאז פתיחתו, אבל יש להניח שלא יהיו הפתעות: עוד לפני פתיחת האגף החדש נודע כי הגלריה זוכה למספר מבקרים הגבוה מזה של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק או מרכז פומפידו בפריז. כך שמה שבאמת מעניין באגף החדש הוא האיכות האדריכלית והמוזיאלית שלו.

בניין הגלריה החל את דרכו כתחנת כוח על הגדה הדרומית של נהר התמזה, בתחום השיפוט של מחוז סאתק (Southwark). מבנה הלבנים החשופות בסגנון הארט-דקו, שתיכנן האדריכל הבריטי סר ג’לברט סקוט, הפסיק לייצר חשמל כבר בסוף שנות ה-70, אבל חרף השנים הרבות שבהן עמד שומם ועזוב, שמר הבניין על המעטפת המרשימה שלו, עם הארובה האיקונית ואולם הטורבינות העשוי סטרוקטורה של קורות פלדה. האולם משתרע לאורך כל מבנה התחנה המלבני ומתרומם ממפלס המרתף ועד לגג התעשייתי המשולש.

בשנת 1996 נערכה תחרות בינלאומית לשיפוץ הבניין והפיכתו לגלריה לאמנות מודרנית. הזוכה היה משרד האדריכלים השווייצרי הרצוג&די-מאורון. בשנת 2000 נפתח הבניין לקהל. צוות התכנון של הבניין שמר על מעטפת הלבנים הדקורטיבית ועל קונסטרוקציית הפלדה של אולם הטורבינות הישן, כולל הגג המשולש, והוסיף שתי קומות פשוטות, מעין תיבות זכוכית שטוחות, במרכז הגג של הבניין. החלל החדש נקרא “בית הדוודים” (Boiler House). כמו כן פיתחו המתכננים מערכת אולמות תצוגה מרשימה עם רצפת אלון טבעי וניצלו את החלונות התעשייתיים הצרים והמוארכים, הפונים לעבר הנהר, לתאורה טבעית וכנקודות תצפית אל הגדה הצפונית. לא פחות מרשימה היא מערכת התנועה היעילה, הכוללת דרגנועים ומעליות בצד הגובל עם אולם הטורבינות, הנראה דרך קיר זכוכית.

מאחר שכאמור, מספר המבקרים עלה על כל הציפיות, לא נותרה ברירה אלא להקים אגף נוסף, הוא “בניין המתגים”, שנפתח ביוני השנה. הבניין נבנה מצדו הדרומי של אולם הטורבינות, כך שהפך לעמוד השדרה שבין האגף הצפוני לאגף הדרומי, אבל למעט העובדה שלצורך הקמת אגף זה שיפץ צוות התכנון את מכלי הדלק התת-קרקעיים ששימשו את תחנת הכוח והפך אותם לחללי תצוגה, צומח האגף כל כולו כחדש, ומבחינת עיצובו הוא נועז ביותר וחושף גישה תכנונית שונה לחלוטין – ממש הפוכה מקודמתה, כאילו אומר, אני חדש ושייך למאה ה-21.

האגף החדש משתרע בין הקיר הדרומי של אולם הטורבינות לבין הגבול הדרומי של האתר, לאורך כביש צר הפונה לעבר שורת מבנים רבי קומות השייכים לקומפלקס המגורים היוקרתי (Neo Bankside) שבנה משרדו של האדריכל הבריטי המפורסם סר ריצ’רד רוג’רס.

חזותו של המבנה, שנראית לרבים מופלאה, מסתורית וקצת מביכה, היא לפי ז’אק הרצוג, השותף הבכיר במשרד הרצוג&די-מאורון, תוצאה של אינטרפרטציה רציונלית-גיאומטרית של האתר הנתון, צורת הרחובות המקיפים ודרישות המקום מבחינת התכנון העירוני. בעיני, המבנה הגבוה, בן עשר הקומות, נראה כפירמידה קטומה המודגשת בארבע פינותיה החדות. למבנה סטרוקטורה של עמודים וקורות מבטון חשוף הבולטים רק כלפי פנים, והוא מצופה במעטפת מחוררת של לבני חרסית חומות שמזכירות מעטה צמר סרוג.

מבחינת עיצוב הפנים, גולת הכותרת היא חמשת המפלסים הראשונים, על מבחר המדרגות הפתוחות השונות שלהם, העשויות בטון חשוף. בששת המפלסים האחרים מבנה הקומה הוא פשוט ואופייני לבניינים גבוהים שבהם המעליות ומדרגות החירום מרוכזות בלב הקומה. המעניינות ביותר הן המדרגות הלולייניות המחברות את המפלס השני לשלישי ולרביעי, ומהן הקטע הבולט הוא המעבר בין המפלס השלישי לרביעי, עם ספסל העץ הצמוד.

הבחירה בסטרוקטורה חשופה מבטון נראית כמחווה לקירות מכלי הדלק של תחנת הכוח. ביטוי ויזואלי חיצוני למכלים הללו נראה בטראסות העגולות בקומה הראשונה, המשמשת בר ומכוונות את מירב המבקרים המגיעים בתחבורה הציבורית לכניסה הדרומית הראשית החדשה, או לכניסה המיוחדת לאגף החדש, הנקראת גם “כניסת הטראסה”.

נוסף למכלי הדלק המשופצים, הוקדש החלק המלבני, ובו שלוש קומות חדשות, לגלריות – מעין הקבלה למבנה הגלריות של האגף הישן. שאר השטח החדש נועד לפונקציות חברתיות – חינוך, מפגשים ויצירה, והוא כולל חנות, מסעדה ובר. הקומה העשירית והאחרונה היא מעין טראסה המשקיפה על הנוף. זוהי אחת מנקודות התצפית היפות בלונדון לכיפה הגדולה של כנסיית סנט-פאול והגדה הצפונית של התמזה.

בגלריות החדשות מוצגות עבודות המוקדשות לדרום אמריקה, אסיה, המזרח הקרוב ומזרח אירופה, עם דגש על עבודות של נשים אמניות ועל טכניקות עבודה חדשות. יחד עם זאת, למרות עיצובן המיוחד, אי-אפשר להתעלם מכמה חולשות שהאגף לוקה בהן.

החולשה העיקרית היא הקרבה בינו לבין שני מגדלי השכנים בקומפלקס המגורים. 20 מ’ בלבד מפרידים בין המרפסת שמקיפה את הקומה העשירית לחדרי השכנים העשירים, העשויים מקירות של זכוכית שקופה. המרפסת הומה כמובן מבקרים הלוטשים עיניים גם לנעשה בדירות ממול. ההצצות המתועדות מספקות רפרטואר משעשע של בדיחות מקאבריות מכל הצדדים. ובכל זאת קשה להבין איך שני משרדי אדריכלים בינלאומיים מפורסמים, מנהל הטייט-מודרן, שנחשב ובצדק לאחד המוצלחים בעולם המוזיאונים, ובעיקר מחלקת התכנון של רובע סאתק, שנתנה את הרשיונות להקמת כל המבנים המעורבים, אישרו את הקמת “בניין המתגים” לפני עשר שנים, ולא טרחו לנקוט צעד מעשי שימנע את הקרבה היתרה בין המבנים.

קשה להאמין שחוסר מקצועיות כזה, הגובל בשחיתות, התרחש בלונדון, שידועה מאז סוף מלחמת העולם השנייה בתכנון הערים המתקדם שלה. אחד העיתונים המקומיים אף הקדיש לנושא כתבה גדולה, וחתם אותה בציטוט של אוסקר ויילד, שאמר על אחד מספריו של צ’רלס דיקנס כי “צריך לב של אבן כדי לא לצחוק”. ועדיין, התוצאה מכאיבה מבחינה אדריכלית ואנושית. לא בכדי הקפידו יחצני האגף החדש לפרסם לרגל פתיחתו תצלומים ש”בניין המתגים” המתחבק עם שכניו נעדר מהם. רוב התצלומים הציעו מבט צפונה, ובאחרים השכנים הבעייתיים נראו כרקע רחוק בלבד.

חולשתו השנייה של הפרויקט נופלת בתחום השליטה של הרצוג&די-מאורון, והיא נוגעת לכניסה הראשית החריגה. בשלב הראשון, שנפתח בשנת 2000, שמרו האדריכלים ברגישות נפלאה (שאיפיינה את גישתם לשיפוץ הבניין הישן) על הכניסה הראשית דרך אולם הטורבינות. שתי רמפות עוקבות ורחבות כרוחב האולם, אחת חיצונית ואחת פנימית, שירתו את תחנת הכוח. כל מה שהוסיפו האדריכלים היה פס צר של מדרגות נמוכות מוארכות שעוקבות אחרי השיפוע העדין של הרמפה, וקהל המבקרים, בעיקר משפחות עם ילדים, נהגו לשבת לאורכן. היתה זו הסבה חכמה ויפה של בניין תעשייתי לגלריה.

עתה, כאמור, הוסיפו האדריכלים לבניין החדש שתי כניסות דרומיות. המבקרים הבאים מהדרום מכוונים לכניסות החדשות בעזרת מעגלי הטראסות שמתרוממים מעל המתאר של קירות מכלי הדלק. התוספת הזו מאפשרת כניסה מיידית לגשר-פלטפורמה רחב הנמצא בלב הבניין, שאליו מתחברת גם הכניסה הצפונית מהנהר. מהגשר הזה גם נשקף אולם הטורבינות. ברם, “הטיול האדריכלי” יוצא הדופן דרך הרמפות התעשייתיות והמבט הנפלא כהקדמה לביקור בגלריות נפגעים. אין להשוות בין ירידה אטית ברמפה תוך כדי קליטת הזוויות השונות של אולם הטורבינות למבט קצר מדי מגשר הפלטפורמה. התוצאה ניכרת: הכניסה דרך הרמפות איבדה את רוב המבקרים, ועל אף שהנהלת הגלריה פרשה שטיח על חלק מהרמפה הפנימית, המנוצל על-ידי המבקרים למנוחה, זה לא אותו הדבר, וחבל.

ועדיין – “בניין המתגים” יפהפה, ומשמש מצד אחד קונטרפונקט לארובה האיקונית של הטייט-מודרן, ובו בזמן מכבד את הבכורה והעליונות שלה.