המוזיקה (החשודה) של המקרה

המתנה האחרונה שקיבלתי לפני שעזבתי את ניו-יורק היתה ספרה של פטי סמית על חייה המשותפים עם הצלם רוברט מייפלתורפ, “Just Kids” (“רק ילדים”). הספר נח על משכבו בשלום לצד המיטה שלי כמעט שנה. לא נגעתי בו כיוון שידעתי שברגע שאסיים אותו, ייקרע החוט האחרון שמחבר אותי לחיים שעזבתי. ובכלל, מה לי ולצילום.

בגדול, הצילום כמדיום חשוד בעיני. בעיני זהו מדיום ימיי-ביניימי. מדוע ימי-ביניימי? כיוון שכמו באמנות ימי-הביניים, לפני הולדת האמן, כך הצילום יוצר דימוי מעשה קסמים. הוא קרוב לתכריכים של טורינו, לציורים שצוירו מעשה נס על-ידי הבתולה או קדושים. לפניו המושלמות של ישו המוטבעות על מטפחתה של ורוניקה. הצילום מייתר את האדם, את מבטו הממושך, האוהב, האנושי, את היסוס המכחול על הבד, את הגמגום מלווה המחשבות והזכרונות והתקוות של הצייר – ופשוט בורא את הדימוי באופן מכני. הצילום מסמן את שובם הפרברטי של ימי-הביניים, כשהטכנולוגיה מחליפה את הכישוף, ממש כשם ש-Q בסרטי ג’יימס בונד מחליף את המכשף הזקן המעניק לגיבור אובייקט קסום שיציל אותו ברגע השיא של העלילה.

כיום שרוי הצילום במשבר עמוק גם בלי קשר להיותו מדיום ימי-ביניימי. אין זה המקום להיכנס לסיבות לכך, מה גם שהן ידועות: היכולת של צלם לייצר שפה אישית נפגעה מחמת האנונימיות של הדימויים באינטרנט, ביטול הפער בין המקצוען לחובב עם תפוצתן של מצלמות מעולות פגע בו, ובכלל, אובדן הקשר בין הצילום לאמת בחסות הפוטושופ ואינפלציית הדימויים המצולמים דחקו את המדיום לקרן זווית.

ובכל זאת מייפלתורפ הוא טיטאן. עבודותיו מבטלות כל התנגדות. הוא צלם המשתמש במצלמה כבמכחול (באיזשהו מקום בספר מתפלא בעלה של סמית על כך שכל מי שמייפלתורפ מצלם דומה למייפלתורפ עצמו. דבר זה מוכר לכל צייר). בעידן של עליית השמרנות הרייגן-תאצ’רית, מייפלתורפ היה הנועז, הפרוע והברוטלי שבצלמים. הוא יצר את הפורנוגרפיה הקשה והאלימה שלו תוך שימת לב עליונה לקומפוזיציה, לתאורה, לאסתטיקה, להרמוניה, לאור, לחומריות, כלומר לשפת האמנות במובן הגבוה, המודרניסטי והטהור ביותר שלה.

בספר חמישה מישורי עלילה. האחד עוקב אחר התפתחותו של מייפלתורפ מנער כנסייה קתולי לגדול הצלמים של שנות ה-80. השני עוסק בפטי סמית ומסעה מהריון לא רצוי ועוני אל מעמדה ככוכבת רוק בלתי מעורערת וסמל של דור. השלישי מתעכב על היחסים בין סמית למייפלתורפ. השניים נפגשו בניו-יורק כשחיו כהומלסים. מייפלתורפ עסק בזנות, סמית ישנה ברחובות. הספר מתעכב על העזרה ההדדית ביניהם, ניו-יורק של שלהי שנות ה-60, מלחמת וייטנם, התמוססותו של דור הביט, קריסתה של תרבות הנגד, שנות ה-70 המרות והמפוכחות, מותם של כוכבי שנות ה-60, הצ’לסי הוטל, כניסתו של הכסף הגדול ועוד.

הספר מלא בהצגה הכאילו תמימה, או שמא מיתממת, של המפגשים בין השניים לבין אישים בעלי כוח ומעמד (כולל הטשטוש המוכר בין יחסי זנות ליחסי פטרונות; כמה מתומכיו של מייפלתורפ גם שכבו איתו?), מתעכב על החשיבות האדירה של יצירת קשרים, היות בזמן הנכון ובמקום הנכון, ובמובן נפשי יותר, העקשנות של שניהם על היותם אמנים גם בעוני הגדול, גם בנידחות ובכישלון, והתמסרותם לגורלם. קו עלילה רביעי, סמוי עד כדי כך שהוא טורד מנוחה ממש, הוא סיפור מיניותו של מייפלתורפ, מראשית יחסיו עם סמית ועד יציאתו מהארון בסן-פרנסיסקו וכמובן מותו מאיידס בניו-יורק במרץ 1989.

אה, ויש גם משהו על האמנות שלו. זהו קו העלילה שעיניין אותי במיוחד. האופן שבו הושפע מרישום, ממיקלאנג’לו, מפיסול, מעיצוב, מקולאז’, מאינסטליישן, מאופנה. איך הוא מתנסח לעצמו כהרפתקה שאת סופה אנחנו יודעים.

כוחה של סמית כמספרת מתגלה בתיאור חיי הרגש שלהם, בעיקר כצעירים. במקומות שבהם יש לתת דין-וחשבון אינטלקטואלי על מפעלותיו של מייפלתורפ היא חלשה במיוחד, אבל הקורא מרכיב את הפאזל איכשהו. איך קיבל מייפלתורפ את המצלמה הראשונה שלו למשל, כשלא היה לו כסף לפילם, מה שאילץ אותו ללחוץ על הקליק רק כשמצא מה שחיפש בדיוק. ההרגל הזה ליווה אותו עד סוף הדרך, אולי בניגוד לצלם העכשווי, שמצלם אינספור תצלומים בלי כל מגבלה ומאוחר יותר בוחר אחד או שניים מהם על המסך הפרטי שלו.

זהו ספר מרגש ביותר. חייהם של השניים, מסירותם לאמנות. האהבה ביניהם, השבר, המסע המשותף – כל אלה מפעילים את בלוטות הרגש. וסמית היא רוקרית מעולה. ומייפלתורפ הוא צלם גדול. אבל בסופו של דבר הסיפור חוזר ומאשר את החלום האמריקאי: מי שבאמת מוכשר וחרוץ ומסור – מצליח. אלא אם כן הוא לא בן עשירים כמו מייפלתורפ, שחי אמנם כמו קבצן, אבל היה יכול לחזור בכל רגע לבית הוריו.

מדהים לראות כמה תשומת לב מקדישה סמית בספרה לסחורות. לחפצים. לדברים. מתנות שהוא קנה לה. מה היא לבשה. שולחנות וכיוצא בזה. כל זה לא היה קורה, כמובן, אלמלא נתקל מייפלתורפ בשועי עולם, אספנים וסלבריטאים בצ’לסי הוטל בימי הזוהר שלו. אלמלא היה סקסי. אלמלא התאהב באספן מיליונר שמימן אותו והפגיש אותו עם אוצרי הצילום הגדולים של זמנו (סמית מנסה, אגב, ליצור את הרושם כאילו מייפלתורפ השפיע על קבלת הצילום כמדיום עילי. אני לא מספיק בקיא בהיסטוריה של הצילום, אבל אינטואיטיבית זה נשמע לי לא מדויק). על כל פנים, אני בטוח שבמקביל לסמית ומייפלתורפ היו עוד כמה מאות מוכשרים שישנו ברחובות בניו-יורק. ואולי הם עוד ישנים שם גם כעת.

“רק ילדים”, פטי סמית. מאנגלית: אורטל אריכה. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 317 עמ’