אפוקליפסה עכשיו (ממש עכשיו)

כשעידו הרטוגזון שלח לי לינק לווידיאו-ארט של השיר הראשון של ההרכב שלו ושל ליאור פרנקל, “Radio Berlin Tel-Aviv”, ידעתי מיד שאכתוב עליו. זה לקח לי רק חמש שנים. נראה שהייתי צריך הוכחה נוספת לעוצמתו של התאריך המקודש למאורעות פוליטיים: ה-9.11. אז בואו נתחיל בכך שתצפו בווידיאו, ואז ננסה להבין מה הלך שם בעצם.

לפני שאכתוב על הווידיאו הספציפי הזה, אני חייב לומר משהו על יצירתו של הרטוגזון כאמן חזיוני רב-תחומי, כנראה התחום הזנוח ביותר בתרבות הישראלית. מעולם לא כתבתי משהו על יצירה של חבר כה קרוב, אך אני חש שבאקלים התרבותי בישראל, אין ברירה אלא לכתוב על החברים שלך שיוצרים אמנות כה אזוטרית. בזה הסתיים הגילוי הכמעט נאות שלי.

העבודות של הרטוגזון משלבות פרפורמנס ווידיאו. המפורסמת שבהן היא הקמת המחתרת האינטרגלקטית. הרטוגזון מגלם את דמות הנביא-שמאן-אמן תוך שהוא קורא להתעוררות פוליטית-רוחנית ברוח אמנים דוגמת ג’וזף בויס. מעבודה לעבודה הרטוגזון מעמיק לחקור את מבני הכוח של הפעילות הפוליטית ונע בין התשוקה למחתרת (אינטרגלקטית) לרצון להיות חלק משיח ציבורי מפלגתי (במפלגת הגאולה). בווידיאו של “Radio Belin Tel-Aviv” הוא מבנה נרטיב קונספירטיבי בדומה לסרטי הקונספירציה הפופולריים בקרב תנועות הניו-אייג’ (צייטגייסט ושות’). הרטוגזון עושה זאת באמצעות יצירת קולאז’ מקטעי וידיאו קיימים, כשהשיר שמלותיו מופיעות על המסך מפרש עבורנו את הקטעים הוויזואליים.

הווידיאו נפתח בהכרזה: “תשיעי בנובמבר פלינדרום לאחת עשרה בספטמבר”, כשברקע המטוסים שמתנגשים במגדלי התאומים. משם קופץ השיר ומספר לנו שתאריך זה הוא גם “הפוטש של היטלר, זה מועד ההשפלה, זה ליל הבדולח וסופה של החומה”. כבר בשלב הזה הרטוגזון שואב את הצופים לתוך העולם הקונספירטיבי שבו הוא רוצה שהם יהיו. המהירות שבה המידע והתמונות מרצדים על המסך לא מותירה לצופה זמן להטיל ספק במה שהוא רואה. האומנם התשעה בנובמבר הוא פלינדרום של האחד-עשר בספטמבר? לא, אבל אנחנו “מבינים” את הכוונה. בטווח שבין ה”הבנות” שלנו מתרחשת הנפילה של המחשבה הקונספירטיבית. הרטוגזון מייצר נרטיב קונספירטיבי תוך שהוא מלגלג על המניפולציות הקולנועיות של “הבנה” מתוך סמיכות.

עכשיו, כשאנחנו כבר “מבינים” את הקשר בין נפילת התאומים, המשטר הנאצי ונפילת החומה, הגיע הזמן להכניס את הקונספירציה היהודית. הגעתו של אליהו הנביא מבשר הגאולה מלווה בצחוק של הרטוגזון, ששר על ביאת הגאולה, תוך רימוז לקשר בין ט’ באב לבין ה-9.11 וה-11.9. הרטוגזון משלב בין חזון העצמות היבשות ופורנוגרפיית השואה המקובלת בסרטי שואה, והנה קיבלנו נקמה על אדמת אירופה. מיליוני יהודים קמים לתחייה וגואלים את אדמות אירופה.

וכאן בדיוק אנחנו עוברים לחזון האוטופיסטי-פסיכדלי של הרטוגזון: מתוך האמונות הישנות של היהדות והאריוּת מגיע חורבן אקולוגי של כדור הארץ. האפוקליפסה ההרטוגזונית היא אפוקליפסה פסיכדלית עם נטייה לקיטש, ולכן מן הראוי שלא הג’וק ייצג את השורדים, אלא דווקא הבונה החמוד שיוצא מהמחילה. בחזון האוטופיסטי נולד האני החדש נקי מהשתייכות ובאחדות עם המין האנושי, וכאן יכול הרטוגזון לראשונה לשיר בגרמנית.

אי-אפשר שלא להתייחס לדבר שהרטוגזון אומר גם בכובעו האחר, כהוגה דעות. בראיון שנתן לפני כמה שנים לדרור פויר סיפר הרטוגזון על הפנטזיה שלו לפשוט מעצמו את הלאום ולהיות מסוגל לחיות בשבעה מקומות על פני כדור הארץ בו זמן, מתוך היטמעות מוחלטת בתרבויות המקומיות. ואכן, באוטופיה ההרטוגזונית יש קריאה מתמדת להתעוררות, לשחרור מכל הזהויות המובהקות, הלאומית, המינית והתודעתית. אבל גם באוטופיה זאת יש קריצה אל חוסר השלמות. מה עושים כל אלה שהתעוררו לכך שהם גזע אחד? הם מחכים לגאולה… כי כפי שאמר ישעיהו ליבוביץ’, המשיח יבוא! כלומר, הדגש הוא תמיד על היו”ד החמקמקה. ההתעוררות אל האחדות של הדברים היא תמיד במרחק אוטופיה.