אשה, מצלמה, סכין

מים ניתזים ברכות על גוף נערה במקלחת חשופה בחוף הים של תל-אביב. היא עוטה ביקיני קטן בצבע תכלת, תנועותיה אטיות, פניה קרובות אלינו. היא גומעת מים. הסצינה מתחלפת ומתחיל סיפור אחר, אף הוא בחוף הים של תל-אביב. שמלתה הלבנה מתנופפת ברוח, היא מדלגת הלאה, רחוק, מציצה לרגע לאחור במבט מתגרה, מחייכת. המצלמה אוהבת אותה. הוא מתקרב אליה בגוף יציב ובמבט בוטח ורץ לכיוון המצלמה, כלומר אליה, אל האהובה שמשחקת איתו תופסת. אנחנו יודעים לאן יתפתח הסיפור הזה, לכן המספר קוטע אותו בנקודה זו לסיפור אחר: גן קקטוסים בפארק הירקון. היא לובשת שמלה קצרצרה לבנה עם עיגולים שחורים קטנים. מאחוריה שדרה עבותה של קקטוסים גבוהים המזדקרים אל-על. הוא נמצא שם בגן, מאחוריו סוקולנטים נמוכי קומה ושביל מאבנים קטנות שבו יוכל למצוא את דרכו בקלות. שניהם מבודדים בתוך הפריים, כלואים בו, אף פעם לא נמצאים בו יחד. הם צעירים ועושים אהבה עם המצלמה בצבעים רוויים וזוהרים, בשקט ובהילוך אטי, על הקיר הגדול של דיזנגוף סנטר, כשפינת קינג ג’ורג’ היא פסקול סואן וכאוטי. במקום הזה במרכז תל-אביב, אין צורך יותר לאהוב אדם אחר שהוא לא “אני”.

בעשור השני של שנות האלפיים המצלמה אינה חושקת רק באשה כמושא בלעדי, היא חושקת בגבר במידה שווה. כללי המבט מוכלים גם עליו. הוא והיא, שניהם מנהלים סיפור אהבה נפרד ופרטי עם המצלמה. גם הוא וגם היא מכוננים עצמם דרכה. בשונה משנות ה-70 של המאה ה-20, אז גבר עמד מאחורי עינית המצלמה והביט דרכה, היום עומדת מאחורי העינית מכונה פוליסקסואלית שאינה בוחלת בדבר וניזונה משכלול נתונים וסקרים המנפקים עבורה לקוחות פוטנציאליים של חברת קסטרו. המצלמה אינה עוד גורם מתווך, אלא מושא תשוקה פטישיסטי שהמצולמים נוהים אחריו ומפלרטטים איתו. זהו סיפור אהבה עם מכשיר עינוגים רוטט בכיס מכנסינו. אגב כך מתרחש אקט החפצתו של הגוף.

בדרום תל-אביב, בגלריה רוזנפלד שבקריית-המלאכה, מול עבודת הווידיאו של מלכי טסלר, “קולאז’ גוף” (נעילה: 30.7.16), הצבעים עכורים-דהויים עד כדי כך שנדמה כי ריחות האבק והיושן שדבקו בתריסים, בארון הבגדים, בשטיח הפרסי ובספה הסגלגלה-שחורה משנות ה-80 של המאה הקודמת מגיעים עד לאפם של הצופים.

גופה של טסלר ממלא את הפריים מקוטע ושסוע. הצילום גרפי, אך טסלר לוקחת את המטפורה למקום המילולי. למרות לבדותו בפריים, הגוף מקיים תמיד מפגש בין שני גופים: ירך נחבטת בירך, ברך פוגשת פטמה. כך נוצרת תחושה שלא קיים דבר מחוץ לפריים. מלכי בונה מערך גיאומטרי ופריים סימטרי: צינור ביוב ביתי הופך לפאלוס שמשמש כלי קיבול ויזואלי למדבקות עגולות בשחור-לבן ו”צבע גוף”.

במאמר מוסגר: מדבקות לפטמות, יש מוצר צריכה כזה. הוא נועד להסתיר פטמות זקורות מתחת לחזייה. בטלוויזיה מסתירים שדיים חשופים בשני עיגולים או איקסים המכסים על הפטמות. הגדרת הפטמה (ובכלל הגוף הנשי) בתרבות ההמונים כמוקד אסור ומסוכן היא צבועה, ועל כך יש להרבות לכתוב. בינתיים רק אכתוב שקוד השתיקה שבצפייה בפורנוגרפיה הוא המסוכן, ובפטמות אין סכנה. הן מקור לעונג והזנה.

טסלר לוקחת את האייקון הצנזוריאלי ויוצרת מערך הסוואות לאזור הנחשק. היא יוצרת תבניות ומנתבת דרכן את מבט הצופים למחשבות על תבניות ויזואליות של המוח: האם כל עיגול הוא ציצי? האם כל אנחה ודפיקה עולות ממעשה מיני ולא ממכון כושר למשל? מה הבדל בין פטמה ומדבקה?

מלכי טסלר, קולאז׳ גוף (פרט מוידאו)

בעבודתה פורצת הדרך “Semiotics of The Kitchen” מ-1975, מציגה מרתה רוסלר בפני המצלמה אביזרים וכלי מטבח שונים לפי סדר אלפביתי. המצלמה שלה היא כלי משחרר, שמוציא את האמת לאור דרך סבטקסט ויזואלי. מה שנראה תחילה כתוכנית בישול סמי-סטנדרטית הופך להיות הצגת תכלית של שימושים המערערים על התפקוד הנורמטיבי של אשה במטבח.

בזמן שרוסלר יצרה את הווידיאו החלוצי, כלי המטבח עוצבו על-ידי גברים עבור נשים. עיצוב הכלים עיצב גם את פעולת הגוף של עקרת הבית. כל כלי נועד לשימוש שונה במקצת והצריך תנועה אחרת, אך לא היה בתנועות אתגר פיזי היוצא מגבולות הגוף; יש לעמוד ולערבב, להקציף, לחתוך. הפעולות כולן נעשות בעמידה, והגוף נע בתווך מוגבל. רוסלר הראתה באמצעות דוקרן קרח, סכין, מזלג ומצקת כיצד הכלים הבלתי מזיקים האלו יכולים להפוך לכלי משחית (בשנתיים האחרונות ניכרת תנועה של נשים ונערות פלסטיניות היוצאות מביתן כשבידן סכין מטבח המיועדת לחיילים חמושים במדים. הן לבטח יודעות שלעולם לא ישובו הביתה, ויש בפעולה הסימבולית שלהן הליכה מודעת אל המוות. את הסכנה העצומה שחשים חיילים, על פחדם הקמאי מפני אשה אחת האוחזת בסכין מטבח ברחובות פרוצים, לא אוכל להבין).

אצל טסלר המצלמה היא הכלי הממשמע ולא המשחרר. הגוף משתרך על פני כל חלקי הבית ועליבות ניכרת בכל, גם הצילום על גווניו התכולים. שולי הפריים מגלים דירה תל-אביבית מוזנחת. הגוף הקטוע נשזר בווידיאו כדוגמה פרקטלית, כך שהאחד מייצג אינסוף גופים שנעים בתבנית במקביל מול המצלמה; הם מתחככים, נחבטים ונאנחים. הפריים הוא הצגת תכלית של הפעולה הטכנית, מערכת סגורה לעינוג עצמי, כלי משחק בודד נטול סיכונים כביכול.

הווידיאו של טסלר הוא המבט שאחרי ההחפצה הפטישיסטית. יש בו מחשבה עצובה ומתוחכמת. הוא סיפור הגוף שאינו נשלט יותר על-ידי קריטריוני המבנה הסטרוקטורלי של פרויד, אלא הופך להיות האורגניזם של המכונה, חלק מהמכניזם התאי של הפריים.

מלכי טסלר – קולאז׳ גוף
גלריה רוזנפלד
נעילה: 30.7.16